Episodes
-
אגם ברגר שירתה כתצפיתנית במוצב נחל עוז ונחטפה לעזה בשביעי לאוקטובר. מירב, אימה, משוחחת בגילוי לב עם צופית ליבמן במסגרת הפודקאסט "לב שבוי" של מקור ראשון, ומספרת על ההתמודדות בעזרת אמונה גדולה בבורא עולם ובבת החזקה שלה, שחלמה לעשות שינוי בעולם וכרגע לוקחת בעל כורחה חלק בכתיבת ההיסטוריה של העם היהודי.
אגם היא אחת מארבעה ילדי משפחת ברגר מחולון. יש לה אחות תאומה, ועשרה חודשים אחרי לידתן שוב נכנסה מירב להריון ולמשפחה נולדה בת שלישית. מאוחר יותר נולד גם האח הקטן עילי. "חגגנו בר מצווה לעילי בזמן שאחותו אגם חטופה ונמצאת בשבי חמאס," מספרת מירב, "יום לפני בר המצווה החלטתי באופן ספונטני להכין לו מצגת עם תמונות. הרגע שהגעתי לתמונתה של אגם וראיתי איך היא מביטה בי מבעד למסך, זה רגע שבו הבנתי שעליי לשחרר את הכאב ולהיות בשמחתו של הבן שחוגג בר מצווה. אני אומרת לה באותם רגעים: 'אני לא יודעת למה הקב"ה החליט שככה נחגוג בר מצווה כשאת לא פה בנוכחותך הפיזית, אבל ברור לי שככה את בטוח רוצה שנחגוג לו, בבר מצווה כהלכתה', וכך עשינו".
אגם מנגנת בכינור מגיל 8, בחירה שקיבלה על דעת עצמה והתעקשה עליה. "יש לה אופי דעתני מאוד", אומרת מירב, "זאת הייתה הבחירה שלה והיא התמידה. המורים בקונסרבטוריון דורשים הרבה התמדה ומצוינות והיא דווקא הגיעה לכלי הזה מתוך הודיה. היא ילדה של הודיה". בתיכון למדה במגמת מוזיקה.
על אף אפשרויות שעמדו בפניה, את ההחלטות של מירב בנוגע לקריירה הנחה העיקרון שהעבודה תאפשר לה להקדיש זמן משמעותי למשפחתה ולאמהות שלה. גם אגם היא מאוד משפחתית באופייה, ורואה במשפחה ערך עליון. "כשאגם הייתה צריכה לכתוב קורות חיים במסגרת ההרשמה למכינה הקדם-צבאית, ולספר על עצמה ועל הדמויות המשמעותיות בחייה, היא כתבה על המשפחה ועל אמא", מירב מספרת. "לפני כמה שבועות הרגשתי ממש במשבר, וכתבתי לאביבה סגל, שהייתה עם אגם 37 יום בשבי. שאלתי אותה מה היא חושבת שעדיין מחזיק את אגם במצב הזה כל כך הרבה זמן, והיא ענתה שהיא חושבת שבין השאר המכינה הקדם-צבאית, שעשתה לה הכנה להתמודד עם קשיים ועל איך לא לוותר".
ואביבה סיפרה עוד דבר: "היא אמרה שהחטופים היו מדברים שם המון ביניהם, ושאלו אחד את השני מה אתם מתכננים לעשות אחרי השחרור. אגם אמרה שברור שהיא תחזור לאותו תפקיד באותה אוגדה ותמשיך לשרת".
"אגם היא אדם של משמעות, של חיפוש משמעות, היא הבינה שיש לה תפקיד בעולם הזה, משתפת מירב. "מצאנו פתק שאגם כתבה שנה לפני שנחטפה, והיא כותבת שם שהיא רוצה לשנות משהו חשוב. היא יצרה לוח חזון בגיל 16. זה היה מאוד משמעותי ויפה כבר אז, אבל מאז החטיפה כשאני מסתכלת על הלוח, הדברים מקבלים עוד יותר משמעות. מופיעות שם המילים שהיא בחרה: 'סיפור חיי אמונה', 'לתפארת מדינת ישראל' ואפילו המילה 'חופש' בגדול. אגם נשמה מאוד גבוהה".
