Эпизоды

  • הפרק שלפנינו הוא השלישי בסדרה בת ארבעה פרקים המקודשת לאידיאולוגיה העומדת מאחורי התפיסה המשיחית. בפרק הראשון דיברנו על התפיסה המשיחית שבתנך, ועל הציפייה לגאולה בידי שמים שתגיע בעידן אחרית הימים. בפרק השני ראינו שציפייה זו חצתה את גבולות התנך, ושהיא מלווה את ההיסטוריה של העם שלנו יותר מ-2,000 שנה.

    בפרק השלישי בסדרה, נעסוק בתפיסה המשיחית בת זמננו. דיברנו על הציפייה לגאולה אצל העדות החרדיות שרואות בכל אסון שפקד את העם שלנו בעשרות השנים האחרונות, כולל הטבח המפלצתי שהתרחש ב-7 לאוקטובר 2023, עונש מידי שמים על שום חטאים בתחום הדת.

    כמו כן נדבר על העדות החרדיות האנטי-ציוניות, שמבחינתן עצם הקמתה של מדינה יהודית וחילונית היא פשע שטני המעכב את הגאולה ואת בואו של המשיח.

    אנחנו מתעמתים כאן גם עם המושג "חבלי משיח", שמשמעו ייסורים איומים ונוראיים שבהם מייסר אותנו אלוהים לפני בוא עידן אחרית הימים המיוחל. שכן, המשמעות המעשית של אמונה זו תולה באלוהים כל אסון שאירע לנו, כולל הטבח שביצעו בנו מפלצות החמאס – וכן, חד-משמעית, ישנם אנשים שמאמינים בכך!

  • הפרק שלפנינו הינו השני בסדרה בת ארבעה חלקים שעוקבת אחר התפתחותה של התפיסה המשיחית, או הציפייה לעידן אחרית הימים, או לגאולה בידי שמים, למן ימי התנך ועד ימינו. וְכַאֲשֶׁר יגיע עידן אחרית הימים, המשיח מבית דוד יגיע יחד איתה.

    בפרק הראשון עמדנו על הסיבה שבגללה התפתחה הציפייה המשיחית שבתנך ועל העקרונות המגדירים מהי "משיחיות".

    הציפייה לגאולה בידי שמים חצתה את גבולות התנך ונמשכת עד ימינו – עד ימי השואה הנאצית ועד פסטיבל נובה שהתקיים ליד קיבוץ רעים והסתיים בטבח הנוראי שביצעו מפלצות החמס ב-7 לאוקטובר 2023 – וכן, זה לגמרי קשור!!! בפרק שלפנינו נעקוב אחריה דרך מספר תחנות דרמטיות בהיסטוריה של העם שלנו. בכל תחנה שכזו נדמה היה שההבטחה שנתנו הנביאים מאות ואלפי שנים אחורנית, הפכה בשעתה הוראת ביצוע! עכשיו נשלח צו 8 לאלוהים, והוא יתייצב ויפרע את החוב שנתנו בשמו הנביאים. כל תחנה שכזו הסתיימה, במקרה הטוב, במפח נפש. במקרה הרע בתבוסה, חורבן, הרס ושפיכות דמים.

    התחנות שדרכן נעבור הן: מרד החשמונאים ; ישו, שנחשב משיח לאמונתם של חסידיו ; הסיקריים (או: סיקריקים) שהובילו למרד שהסתיים בחורבן ירושלים ובית המקדש השני ; נדבר על רבי עקיבא שזיהה בשמעון בר-כוכבא את המשיח ; נדבר על שבתי צבי – וכמובן שגם על הרבי מליבוביץ' שלאמונתה של חסידות חב"ד הוא 'המלך המשיח'. מטרת הפרק שלפנינו היא לתת סקירה כללית לתופעה מרתקת וייחודית שמלווה את העם שלנו לאורך אלפי שנים.

  • Пропущенные эпизоды?

    Нажмите здесь, чтобы обновить ленту.

  • הפרק הזה ושני הפרקים שלאחריו מוקדשים לשאלה מהי "משיחיות", שהרי הביטוי "משיחיסט" מתגלגל בימינו על כל לשון. יופי, אז מה הוא "משיחיסט"? ומהי "משיחיות"?

    הפרק הראשון, שאיתו נצא לדרך, מוקדש לעקרונות העומדים בבסיס התפיסה המשיחית שבתנך, עקרונות שמלווים אותנו למעלה מ-2500 שנה. בפרק השני נראה שהציפייה המשיחית חצתה את גבולות התנך ומלווה את ההיסטוריה של העם שלנו במשך אלפי השנים הבאות. בפרק השלישי נקשור את המאפיינים המובהקים של תפיסה זו למציאות שבה אנחנו חיים היום. אנחנו נקשור אותה ליום שבת ה-7 לאוקטורבר 2023, למלחמת חרבות ברזל וכמובן שגם לימין הקיצוני (סמוטריץ', סטרוק, רוטמן ושותפיהם).

    הפרק שלפנינו עומד על המתח הבלתי נסבל בין האמונה בצדקתו ועוצמתו האין סופית של האל הכביר שבחר בנו להיות לו לעם, לבין ההרס והחורבן שבמציאות. במציאות אדמת הקודש של אלוהים הייתה כבושה על ידי מעצמות של עובדי אלילים שלא שמעו על קיומו של האל האחד והעוצמתי, ועל כך שבני העם היחיד שהאמין בקיומו, נהרס והוגלה מעל אדמתו.

