Episodes
-
הליווי בהוספיס מעניק לנו את הזכות להכיר אנשים שהופכים להשראה גדולה לחיים ולמוות.
סאטורי ומיטרה הם זוג כזה, שהותיר בנו חותם עמוק.
סאטורי הייתה אישה צעירה ויפה, בת זוג למיטרה ואמא לפריה ונרי, אשר התמודדה עם מחלת הסרטן, שהפכה עם הזמן לסופנית. מיטרה חקר וחיפש כל העת אפשרויות חדשות לריפוי עבור סאטורי, והיה לצדה באופן שתמיד ריגש אותנו לראות מהצד: מרוכז בה, קשוב אליה, מלא רוך ועדינות ותמיד מלטף או מעסה את רגליה. היה לה בו אמון מלא, וזה ניכר בשפת הגוף ובמבטים. חיבור מלא אהבה.
סאטורי הלכה לעולמה לפני פחות משנה. בשיחה שערכנו עם מיטרה, הוא מתאר את הדרך שעבר יחד עם סאטורי מאז אבחון המחלה – את הבחירות, הדילמות, והשינויים שעברו יחד ולחוד, את החיבור שהלך והעמיק ביניהם ואת רגעי המוות, שהיו מלאי חסד, הודיה ואהבה.
מיטרה מספר ש"היו דברים קשים אבל במבט לאחור הדבר שהכי בולט לי מהקשר עם סאטורי ומהדרך שהיא מתה היא הכרת תודה. זה כמו זרקור שמאיר את כל הדרך אחורה".
בפרק החדש של "סוף הדרך", נשוחח איתו על זוגיות ומשפחה צעירה לצד מחלה קשה, על פרידה והמשכיות ועל איך יכול המוות להותיר אחריו כל כך הרבה אהבה לחיים.
-
מהי עמדת ההלכה על סוף החיים?
מה מקומו של המוות ביהדות?
ארגון רבני צהר, שבראש מרכז האתיקה שלו עומד הרב יובל שרלו, משיק בימים אלה את "צהר עד מאה ועשרים" – מיזם ליווי משפחות סביב סוף החיים על פי ההלכה והאתיקה היהודית.
לכבוד פתיחת המיזם החשוב נפגשנו לשיחה עם הרב שרלו, על הלכה, אתיקה והרגעים הרגישים ביותר של החיים – סופם.
הרב שרלו הוא ראש ישיבת אורות שאול, ממייסדי ארגון רבני צהר ופורום תקנה, ופעיל ציבורי בולט בציונות הדתית. הוא עוסק בתחומים כמו לימודי תורה, פובליציסטיקה ואתיקה, ומשמש כחבר בוועדות שונות של משרד הבריאות.
בריאיון עמו מנפץ הרב שרלו מיתוסים רווחים ביחס להלכה ואומר, למשל, כי "התדמית של ההלכה כמי שתובעת מאבק על כל שניית חיים בכל מחיר – היא שגויה. גדולי הפוסקים מהעולם החרדי מוכיחים שבשלב מסוים של טיפול מותר להגיד 'מספיק' ולאפשר לאדם להיפרד מן העולם. יותר מכך, בתנאים מסוימים המשך טיפול אף נחשב תקיפה."
באמצעות דוגמאות מהשטח מתאר הרב שרלו את הדילמות שעולות בסוף חיים כתוצאה מהתקדמות הטכנולוגיה והארכת תוחלת החיים. הוא מספר על האופן שבו המיזם פועל על מנת לסייע למשפחות לשוחח על סוף החיים ולקבל החלטות כבדות משקל ביחד. אנשי המיזם גם מסייעים לצוותי רפואה מכל הדרגים והתפקידים לחשוב אחרת על שלב סוף החיים ולשפר את התקשורת בנושא זה בינם לבין המטופלים ומשפחותיהם.
השיחה הזו לא הייתה רק על הלכה, אלא גם על החיים עצמם.