ב-י' בשבט, כשבעה חודשים לפני החטיפה, אמא של מירב נפטרה, מה שהיה משבר גדול מאוד עבורה ועורר אצלה שאלות מהותיות על החיים. "שם מתחיל מסע רוחני מאוד אינטנסיבי ואני מתחילה לשמור שבת", היא מספרת, "השבת והרוחניות הפכו למשמעותיות גם בחייה של אגם. היא אמנם לא שמרה את כל השבתות אבל זה היה מאוד חשוב לה. שמענו עדויות מאנשים ששוחררו מהשבי שהיו איתה, שהיא מסרבת להדליק אש בשבת כדי לבשל לשובים שלה שדורשים זאת ממנה".
"היא ילדה של רדיפת צדק", היא מוסיפה, "בעבר הייתי אומרת 'אגם תביא את השלום'. אני מדמיינת אותה בשבי מדברת עם השובים שלה ועומדת מולם על כך שהדרך שלהם לא נכונה. עוד יגיע היום שהיא תחזור ותספר לנו על מה שעברה ואמרה להם".
מירב מתארת את הזמן הקצר שאגם שירתה לפני ה-7 באוקטובר: "אגם מתגייסת, משובצת כתצפיתנית, עוברת קורס למשך חודשיים ומיועדת לבסיס כרם שלום. שבוע לפני סיום הקורס משנים לה את השיבוץ לנחל עוז. הורדנו את אגם ביום חמישי שלפני שמחת תורה בבסיס אורים, כשאנחנו יודעים שהיא נוסעת למוצב נחל עוז ביום שישי. בדרך הביתה אני מרגישה מאוד לא טוב, ברמה של הזמנת אמבולנס. אני מגיעה לבית החולים ונותנים לי כדורי הרגעה, הנשמה שלי כנראה ממש הרגישה שמשהו קורה. יש ביני לבין אגם קשר נשמתי גם עכשיו".
"בשיחה האחרונה של אגם אלינו אחרי שמתחילה מתקפת הטילים ב-6:30 בבוקר היא אומרת: 'אמא יורים עלינו, יש כאן מחבלים, כולם בוכים אבל אני לא מפחדת', והטלפון מתנתק", מתארת מירב. "אני יודעת שהתצפיתניות שנחטפו היו בחמ"ל למעלה משעתיים כשהן רואות את גופות חברותיהן שנרצחו, עד שלקחו אותן לעזה. בהתחלה הצבא אומר לנו 'הם מנותקי קשר, הם בחמ"ל, אין חשמל והם לא יכולים לתקשר', ולאט-לאט במוצאי שבת התצפיתניות מנותקות הקשר משאר החמ"לים התחילו ליצור קשר. רק ברביעי לפנות בוקר מגיעים אלינו, דופקים בדלת ומעדכנים אותנו שהיא נעדרת. ורק ביום ראשון שאחרי מודיעים לנו שאגם ככל הנראה חטופה ונמצאת בידי חמאס".
"אגם רצתה לשנות משהו חשוב, יצא שהיא כותבת את ההיסטוריה. אני מרגישה שאנחנו ממש באירוע תנ"כי גדול מאיתנו, ואל לנו לפספס את ההזדמנות הזאת. אנחנו מקבלים כל יום הזדמנות מחדש, והאחריות שלנו היא לעשות את הדבר המתבקש", מסכמת מירב.
Music by JkStudios from Pixabay
See omnystudio.com/listener for privacy information.
-
אביתר דוד, בן 23 מכפר סבא, נחטף לעזה ממסיבת הנובה בחניון רעים. עילי, אחיו, מספר בשיחה עם צופית ליבמן במסגרת הפודקאסט "לב שבוי" של מקור ראשון על הגעגוע הגדול שחש כלפיו.