    אנחנו נדבר על מאפייניה המובהקים של התפיסה המשיחית שבתנך ועל המכשלה הגדולה שעומדת בבסיסה. וכן, על הצורך הנואש למצוא פתרון למתח שבין העוצמה האין סופית של אלוהים, ובין החולשה שבמציאות. פתרון שיתרחש בקץ הימים.


  • הפרק השלישי בסדרה העוסקת בכישוף בתנך מתמקד בקללה, שהיא אחת האומנויות המובהקות של המכשף.




    התנך מזהה את עולם הכישוף עם האלילות, שהוא פשע כלפי אלוהים, ולכן העיסוק בפרקטיקה זו אסורה לחלוטין על ישראל.  ועם זאת, בתנך עשרות סיפורים שספוגים מעשי כישוף, אם כי המילה "כישוף" איננה מוזכרת בהם.


    בפרק זה נעסוק במאגיה שחורה, שמגייסת את כוחות המשחית הנסתרים מעין האדם, במטרה להזיק למקולל. אנחנו נעסוק במאגיה לבנה, שתכליתה לבטל את הקללה, וכן בחפצים שלהם יש כוח מאגי, דוגמת המטות של משה ואהרון, ודוגמת נחש הנחושת (וגם השרביט של הארי פוטר).




    דוגמה נפלאה למאגיה שחורה ולמאגיה לבננה מצויה בספר טוביה, שהוא אחד הספרים החיצונים (סיפור מקסים ומצחיק). אנחנו נביא את סיפורו של אבא טובי, שהשד אשמדאי עיוור את עיניו. וכן את סיפורה של שרה, שאותו שד עצמו התאהב בה והרג את שבעת חתניה – וזו כמובן מאגיה שחורה. בסיפורנו מופיע המלאך רפאל שהתחפש לאדם רגיל. המלאך חבר לטוביה (גיבור הסיפור) וריפא את עיניו של אבא טובי וגירש את השד אשמדאי שקינא לשרה – וזו כמובן, מאגיה לבנה.




    אנחנו נעקוב אחר שורשיה וגלגוליה של קללה מחרידה שנקראת פולסא דנורא, שחדרה לתודעה של הציבור הישראלי לאחר רצח יצחק רבין.

  • זהו הפרק השני בסדרה שעניינה הוא הכישוף בתנך. במרכז הפרק הקודם עמד ביקורו הלילי של שאול אצל בעלת האוב, ובקשתו שתעלה את רוחו של שמואל מעולם המתים, דבר שנחשב תועבה בעיני התנך שמזהה אותו כעבודת אלילים.

    בפרק זה אנחנו שואלים באיזו פרוצדורה השתמשה המכשפה מעין דור, שבאמצעותה היא לכדה את רוחו של שמואל והעלתה אותו לחיים. כדי להציע תשובה לשאלתנו, אנחנו מתייחסים לאיסור אכילת דם. זהו איסור מוזר שחוזר פעמים רבות בתנך, שבשום אופן לא קשור לאיסור לאכול חיות טמאות, אך קובע שנפש האדם זורמת בעורקים יחד עם הדם.

    בפרק זה אנחנו מדגישים שלפי התנך אין תחיית מתים. ואכן משפט יום הדין הגדול כמו גם עידן אחרית הימים לא מתייחס לנשמות המתים - שהרי למת את דם ולכן גם אין לו נפש שיכולה להישפט ואולי גם לקום לתחייה. עמדה זו מנוגדת, חד-משמעית, לאמונה עתיקה מאד שמתגלגלת עד ימינו אלה.

    המיתוסים הקדומים שרווחו בעולם הקדום עסקו באינטנסיבות בשאלה מה קורה לנשמת האדם לאחר מות הגוף. והפרק שלפנינו נותן לנו לערוך ביקור קצר בספר חנוך (אחד הספרים החיצונים), בעלילות גלגמש, ובמיתוסים שרווחו ביוון.

  • בפרק זה אנחנו יוצאים לסדרת פרקים חדשה שמוקדשת למאגיה. לכישוף. למאגיה שחורה שהיא כישוף שנועד להזיק, ולמאגיה לבנה שתכליתה לבטל את הכישוף המזיק.

    האדם שחי לפני 15,000 ו-20,000 שנה האמין שבספירה העליונה הנסתרת מעין האדם שוכנים כוחות עוצמתיים דוגמת רוחות משחית, רוחות מתים, שדים ועוד. האדם האמין שבאמצעות לחשים והשבעות ורקיחת מרקחות שונות ומשונות, יכלו המכשפים לגייס את הכוחות העליונים למלא את רצונם. האמונה בכוחם של המכשפים להשפיע על הכוחות הנסתרים מעין האדם, נותרה בעינה גם לאחר שהאדם החל מאמין באלים פרסונליים, כמו מרדוך הבבלי, זיאוס היווני, והאל רע (RA) המצרי ועוד (רבים מאמינים בכך גם היום).

    לתנך יש יחס אמביבלנטי לכישוף. מצד אחד התנך אוסר כל צורה של כישוף ורואה בו תועבה ופשע כלפי אלוהים. גזר דינם של המכשפים ושל המכשפות הוא מוות. מצד שני התנך עמוס סיפורים שבפועל, רק בשם אחר, הם פרקטיקה מובהקת שבה נקטו המכשפים.