על הדרך שבה המודעות למוות יכולה דווקא להקל, לשחרר אותנו, וללמד אותנו לחיות נכון יותר. הרב שרלו מתאר את השינוי המתרחש סביב השיח על מוות, ומספר כי "פעם זה היה ממש מעליב להתייחס למוות, והיום עושים את זה, ואני רואה בזה תופעה מבורכת. זה גורם לי להתייחס אל עצמי קצת פחות ברצינות – היום אני פה בעולם, יום אחד לא אהיה, ולא יקרה כלום, העולם הזה יתקיים גם בלעדי."
מומלץ מאוד גם להיכנס לאתר של צהר עד מאה ועשרים, יש שם הרבה מידע חשוב ומעניין:
https://ad120.tzohar.org.il/
קבוצת הפייסבוק של סוף הדרך:
https://www.facebook.com/groups/1257258018871953/?ref=share&mibextid=KtfwRi
קבוצת הוואטסאפ השקטה של סוף הדרך:
https://chat.whatsapp.com/CBOaWDSfmGqGT8ODFoiLRV
-
Missing episodes?
-
בהוספיס בית ישנה אפשרות למוות רך: כזה שמתרחש עם הכנה, תמיכה וליווי, איזון סימפטומים, זמן לפרידה ולרגעים של קרבה והודיה.
אבל לא כל מוות נראה כך. למעשה, רוב האנשים בחברה המערבית לא מתים ברכות. הם מתים מתוך תחושות של התנגדות, חרדה, כאב, כעס, בדידות והחמצה. זוהי התוצאה של הכחשת המוות בחברה המערבית. רוב האנשים ובני משפחותיהם לא רוצים לדבר על המוות, גם כשהוא קרוב אליהם.
כשאין הכנה או שפה לדבר בה על מוות, כשלא חשבנו עליו ולא פגשנו בו מעולם, חוויית הגסיסה והמוות יכולה להפוך לטעונה ומורכבת הרבה יותר – עבור מי שעומד למות ועבור האנשים המלווים אותו.
בפרק הזה נשוחח על הסוף במופעו הקשוח: איך ולמה הוא קורה, וכיצד אפשר להתמודד גם עם הרגעים הקשים ביותר, ליצור עוגן ומשמעות כשנדמה שהכול מתפרק, ולאפשר פרידה שיש בה, לצד הכאב והפחד, גם תחושות של חיבור, אהבה וחמלה.
-
לפני 19 שנים מת נתן, אביה של שרית. שבע שנות מחלתו, גסיסתו ומותו שינו את מסלולה בתוך מקצוע העבודה סוציאלית, והפכו את השיח עם ועל המוות לדבר בעל חשיבות אישית וחברתית עמוקה עבורה. היא למדה שהמוות הוא חלק מהחיים, למרות שרופאים נוטים להתייחס אליו כאל כשלון מקצועי. היא חוותה מקרוב את האטימות המוסדית ואת הנטישה החברתית שחווים חולים סופניים, וגם את החסד וההשראה שמעניק שיח פתוח על מחלה ומוות לחולה, למשפחה ולחברים. היא זכתה באבא שידע למות טוב למרות החברה שהוא חי בה, ולימד אותה בכך את חשיבות המוות לחיים.
-
מה זה בכלל טיפול פליאטיבי? (ממש לא רק סוף חיים)
למי הוא מתאים? (ממש לא רק סרטן)
אולי מגיע לכם או לאחרים סביבכם טיפול פליאטיבי ולא ידעתם?
איך הוא נראה ואיפה הוא קיים?