"אביתר הוא ילד הסנדוויץ', ביני לבין אחותנו הצעירה. היינו מתכסחים בינינו המון במהלך הילדות, על כל דבר רבים," מספר עילי, "אבל בגיל צעיר אביתר התחיל לנגן בתופים ואחר כך גם בגיטרה. הא הפך דרך הנגינה מילד תזזיתי לצעיר שחי הכי בצ'יל". המוזיקה, עילי מתאר, הפכה לנדבך משמעותי מאוד בחייו של אביתר. "הוא יכול לשבת שעות לנגן, יש לו שלוש סוגי גיטרות בבית, הוא אוהב לנגן לבד, עם חברים, בג'אמים. פחות להופיע או להיות בפרונט, להיות חלק".
עילי מספר שהוא עצמו מגן על פסנתר וכשהיה מגיע לבית ההורים בסופי שבוע הם היו מנגנים יחד. "המוזיקה מאוד קירבה בינינו, היית מחכה לחזור הביתה כדי לנגן איתו".
לפני שנחטף אביתר התחיל לחפש את כיוונו המקצועי ורצה ללכת בכיוון של הפקה מוזיקלית. "זה מאוד מתאים לו," אומר עילי, "אביתר הוא פיס-מייקר, משכין שלום, הוא רגוע ומנסה להרגיע. אפשר להגיד לו הכל והוא יקשיב לך, בלי להיות שיפוטי. בגלל זה גם מאוד מתאים לו הפקה מוזיקלית, להיות מאחורי הקלעים, להיות בקשב למה שרוצים ולהפוך יצירות למשהו מדהים".
עילי מתאר איך המסע שעוברים המשפחה מאז שאחיו נחטף כמסע ארוך ולא פשוט. "כל אדם עובר תהליכים שלמים בתוך תקופה ארוכה של 300+ ימים. ואי אפשר רק להיות עצובים במשך חודשים. בהתחלה זה היה כמו מאניה דיפרסיה ועם הזמן יש איזשהו מנגנון של הגוף שמבין שאי אפשר להכיל רכבת הרים רגשית כזאת כל הזמן ובאיזה שבוא שלב הרגשות נעשות פחות קיצוניים".
"הכאב שלי מתגמד לעומת ההורים שלי," מוסיף עילי, "אני רואה אותם ובא לי לבכות. הם הכי צריכים את החיבוק שלו. אני מייחל שכבר יחזור ודבר ראשון יחבק את ההורים ואחר כך מיד לתת לו את הגיטרה ולנגן איזה דואט. אני מדמיין אותו בשבי שהוא בטוח מצא דרך לתופף לו שם על משהו בשבי. אני בטוח שהוא עושה מכל דבר אפשרי תוף".
עילי מספר על מה נותן לו תקווה, "פגשתי את אנדריי קוזלוב ואלמוג מאיר ג'אן אחרי שחולצו. הסיפורים שלהם טלטלו אותי אבל גם חיזקו אותי, לראות אותם חוזרים כשהם הצליחו לשמור על חוסן מעודד אותי שאביתר יחזור והוא ישתקם ויצליח לחיות חיים טובים".
כשעילי נשאל איך יכול כל אדם לעזור באיזשהו אופן לו ולמשפחות החטופים הוא עונה, "ללכת עם סיכות, שרשראות, חולצות של החטופים, עבורי זה נותן תחושה שאני לא לבד במערכה הזאת. וגם להגיע לכיכר, להסתכל למשפחות בעיניים, זה הסיפור של עם ישראל עכשיו. יש אנשים שאולי רואים את כיכר החטופים כמקום פוליטי, אבל אפשר להגיע רק כדי לתמוך, ההגעה להזדהות אין בה אמיר פוליטית. יש המון דרכים להתחבר".
המשפחה שלו מקיימת בכיכר החטופים בתל אביב ערבי ג'אם בכל יום חמישי ב-20:00 בערב שנמשך עד חצות והוא מזמין את כלל הציבור להצטרף.
Music by JkStudios from Pixabay
See omnystudio.com/listener for privacy information.
-
Missing episodes?