    בפרק הראשון נגדיר מהי מאגיה ובמה היא עוסקת. והסיפור הראשון שעליו נדבר בהרחבה, הוא ביקורו הלילי של שאול אצל מכשפה מפורסמת, הלוא היא בעלת האוב (אוב הוא קבר) מעין דור.

    הבחירה לפתוח את הסדרה בסיפור ביקורו של שאול אצל בעלת האוב (אוב = קבר) מעין דור, היא משום שהוא ביקש ממנה שתעלה מעולם המתים את רוחו של שמואל המת. העלאת רוחות מתים לעולם היא עיסוק מובהק של מכשפים. בעולם המתים חיים אין ספור מתים, כיצד הצליחה המכשפה להעלות את הרוח המבוקש ולא רוח סתמית? ואיך יתכן שרוח המתה של שמואל לבשה מעילו ודיברה כאילו היה בחיים? לי אין מושג. אבל הומרוס, המשורר היווני הגדול, שהוא חבר של הפודקאסט שלנו, נחלץ לעזרתנו.

  • בפרק הראשון בסדרה אמרנו שמרד יהוא שרצח את כל בני משפחתה של עתליה ואת המלך, בנה אחזיהו, היו הנסיבות ההיסטוריות לעלייתה של עתליה בת אחאב לכס המלוכה בירושלים.

    עתליה הפכה עוצרת מלוכה, שהמתינה עד שהנכד שלה, יהואש בן אחזיהו שהיה בן שנה, יוסף שנים ויוכל לתפוס את מקומו של אביו המת. יהוידע "הכהן" ניצל את האסון הכבד שפקד את בית המלוכה, ועמד בראש מרד שנועד להדיח את יהואש הפעוט ולסלול את הדרך לבנו זכריה. יהושבע, אמו של זכריה ואשתו של יהוידע, הייתה בת המלך יהורם (בעלה המנוח של עתליה). מצד אמו היה זכריה נצר לבית דוד, ולו צלח המרד הוא היה יכול להיחשב יורש לגיטימי למלוכה – ועל כך דיברנו בפרק השני.

    הפרק השלישי והאחרון הוקדש למספר עניינים.

    1. הראשון שבהם חיזק את הטענה שמרד יהוידע מעולם לא כוון נגד עתליה, כי אם נגד יהואש, יורש העצר הלגיטימי מבית דוד. במהלך 100 השנים הבאות נרצחו מלכים נוספים מבית דוד (בהם יהואש ובנו אמציה). המתנקשים, שהיו שומרי ראשו של המלך תמיד פעלו מתוך הארמון, ללמדנו שבמעגל הקרוב ביותר למלך נמצאו בוגדים שהיו נאמנים ליד נעלמה שטלטלה פעם אחר פעם את הארמון.

    2. בימי בית המקדש השני עמדו הכוהנים המושחתים מבית צדוק בראש העם והחברה בישראל. אך התנך מגלה ששושלת נוספת שחזרה מגלות בבל ניסתה להשתלט על המקדש – והיא של כוהנים ששמם נקרא יוידע, ידוע וידעיה – שמות שנגזרים מהשם 'יהוידע'.

    כידוע, מרד החשמונאים הסתיים בסילוקם של הכוהנים מבית צדוק מירושלים ומהמקדש. במשך כמה עשרות שנים עמדו מלכים וכוהנים מבית חשמונאי בראש העם והמקדש – החשמונאים השתייכו למשפחה בשם 'יהויריב' שהייתה ענף של בית יהוידע. הסתמכות על התנך ועל הרשימות הגנאולוגיות המצויות בו, יכלה לספק להם "זכות מלידה" להחזיק בשני הכתרים.

    3. הנושא השלישי שבו עסקנו היה טיהור שמה של עתליה. גם לו הייתה צדיקה גמורה וראויה לפרס נובל לשלום, די בכך שהייתה בת אחאב כדי להשחיר את שמה.

    לפרק מורכב זה מצורף נספח שיתפרסם באתר של הפודקאסט שלנו. מדובר במאמר אקדמי שכתבתי לפני למעלה מ-20 שנה שעוקב מסודרת אחרי השתלשלות האירועים שעליהם דיברנו בשלושת הפרקים שהוקדשו למרד יהוידע. המסקנה החשובה ביותר של המאמר, היא שצאצאיו של יהוידע "הכהן" שחתר תחת המלך יהואש, חתרו תחת מלכי בית דוד בימי בית המקדש הראשון. בימי בית המקדש השני הם חתרו הכוהנים מבית צדוק. בית חשמונאי שהשתייכו לבית יהויריב שהיה ענף של בית יהוידע, העניק להם "זכות מלידה" לשאת בשני הכתרים.

  • בישראל. הפרק השני מוקדש לסיפור המרד, שאותו שהנהיג יהוידע הכוהן שעמד בראש בית המקדש ובראש הצבא, שבסופו הוא רצח את עתליה. אך מאימתי כוהנים עומדים בראש הצבא ומנהיגים הפיכה צבאית?

    סיפור המרד, כפי שהשתרש בזיכרון של כולנו עומד בניגוד לכל מודל היסטורי. הוא חסר כל היגיון ומופרך מתחילתו ועד סופו. אך לא, הסיפור לא מופרך, כי אם האופן שבו לימדו אותו!