-
למסיבת הנובה בחניון רעים הגיעו החברים הטובים איתן מור, בן 24, שנחטף לעזה, ואליקים ליבמן ז"ל, שנחשב כחטוף במשך שבעה חודשים עד שגילו את שרידי גופתו בקבר של נרצחת אחרת כדי לעבוד כמאבטחים לא חמושים.
בפרק החמישי של הפודקאסט לב שבוי נפגשו לשיחה צופית ליבמן, גיסתו של אליקים ז"ל ומגישת הפודקאסט, ואחיותיו הצעירות של של איתן, רוני מור אביטבול ושירה מור. בשיחה, על אף הקשר השוטף והקרוב שנוצר בין המשפחות ב-9 החודשים האחרונים, הן עדיין הרכיבו חלקים נוספים מהפאזל המשותף של מה שקרה לאהוביהן באותה שבת ארורה.
אחיותיו של איתן מספרות על הקשר המשפחתי החזק ששורר בביתם. "הרבה שואלים את ההורים שלנו מה הייתה מערכת היחסים שלהם עם איתן, בגלל החזות החיצונית שלו והעובדה שהוא בחר לחיות אורח חיים לא דתי ושונה משלהם. אז התשובה היא שהיחסים הם מדהימים וקרובים. הוא הולך בדרך שלו אבל מכבד בצורה יוצאת דופן, הוא אדם מאוד משפחתי והקשר מאוד חזק. דווקא ההתרחקות שלו מאורח החיים שלהם דחף אצל שני הצדדים את הצורך לשמר את הקשר חזק. הוא היה מתקשר כל יום שישי, מגיע לשבתות שלמות כשהגיע לשבת להורים. הוא דיבר איתם גם בערב שמחת תורה והם דיברו על ההכנות שלו לחג. אבל הוא לא סיפר שהולך לנובה, היה מן הסכם שבשתיקה, כדי לא לצער אותם".
"איתן הוא אור גדול, שמח, אופטימי", שירה מוסיפה ומשתפת איך שהיא תמיד הרגישה שרוצה להידמות לו. "הוא אוהב לאכול אוכל איכותי, היה רגיל לאכול 5 ארוחות ביום, בריאות וטובות. שמר על בריאות, אכל מסודר, ותמיד עומד על שלו.
"הוא אדם מאוד דומיננטי. אנשים שפוגשים אותו ממש זוכרים אותו. כשאספנו עדויות ממי שהצלחנו משורדי הנובה שמנו לב איך כל כך הרבה אנשים זכרו אותו, גם בגלל הנראות שלו, הקרחת, וגם בגלל הנוכחות שלו שמרגישים בו.
"היו לנו חיים שגרתיים, עבודה, משפחה, לימודים, ואז הגיעה שמחת תורה ומאז הזמן נעצר", אומרת רוני, "כל חג זה לא הגיוני לנו. מה הגיע פסח? מצות? מה הקשר? והוא עדיין שם, במנהרות, תקוע בכלל בשמחת תורה".
Music by JkStudios from Pixabay
See omnystudio.com/listener for privacy information.
-
"סבא נולד בפולין והפולניות מאוד מאפיינת אותו," אליה מספרת, "הוא נולד להורים ניצולי שואה והיה מוביל מסעות לפולין. כששוחררו חלק מהחטופות מניר עוז הן סיפרו שהיה מעביר הרצאות על השואה בשבי".
"אני חושבת שכוחות החיים שיש לסבא נובעים מכל הידע הרב שצבר לאורך חייו," היא מוסיפה, ואולי יש גם משמעות לפרספקטיבה ההיסטורית שנובעת מההכרות המעמיקה עם נושא השואה.
אליה מתארת את סבא שלה, שהיה מוותיקי הקיבוץ, שעסק בחקלאות והתגאה מאוד בזה, "הוא היה חי את האדמה, מסתובב יחף, חי חיים של קיבוצניק. הוא היה מגדל בעיקר גזר, תפו"א, חיטה ובוטנים. אני זוכרת איך הוא היה מביא לנו שקים עצומים של בוטנים הביתה והיינו מחלקים לכל החברים, לא היה לנו מה לעשות עם כל כך הרבה.
"הבוטן מבחינתנו ממש הפך להיות סמל. הבוטן נראה ממש כמו עובר בתוך הבטן ואנחנו מתפלים עליו דרך הדימוי הזה שיגדל ויצמח וישגשג כמו עובר. כשאני חושבת עליו במנהרות אני חושבת על הגידולים שהיה מגדל, איך שהם נמצאים מתחת לאדמה ויש להם משם את כוחות החיים לגדול. אני מקווה שהוא מקבל מהאדמה את הכוחות האלו".
על יום הטבח אליה משתפת על מה שעבר על בני משפחתה ששהו בניר עוז. סבא שלה כאמור נחטף מביתו, וסבתא שלה שהייתה בבית שלה עם אחותה של אליה ובת דודתה ממש הצילה את חייהן של שתי נכדותיה. "אישה בת 71 שנאבקה על הדלת עם המחבלים למשך 8 שעות," מתארת אליה, "היא הצילה את החיים של אחינועם ועדן, וגם הן הצילה את חייה של סבתא, כי היא אזרה את הכוחות המטורפים האלו בכדי להגן על הנכדות שלה".
"אחותי מספרת שהיא חוותה במהלך השעות הקשות האלה תחושה של שמירה וכוחות מלמעלה ששומרים עליה. בחוויה שלה במשך 8 השעות שהתחבאה מתחת למיטה ראתה אלומות של אור שעוטפות אותה וסמלים של מגן דוד ונחשי עור ששומרים עליה".
על משפחתה כיום אליה מספרת, "כל אחד מנסה לאסוף את השברים שלו, מנסה לשרוד, זה לא קל לקום בבוקר וחלק מהמשפחה ממש התפרקה. אני לא מבינה למה משפחות החטופים צריכים להיות עסוקים כל כך במאבקים".
היא משקיעה את רוב זמנה במאבק על השבת סבא שלה ושאר החטופים, ומבקשת להשקיע זמן בלשלוח להם כוחות.
Music by JkStudios from Pixabay
See omnystudio.com/listener for privacy information.
-
תמיר אדר, גדל בקיבוץ ניר עוז והמשיך לחיות שם גם בבגרותו. שם נולדו לו שני ילדיו. הוא הגדול מבין ארבעת אחיו, וכשהתחתן היה ברור לו שהוא יגור בניר עוז מכיוון שהוא מחובר מאוד לסבו שגר שם. סבתא שלו, יפה אדר, נחטפה גם היא לעזה מניר עוז. היא זכורה מהסרטון המפורסם בו היא נלקחת בקולנועית ע"י מחבלי חמאס.
תמיר, שהיה בכיתת הכוננות, הוקפץ כבר בשעה 6:40 ולא חזר. משפחתו יודעת כי הוא נלחם עד 9 בבוקר בערך. בהודעה האחרונה להדס אשתו, אמר לה לנעול את הממ"ד ולא לפתוח לאף אחד. גם לא לו. 91 יום אחרי 7.10 התבשרה משפחתו כי הוא נרצח באותו היום ושגופתו מוחזקת בעזה.
רוני אדר, הצעירה מבין ארבעת האחים, מספרת על אותו היום ועל הסרטון של סבתא שלה נחטפת על הקולנועית זמן קצר אחרי שזה קרה. "הרגשתי בהזיה, לא ידעתי מה לעשות. שאלתי את אמא שלי, מה פשוט להתקשר לאבא ולהגיד לו שאמא שלו נחטפה לעזה? והיא אמרה לי כן".
"אשתף אותך," אומרת רוני לצופית, "תמיד היה לי את הפחד להיחטף לעזה. אבל עם החשש והמוכנות התרחישית שהייתה בניר עוז, לא דמיינו אף פעם שזה יוכל להיות בסדר גודל כזה".