    כולם זוכרים שמטרתו של יהוידע הייתה להציל את יהואש, יורש העצר בן השנה, מידה האוחזת במאכלת של עתליה, הסבתא הרצחנית. ואת הזיכרון הזה יש לעקור מהשורש! משום שהסכנה לחייו של יהואש הקטן ארבה לו מידיו של יהוידע, ולא מידיה של עתליה.

    מטרתו של יהוידע הייתה להדיח את יהואש מירושתו ולהעלות למלוכה את זכריה בנו, שאף הוא היה נצר לשושלת המלכים מבית דוד. במשך שש השנים שבהן התחולל המרד, עמדו עתליה וגוף שנקרא 'עם הארץ' נגד יהוידע והצבא, והגנו על זכותו של יהואש לעלות למלוכה ולהמשיך את שושלת המלכים מבית דוד.

    גם הפעם הצטרף אליי העיתונאי ואיש הטלוויזיה אביב הורוביץ. האזנה נעימה!

  • ספר מלכים מספר על אודות מלכה בשם עתליה, שכהן בשם יהוידע ארגן הפיכה צבאית שבסופה היא הוצאה להורג. השאלה כיצד עתליה, שהייתה בתו של אחאב מלך ישראל, הגיעה לירושלים ועלתה שם לכס המלוכה השמור למלכי בית דוד? שאלה אחרת היא: מאימתי כהן שעמד בראש בית המקדש, מארגן הפיכה צבאית? כהנים, כידוע, לא עומדים בראש צבא ולא מחוללים הפיכות צבאיות , ואם כך, מה מסביר את העובדה שאת זה בדיוק מה שעשה יהוידע?

    בפרק זה, הראשון מבין שלושה, נצא לדרך בעקבות תעלומה בלשית והיסטורית כאחד. תעלומה שותתת דם של מלכים רבים שנרצחו בזה אחר זה, שאך מעטים זוכרים שהתרחשה בזמן מן הזמנים. שאך מעטים יודעים שמעשי הרציחות האלה קשורים ומסבירים אלה את אלה.

    את הסיפור המרתק הזה אספר לכם יחיד עם העיתונאי ואיש הטלוויזיה אביב הורביץ. האזנה נעימה!

  • פרקים יט-כא שבספר שופטים מוקדשים לפרשת ניאוף שהסתיימה באונס ורצח. פרשה שמוכרת בשם "פילגש בגבעה", שהיא תערובת משונה בין האפשרי ומה שקורה תמיד, לבין הבלתי אפשרי והאבסורדי.

    הפרשה מספרת אודות 'איש הלוי', שהיה בן לאחת ממשפחות הלוויים, שאשתו-פילגשו נאפה בו. משנודע דבר הניאוף ברחה הפילגש לבית אביה, והוא יצא להשיבה.

    בדרכם חזרה חנו האיש ואשתו ביישוב בשם 'גבעה' שבתחום שבט בנימין, ושם האישה נאנסה ונרצחה בידי פורעים בני היישוב. בעקבות המעשה המחריד פרצה מלחמת אחים בין כל שבטי ישראל לבין שבט בנימין, שממנו באו האנסים.

    הפרשה חושפת בפנינו מרכיבים חברתיים ומשפטיים שהתקיימו בתקופת התנך (שלמרבה הצער מוסיפים להתקיים גם בימינו) שאומרים שדינה של אישה נואפת הוא מוות.

    מנקודת מבט היסטורית לו הפרשה הייתה מסתיימת בכך שאיש הלוי הוציא להורג את פילגשו, היא הייתה שומרת על גבולותיה הריאליים – אלא שזה לא מה שקורה.

    הפרשה מתרחבת ומספרת על מלחמת אחים שכביכול פרצה בין כל שבטי ישראל לבין שבט בנימין, שנתן מחסה לאנסים – וסיפור המלחמה הוא בלתי אפשרי, הוא גולש לתחום האבסורדי והמגוחך.

    אז אם סיפור המלחמה לא היה, ואם ניתן להטיל ספק גדול שגם מעשה האונס הקבוצתי התרחש, מדוע הסיפור מצוי בתנך?

    איזו תכלית ממלאים הפרטים הדמיוניים שהולבשו על פרשת ניאוף, שיתכן שבאמת התרחשה במציאות?

    התשובה, כמובן, מצויה בפרק שלפנינו.

  • המנהגים הקשורים ביום הכיפורים הנוהג בימינו נקבעו לאחר שבית המקדש השני חרב בשנת 70 לספ', ובמאות השנים שבאו לאחר מכן. למנהגים אלה, זולת הצום והתאריך, אין שום קשר ליום הכיפורים שבספר ויקרא (טז).

    ביום הכיפורים שבתנך טיהר הכוהן הגדול את בית המקדש מהטומאה שדבקה בו בשל פשעי ישראל, וגם את בני ישראל מפשעיהם – זו התכלית היחידה של היום הזה, והתנך חוזר ואומר זאת פעמים רבות. אלא שהתכלית הזו מעלה שורה ארוכה של קשיים, שאיתם אנחנו מתמודדים בפרק זה:* מה היא טומאה? * איך יתכן שהטומאה היא חלק מה-DNA של בני ישראל? * כיצד פשעים עוברים טרנספורמציה והופכים טומאה? * פשע שהתבצע במרחק גדול מהמקדש, מגיע למקדש ומטמא אותו?