"תמיר היה איש משפחה, אבא מאוד פעיל, לוקח את הילדים שלו לטייל בשדות, לראות שקיעות, ילדים שגדלו בטבע. היה חקלאי וגם עבד בשלב מסוים בחינוך, מאוד האמין בחינוך", מתארת רוני את אחיה. "לא מזמן היה לו יום הולדת והוצאנו חולצות עם משפט שהיה מזוהה איתו: 'החיים פשוטים אם לא מסבכים אותם'. זה מאוד מאפיין אותו".
רק אחרי חודש הגיעו אליהם נציגים מהצבא אל המלון אליו פונו תושבי ניר עוז באילת, להודיע להם שהוא נחטף. "סיטואציה הזויה, מכנסים נציגים מהמשפחות, עומדים מולם קצינים ומקריאים מול כולם מרשימה. כמו רשימת מכולת – 'זה וזה חטוף, זה וזה חטוף'. אחרי זה אמרו לאמא שלי תקראי לילדים שלך שנגיד להם והיא אמרה שתוותר על זה, היא תספר לנו בעצמה".
אחרי 90 יום, על פי ממצאים של סרטון שמצאו על מחבל בעזה, הודיעו למשפחה שתמיר נהרג. "תמיר הוא האח הבכור ואני הצעירה, יש בינינו כמעט 15 שנים הבדל, אז תמיד כשההורים היו נוסעים הוא היה שומר עלינו והיינו עושים אוהלים בגינה ועל האש. זיכרונות ממש יפים".
"כששואלים אם יש לי זיכרונות עם אליקים גיסי אני מתקשה להיזכר", צופית משתפת, "אתה חי את החיים, לא מתעד אירועים ליום שבו אולי הוא כבר לא יהיה". ורוני מביעה הזדהות עם ההרגשה.
"האם הידיעה היום שכשהוא נחטף הוא לא היה בחיים, ושהוא בעצם לא סובל שם בעזה, מקלה עליכם?" צופית שואלת את רוני, "אתם מתעסקים בזה?"
"אני אדם מאמין," רוני משיבה, "ואני פשוט מאמינה שמה שצריך לקרות קורה. אני מאמינה שהנשמה שלי גם בחרה להיוולד למשפחה הזאת ולסיפור הזה. ביולי טסתי לעבוד בחו"ל, וכל התקופה שהייתי שם הייתה לי תחושה שאני חייבת לחזור לארץ כי הולך לקרות משהו רע. הייתה לי תחושה שהולכת להיות מלחמה בשמחת תורה".
הם מעלות את הסיטואציה האבסורדית שמשפחות נמצאות בה. "זה כל כך לא קשור לחיים המודרניים שלנו, לא לדבר על טיק טוק או פייסבוק אלא לדבר על הזכות להביא את האהוב שלך לקבר ישראל", אומרת רוני ונאנחת, "לפעמים גם אני חוטאת בלראות האח הגדול, ואני נשרטת עם עצמי מזה. מתי יבוא היום שמישהו יקום ויגיד – המריבות שלהם מטומטמות, הם רבים על אוכל! לחטופים שלנו אין אוכל! החיילים שלנו יוצאים להילחם עלינו, ממש לא בוחרים את האוכל שיהיה להם! מתי מישהו יקום וירעיד את השגרה הכול כך לא קשורה הזאת?"
רוני מסיימת במסר שחשוב לה להעביר: "תשאירו את החטופים על סדר היום. אל תפסיקו לדבר עליהם ולחיות את זה, בכל דבר קטן, אפילו ללחוץ שיתוף ברשתות החברתיות".
Music by JkStudios from Pixabay
See omnystudio.com/listener for privacy information.
-
עומר נאוטרה בן ה-22, נחטף לעזה מגבול הרצועה ב-7 באוקטובר. הוא נולד וגדל בארה"ב, התחנך בחינוך יהודי-ציוני, ותמיד היה בקשר עם המשפחה שלו בארץ. דודה שלו גניה צוהר, שבית משפחתה היווה את הבית המאמץ שלו מאז שהגיע לארץ, מתארת אותו כאדם צעיר מוביל, מנהיג, מצד אחד ניו-יורקר טיפוסי ומצד שני ציוני מאוד שהתחבר מאוד לציונות ולארץ.
האזינו לשיחה עם משפחתו.
Music by JkStudios from Pixabay
See omnystudio.com/listener for privacy information.
-
רומי היא אדם עם דעה וכוח פנימי עמוק. כך ירדן גונן, אחותה, מספרת. היא חיה חיים של בת 23 קלאסית, עם דילמות שמאפיינות את הגיל. רק לאחרונה חזרה מהטיול הגדול והתלבטה מה היא רוצה ללמוד. הרקע כחובשת פתח הפניה את עולמות הרפואה אך תמיד התחברה גם לעולמות של חינוך. היא הדריכה בצופים ילדים על הספקטרום והיא תמיד אומרת שהם מבינים אותה הכי טוב. ירדן מספרת שבדיוק כמוה, גם רומי רוקדת כבר שנים.
ב-18 באוקטובר רומי היתה אמורה להיכנס לגור בדירה של ירדן בתל אביב למשך חודשים, לשמור לה ולבן זוגה על הכלבה שלהם בזמן שהם מטיילים. היא הציעה את זה עוד לפני שירדן הספיקה לבקש, כי היא תמיד תהיה הראשונה לעזור.
מובן שלא הטיול של ירדן ולא המעבר של רומי לדירה של ירדן קרו.
הזכרון היחיד מהטיול הגדול של רומי שנשמע כמו מעולם אחר, הוא התמונה שלה מחויכת כשסביבה צמחיה ירוקה. תמונה שהפכה לפריט הזיהוי בסטטוס של רומי –"חטופה". ירדן משתפת בהתעסקות המוזרה של לבחור תמונה שתהיה הסמל לאותו אדם אהוב שחטוף בעזה כבר תשעה חודשים.
ב-7.10 ב-6:30 בבוקר רומי מתקשרת לירדן, ירדן ענה מתוך שינה ושואלת "מה קרה נשמה? הכל בסדר?" ורומי עונה, חצי בצחקוק, "אה... לא." ואחרי רגע שקט מוסיפה: "אה יש פה טילים". ככה הכל התחיל. מאותו רגע ולמשך 4.5 שעות של פחד ואימה בהן בני משפחת גונן ליוו את רומי בטלפון, בהסתתרות, באימה, בשלב שבו בן שמעוני ז"ל הגיע לחלץ אותה והיא סוף סוף נשמה יחד איתם לרווחה למשך 10 דקות של חסד וחשבה שהיא בדרך לחוף מבטחים, ועד הרגע שמחבלים ירו על הרכב המחלץ, רצחו שניים מיושביו ולקחו את השניים האחרים שזיהו שעדיין חיים, רומי ואופיר צרפתי ז"ל, (שגופתו בהמשך חולצה מעזה) וחטפו אותם לרצועה.
ירדן משתפת בכאב - "אני מודה על הזכות שהייתה לנו ללוות אותה את השעות האלו, להספיק להגיד לה שאנחנו אוהבים אותה, כשיש אנשים שלא הצליחו אפילו לדבר מילה עם בן המשפחה שלהם שנחטף או נרצח. זה הכי קשה שיש אבל מבינים שלא סתם היא והמשפחה שלנו נבחרנו למצב הזה. זה לא סתם".
לשאלה איך עוברים הימים ירדן עונה בכאב - "אני בפול טיים ג'וב להציל את אחותי, אחותי הכי שווה את זה בעולם ואני חיה כל הזמן במחשבה האם אני עושה מספיק".
בתקופה הקשה הזו ירדן וצופית מצאו את עצמן מתחברות לאנשים שאולי לא הייתה להם ההזדמנות להכיר קודם. "משפחות החטופים הם מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל", הן מסכימות. עם כל הכאב והדאגה הן מצליחות לראות בכך שליחות אמיתית. "העם מסתכל עלינו ועל החיבורים וזה ישפיע על איך ייראה העתיד של מדינת ישראל".
Music by JkStudios from Pixabay
See omnystudio.com/listener for privacy information.