    ועכשיו מגיע "הפאנץ' הגדול": הספרים החיצונים – שהפודקאסט שלנו כל הזמן חוזר אליהם, כופרים בכל מנהגי יום הכיפורים. לשיטתם, אין טומאה בישראל ויום הכיפורים הוא בכלל יום זיכרון!

    בשנת 70 לספ' חרב בית המקדש, ולמן אותו יום לא היה מקדש לטהר אותו. הפולחן פסק ומעמד הכוהנים ירד – וזו הייתה שעתם הגדולה והיפה של רבני החצרות, שלא היו אנשי ירושלים והמקדש. רבני החצרות היו אלה שיצרו יהדות אוניברסאלית, שלא מחוברת לירושלים ולמקדש, כי אם יהדות שמחוברת לתנך ולספרים החיצונים. יום הכיפורים שנוהג בימינו הוא מישמש של מסורות שהתקבעו בישראל לאורך 2,400 שנה ויותר, שהתקבעו לאורך הגלגולים והתלאות שעבר העם הזה לאורך הרבות האלה – ועל כך נספר בפרק זה!

    (פרק זה מהווה שידרוג לפרק הקודם של הפודקאסט על יום כיפור. הפרק הוקלט מחדש בספטמבר, 2022).

  • סיפורן של שרה, העקרה המפורסמת ביותר בתנך, ושל הגר, שפחתה החצופה, הוא המשך ישיר למסע הגדול מאור ("אור כשדים") לארץ כנען. בפועל, זו חבילה ספרותית והיסטורית אחת. לפי התנך, מצרים הייתה הנקודה הרחוקה ביותר שאליה הגיעו אברהם ושרה, ובשובם משם, הצטרפה אליהם שפחה בשם הגר.

    בפרק זה אנחנו מתמקדים בשלושה עניינים מרכזיים. בראשון אנחנו מציפים כלפי מעלה את עולמה של האישה העקרה שלא מילאה את תפקידה היחיד כלפי בעלה והחברה שבה חייתה: ללדת ילדים. העניין השני מתייחס לפונדקאות הקדומה וליחסים המשפטיים שהתקיימו בין שרה להגר, ובין אברהם והגר. שרה מסרה את הגר לאברהם לצורך הולדה, באיזו רשות עשתה כן? מה קיוותה להרוויח מכך? מה קיוו להשיג רחל ולאה שעשו בדיוק כמותה?

    העניין השלישי עוסק באיבה שחשה שרה כלפי הגר. הגר הייתה שפחה. כלומר עבד ממין נקבה ולכן השתייכה לרובד הנמוך ביותר בחברה. משהרתה לאברהם, הרגישה הגר שסדר הדברים בביתו התהפך ושיש ביכולתה ללעוג לשרה על שום עקרותה, וזה גם מה שעשתה – ועל כך היא שילמה מחיר יקר. ובכל זאת, העובדה ששפחה הרה לועגת לגבירתה העקרה, חושפת תמונה עגומה למציאות חסרת רחמים כלפי אישה שלא מילאה את חובתה היחידה כלפי בעלה והחברה שבה חייתה.

  • בפרק שלפנינו אנחנו עומדים על המכשול התיאולוגי שעומד בבסיס תפיסת הפריון בתנך. התנך קובע משוואה שאומרת שאלוהים גומל לצדיקים בפריון ובשפע גדול, ועל הרשעים הוא גוזר עקרות ועונשים אחרים. והנה המכשלה: אלוהים בירך פעמים רבות את אברהם בפריון גדול, אך מסיבה כלשהי הוא גזר עקרות ארוכת שנים על שרה אשתו. ואם כך הדבר, כיצד יקיים את הבטחתו לאברהם?

    כאשר אנחנו מניחים בצד את הקושי העולה מהמשוואה התיאולוגית, מתבררת הסיבה הארצית, הריאלית, שבגללה שרה לא הצליחה להרות במשך שנים ארוכות. קרוב לוודאי שככל הנערות בנות זמנה גם שרה ניתנה לנישואין כשהייתה בת 21-11, שכן זה היה גיל הנישואין המקובל בעולם הקדום (ולמרבה הצער מתקיים גם היום במדינות נחשלות). זמן קצר לאחר נישואייה יצאה יחד עם אברהם ובני משפחתה למסע לארץ כנען.

    בפרקים 13-12 שיחזרנו את סיפור המסע, ואת המסלול שדרכו עברו ההולכים. חישוב מרחק ההליכה, בחינת תוואי ההליכה ותנאי האקלים ומצאי המזון בכל אחת מהתחנות שדרכן עברו ההולכים, מגלה שהיה זה מסע מפרך שנמשך שנים ארוכות. שרה שיצאה למסע בהיותה נערה, כמעט ילדה, התבגרה בדרכים. בחינת מצאי המזון שעמד לרשותה בכל אחת מהתחנות שעברה, מלמד שסבלה מתת תזונה וממחסור מתמשך. וכפי שקורה אצל אנורקטיות וספורטאיות צעירות ששורפות אנרגייה ככבשן, גם אצלה נעצר המחזור החודשי ולכן לא הצליחה להרות. וכפי שקורה אצל נערות אלה, שיפור משמעותי בסל המזון מחזיר להן את המחזור החודשי והן יכולות להרות – וכך היה גם עם שרה.

    סיפורה של שרה הוא סיפור של נערה שהתבגרה בדרכים, שהפכה אישה למודת סבל ומחסור. סיפור של אישה שחייתה על סף השרידות, שהצליחה, בקושי, להשתקם ולהרות. חשוב להדגיש שללא ראיון ארכיאולוגיות לא ניתן לטעון באופן חד-משמעי שסיפור המסע לארץ כנען התרחש בזמן מן הזמנים. אך שיקלול הנתונים שמספק התנך, מלמד שהמסע, והסיפורים הנגזרים מהמסע, כולל סיפור עקרותה של שרה, עוברים את מבחן הייתכנות ההיסטורית.

  • הפרק שלפנינו חותם את סיפור המעשייה על אודות 72 חכמים שהוזמנו למצרים כדי לתרגם את התורה מעברית ליוונית. ולמרות שמדובר במעשייה, תרגום התנך ליוונית שיצא לדרך בסביבות שנת 300 לפנה"ס, הוא סיפור אמיתי, שמוכר עד היום בשם "תרגום ה-70".

    העובדה שהתנך תורגם ליוונית, העלה אצלנו את השאלה לשם מה היה צורך בתרגום? למי הוא נועד?

    בפרק זה אנחנו מדברים על כך שבסביבות שנת 500 לפנה"ס פרצה בישראל, בארץ קטנה, הרוסה ודלת אוכלוסין, סופת טייפון ספרותית. סופה חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית – והתרגום ליוונית (ה-70), הוא פלח מתוך אותה סופה. העובדה שאותה אנחנו מדגישים כאן, היא שבימי בית המקדש השני, ה"יהודית" (כך נקראה העברית), הייתה שפה גוססת, מחוברת למכונת הנשמה, לאקמו שעמד בבית המקדש! שכן, היהודים שחיו בישראל ובתפוצות, כלל לא ידעו עברית ולכן היה צורך לתרגם את התנך לשפתם.

    זאת ועוד, מנקודת מבט היסטורית העברית הייתה צריכה להיעלם ולהיכחד, בדיוק כפי שעלה בגורלן של שפות עתיקות אחרות (שומרית, אכדית, געז ועוד). העברית הייתה צריכה להיכחד מסיבה נוספת: במאה ה-1 לספ' עלתה על הבמה ההיסטורית דת חדשה ואגרסיבית שהייתה חייבת לעשות לעצמה נפשות – הנצרות!!! אבות הכנסייה הנוצרית שחיו במאות הראשונות לספירה, דיברו יוונית. והם השתמשו בתרגום התנך ליוונית (ה-70) לצורך הפצת הנצרות.

    העובדה ש'היהודית' שרדה למרות ששפות עתיקות אחרות נעלמו, ולמרות שלתנך נעשו תרגומים שנועדו להפצת הנצרות, עומדת בניגוד לכל מודל היסטורי ואין לה שום הסבר הגיוני (עכ"פ, לי לא ידוע ...). המעשייה על אודות 72 החכמים שתרגמו את התורה מעברית ליוונית, שימשה בידינו עילה לספר על שפה שהייתה אמורה להיעלם – אבל לא!

  • ל'איגרת אריסטיאס' שני שמות נוספים : תרגום ה-70 ו-ספטואגינטה (יוונית). האיגרת, שנכתבה בסביבות שנת 270 לפנה"ס, מחזירה אותנו פעם נוספת ל'ספרים החיצונים' שהוצאו מארון הספרים היהודי, שאני מתעקשת להחזירם הביתה ולרשות הרבים.

    סיפור האיגרת הוא מעשייה שמספרת על אודות 72 חכמים מישראל (שהתרגום נקרא על שמם), שכביכול הוזמנו לאלכסנדריה שבמצרים כדי לתרגם את התורה ליוונית, במטרה ש"ספר החוקים של היהודים" יימצא בספרייה המלכותית שעמדה באלכסנדריה.

    למרות שסיפור האיגרת הוא מעשייה, היא יושבת על תשתית היסטורית מוצקה. מטרת האיש שכתב אותה, הייתה לספק הסבר "היסטורי" לסיבה שבגללה התורה תורגמה מעברית ליוונית. ואכן, תרגום התורה ליוונית יצא לדרך שנים אחדות קודם לכן.

    אבל למה, מלכתחילה, היה צריך לתרגם את התורה ליוונית? ובכלל, בימים שבהם התנך הועלה על הכתב, השפה המדוברת בישראל הייתה ארמית. העברית, או ה'יהודית', הייתה שפה גוססת ששכבה על ערש דווי יחד עם שפות עתיקות אחרות שהלכו מהעולם.

    אין כל ספק בכך שהתנך הועלה על הכתב בסביבה דוברת ארמית. ואם כך, מדוע הוא לא נכתב מלכתחילה ארמית, כי אם 'יהודית'? וכן, מדוע הוא תורגם קודם ליוונית ורק מאות שנים מאוחר יותר גם לארמית?

    פרק מיוחד מאד!

  • הנה הפרק השני שחותם את סיפור מפלתו של גוג מארץ המגוג, שמוכר לכולם בשם 'גוג ומגוג'. הפרק שלפנינו מוקדש לתפיסה האפוקליפטית בתנך, שהיא שונה לגמרי מזו המוכרת בציבור הרחב.

    בימינו, המושג 'מלחמה אפוקליפטית' מתפרשת כשואה קולוסאלית שהאדם, בחוכמתו המופלגת, יביא על העולם שבו כולנו חיים. שואה שלאחריה כל צורת חיים תהייה בלתי אפשרית. קטסטרופה אפוקליפטית שתחריב את העולם ותחשיך כל מאורות השמיים, תופסת מקום נכבד בספרות הנבואית. וכמובן שמצויה גם בסיפור מפלתו של גוג המסכן, שלא היה ולא נברא (ובעל כורחו הפך למשל....:).

    אך בעוד שבימינו שואה אפוקליפטית מתפרשת כאירוע מאיים שאסור שיתרחש, הנביאים ציפו וייחלו לקץ העולם. ליום שבו ישים אלוהים קץ לעולם שברא!

    למה? משום שהקץ נעוץ כבר בששת ימי בריאת העולם. ומשוך שלאחריו יפציע עידן אחרית הימים שבו חוקי הטבע ישתנו לטובה, שבו הטורפים והנטרפים יחיו בשלום, והכי חשוב: שבו יגאל אלוהים את בני ישראל וגדולתו תוכר.

    הציפייה לקטסטרופה קולוסאלית שתשים סוף לעולם הקיים תופסת מקום נכבד בספרות הנבואית. ובכל זאת, רק סיפורו של גוג מארץ המגוג (גוג ומגוג) חצה את גבולות התנך ונכנס לברית החדשה ומלווה אותנו עד ימינו – וגם על כך אנחנו מדברים בפרק החדש.

  •  

    הפרקים הבאים יוקדשו לסיפור מלחמת 'גוג מארץ המגוג' והם ייקחו אותנו לביקור בחזיונות אפוקליפטיים. חשוב לומר שרבים משתמשים בביטוי "מלחמת גוג ומגוג" - זה הוא ביטוי מאוחר ולא תנך. בספר יחזקאל גוג הוא שם של שליט דמיוני ששלט על ארץ דמיונית בשם מגוג. ולכן נכון לומר": גוג מארץ המגוג".


     
    מפלתו הגולה של גוג תתרחש בקץ הימים. היא תתרחש ביום ספציפי הוא "יום הדין הגדול" (שאין לו שום קשר ליום הכיפורים), שבו יעלה אלוהים עם הבולדוזר על העולם שברא בשישה ימים – והעולם הישן שבו אנחנו חיים יחדל מלהיות. "יום הדין הגדול" הוא "קץ הימים" מתפרש במושגים של ימינו כמלחמה אפוקליפטית, מפחידה וקטסטרופלית, שתהפוך את העולם למקום שחור ומפויח, אפוף עשן כבד שמדיף צחנה כבדה. זה בימינו אבל לא בתנך!


     
    הנביאים ייחלו, נכספו וציפו ליום הנורא והמרסק הזה משום שהוא היה המפתח שפתח את השער ל"עידן אחרית הימים" המאושרים והמזהירים, או לימות המשיח. גוג מארץ המגוג לא היה ולא נברא, אך סיפור המלחמה הקשורה בשמו ייפתח בפנינו שער ראשון לספרות האפוקליפטית בתנך.

  •  

    כחלק מעסקה שנרקחה בשמים התיר אלוהים לשטן לפגוע באיוב, שעליו אלוהים עצמו העיד: שאֵ֨ין כָּמֹ֜הוּ בָּאָ֗רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר | יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים | וְסָ֣ר מֵרָ֑ע. ומשניתנה הרשות יצא השטן לדרך ורצח את עשרת ילדיו של איוב, השמיד את כל רכושו ושלח בו מחלת עור איומה. איוב, ושלושת חבריו שבאו "לנחמו" לא יודעים שהשטן פגע באיוב ברשות אלוהים.


     
    בין איוב לבין חבריו פרץ ויכוח מר, שנמתח על פני עשרות פרקים. הוויכוח עוסק ב'תפיסת הגמול', שהיא אחת מעמודי התווך בתנך. תפיסה שאומרת שאלוהים, אדון הצדק והמשפט, שופט את בני ישראל 24x7 והוא גומל או מעניש אותם לפי מידת מעשיהם.


     
    שלושת חבריו של איוב תומכים בעיקשות בתפיסה זו, ואילו הוא מתעקש שהאמת הפוכה לחלוטין. לדבריו, אלוהים עיוות את משפטו והעניש אותו על לא עוול בכפו. לדברי איוב אלוהים אשם באנדרלמוסיה שבחיי האדם.


     
    הוויכוח המר מסתיים בשתיקה רועמת שבה כל צד מתבצר בעמדתו – ואז, לפתע, מופיע אלוהים "מן הסערה" ומשמיע נאום ארוך שמסתיים בכך שאלוהים מצדיק את איוב! כן, אלוהים מצדיק את איוב שכופר בתפיסת הגמול!


     
    בפרק זה אנחנו עומדים על כך שספר איוב הוא מטאפורה ספרותית, שהסיפור המסופר בו מעולם לא התרחש במציאות. אך ככל מטאפורה, הוא מתייחס למציאות. הוא מספר על מקרה שאירע לאדם פרטי, שבפועל מייצג את כל בני ישראל.


    בפרק שלפנינו אנחנו עומדים על המכשלה הגדולה שעומדת בבסיס תפיסת הגמול. מכשלה שמרסקת את עצמה מבפנים שהייתה גלויה למחבר הספר, לנביאים ולכותבי הספרים החיצונים. אך בעוד שאלה מצאו למכשלה זו פתרונות יצירתיים משלהם, מחבר ספר איוב סירב למצוא לה פתח מילוט כלשהו – "ונכנס עם הראש לקיר".


     
    בפרק שלפנינו אנחנו מציעים פתרון לשאלת זהותו של מחבר הספר, ומציעים פתרון המסביר מדוע חיבור כל כך בוטה ונשכני בכלל נכנס לתנ״ך.

  • בפרק הראשון הבאנו את סיפור ההתערבות שהתקיימה בשמים בין אלוהים ובין השטן, בדבר אמונתו התמימה של איוב באלוהים. משסוכמו תנאי ההתערבות, יצא השטן לדרך. וברשות אלוהים, הוא רצח את עשרת ילדיו של איוב, גזל ממנו את כל רכושו – ולקינוח היכה אותו בשחין שהייתה מחלת עור איומה שהשחיתה את מראהו. מיותר לציין שסיפור שכזה, שאין לו אח ורע בתנך, ולא מחוץ לתנך, נועד למוטט ולפורר לאבק את 'תפיסת הגמול', שלפיה אלוהים שופט בצדק את בני ישראל 7X24.

    במרכז הפרק השני, עומדים שני עניינים גדולים. העניין הראשון הוא שלסיפורנו מצטרפים שלושת חבריו של איוב, שכביכול באו לנחמו – והם, בדיוק כמו איוב לא יודעים על דבר ההתערבות שנעשתה בשמים. ובכל זאת הם יודעים שמטח המכות שספג איוב איננה יד המקרה, כי אם ידו המענישה של אלוהים.

    שלושת החברים מציגים עמדה נחרצת וחד-משמעית שאומרת שאם אלוהים העניש את איוב בעונשים החמורים ביותר הכתובים בתנך, משמע שהוא גדול הפושעים! ארכי-פושע! איוב, מנגד, מתעקש על צדקתו וטוען בתוקף שאלוהים הוא אל רודף ואכזר שהעניש אותו על לא עוול בכפו!

    במרכז הנושא השני אנחנו מפנים את מבטינו מעלילת הסיפור, ומתמקדים במחבר הסיפור עצמו. אנחנו שואלים מה הניע אותו לכתוב סיפור שכל הדגלים השחורים מתנוססים מעליו? וכן, מה מסביר את העובדה שסיפור שכל כך בוטה נכנס לתנך? אין ספק שמחבר ספר איוב כתב עלילה דמיונית שמעולם לא התקיימה במציאות. מעולם לא היה איש בשם איוב, ואין מה לחפש באטלס ארץ בשם עוץ.

    יחד עם זאת, סיפור כל כך נועז, מתקומם ומתריס, לא נכתב בחלל ריק וללא סיבה. יש מציאות שעליה הוא מכסה. ואם כך, מי מסתתר מאחורי דמותו של איוב? ועל דמותם של מי מכסים שלושת חבריו?

  • שרון אלכסנדר חוזר לפרק זה!"תפיסת הגמול" היא אחת מעמודי התווך של התנך. לפי תפיסה זו אלוהים שופט בצדק מוחלט את מעשיהם של בני ישראל 7X24 . לצדיקים הוא גומל ברוחב לב ואילו את הרשעים הוא מעניש – ועכשיו לסיפורנו.

    מעשה באיש צדיק וישר דרך, איוב שמו, שהיה המאמין הגדול ביותר באלוהים, ובהתאם ל"תפיסת הגמול", גמל לו אלוהים ברוחב לב על אמונתו. איוב היה האיש העשיר ביותר בכל ארצות המזרח הקדום, ואב לעשרה ילדים – אלא שצדיקותו הגדולה הייתה לו לרועץ, למכשלה ולקללה.

    באחד הימים התקיימו בשמים שתי פגישות בין אלוהים ובין השטן, שהתערבו ביניהם אם אמונתו של איוב היא אמת, או שהיא נובעת מכך שאלוהים הזרים כסף רב לחשבון הבנק שלו (כחלק מתפיסת הגמול).

    כדי לברר את העניין לאשורו, התיר אלוהים לשטן לעשות באיוב כאוות נפשו, אך לא להמיתו. ומשניתנה הרשות יצא השטן לדרך ורצח את עשרת ילדיו של איוב, גזל ממנו את כל רכושו והיכה אותו בשחין, שהייתה מחלת עור איומה (ואחת מעשר המכות שבהן היכה אלוהים את מצרים).

    כמעט מיותר לציין שברגע שבו מסר אלוהים איש צדיק בידי השטן, שהיכה אותו במכות השמורות לפושעים הגדולים ביותר, תפיסת הגמול התפוררה והפכה אבק פורח ... לרבים נדמה שאיוב, שכל עולמו חרב עליו באבחה אחת, הוא דמות טרגית – אז זהו שלא!!! ממש לא!

    ברגע שבו לא היה יותר מה לגזול מחייו הקודמים של איוב, נותרה לו האמת. אמת חסרת פחד, אמת מזוקקת, טהורה, חדה כתער ונשכנית – אמת שאליה חתר המחבר מלכתחילה. בפועל, מחבר הספר (שמתחבא מאחורי דמותו של איוב) מפריך את כל מה שאמרו קודמיו ומוכיח שהמציאות מלמדת שאלוהים שופט בחוסר צדק את בני האדם – וכמובן שהגיבור עצמו הוא ההוכחה לכך!