ד"ר טל פרגר-גלר עושה סדר במושגים שאנשים רבים הולכים בתוכם לאיבוד, ומשתפת אותנו בחזון שהיא מגשימה במחלקה לטיפול פליאטיבי שהיא מנהלת בתוך בית החולים הגריאטרי "דורות", שם בשקט ובענווה טל מחוללת מהפיכה😊
בשיחה מרתקת, היא מתארת לנו באופן מוחשי ומרגש את "הדרך הפליאטיבית" – כך היא מכנה אותה, אשר היא וצוותה סוללים עבור המטופלות והמטופלים, כאשר העקרון המנחה הוא זרימה עם המטופלת ומשפחתה, גמישות מרבית ביחס לצרכיהם ולמשאלותיהם, ודגש על מנוחה, בטחון ונוחות בכל היבטי החיים: "אנחנו רוצים להזיז קצת את המלחמה הצידה, אנחנו אומרים למטופל – בוא ננוח רגע, בוא ננשום עמוק". המחלקה שטל מנהלת היא ייחודית בנוף ונותנת מענה לאנשים הסובלים ממחלות חשוכות מרפא שאינם בהכרח בסוף חייהם, וביניהם גם חולים צעירים. הדרך הפליאטיבית שטל מובילה היא דרך אנושית, אין בה תכנית טיפול מוכתבת מלמעלה, אלא להפך – היא משתדלת להתאים את עצמה כל הזמן למטופלים ולמשפחות תוך שהצוות הולך עמם יד ביד, בקצב שלהם ועל פי הבחירות שלהם.
בימים כל כך קשים, זה לא מעט לגלות שיש דברים שעובדים כמו שצריך, כמו שאנחנו מדמיינות שהיינו רוצות עבור אהובינו ועבור עצמנו כאשר יגיע הרגע. דברים יפים קורים כשהראש וגם הלב במקום הנכון ויש אומץ להגשים חלומות.
-
איך נוגעים בדבר שהכי מפחיד את כולנו ואומרים שזה לא סוף העולם?
איך אפשר ללוות את הילד שלך אל מותו ולדעת שהחיים יימשכו ואפילו תשמחי בהם?
בפרק החדש בפודקאסט "סוף הדרך", הקשבנו לסיפורה של כרמל, שבנה נח נמצא כעת בשלב מתקדם של מחלת הסרטן ובטיפול הוספיס בית.
"אני היום מרגישה הקלה מאוד גדולה על זה שאני יכולה לדבר על מוות, לקרוא עליו, ללמוד את זה. אני ממש זוכרת את הרגע שאמרתי 'הדבר הזה שאני כל כך מפחדת ממנו – אני רוצה שהוא יהיה חבר שלי, אני רוצה להתקרב אליו".
כרמל היא אמא לילד קטן שחולה מאז היה תינוק. אמא של כרמל אובחנה ומתה מסרטן תוך כדי הידרדרותו של נח וכרמל החליטה לאמץ גישה אחרת כלפי מחלה, גסיסה ומוות. היא הרגישה בחושיה החדים שהמסרים שהחברה שלנו מחדירה לנו מגיל צעיר על מהו סוף החיים, אינם משרתים אותה. היא הבינה לבדה שיש עולם שלם של חיים סביב המוות, עולם מושתק וסמוי מן העין, והיא חקרה בו ולמדה והסכימה להשתנות כדי לאפשר לבנה לעזוב את העולם מתוך שחרור ואמת ואהבה ולא מתוך התנגדות וחרדה. היא הסכימה לדעת מבפנים שהמוות אינו מוחק את החיים, אלא הוא חלק מהם. חלק חשוב שאפשר ללמוד ממנו כל כך הרבה על איך לחיות.
כרמל היא אישה חיה מאוד, מורה לספרות ומחנכת בתיכון, בת זוג לנמרוד ואם לעוד שתי בנות קטנות, משפחה אוהבת וקרובה שמלווה את בנה הבכור אל סוף חייו. היא אמא עייפה אך קורנת, חכמה ורגישה שמספרת לנו סיפור אחר. סיפור שחשוב כל כך להקשיב לו, להיפתח אל האפשרויות הטמונות בו. כולנו רוצים לא לדעת וטפוחמסה לא עלינו. אבל המוות כאן כדי להישאר, לנו נותר רק להחליט איך נקבל אותו כשיגיע.
-
הושבנו את הילדים שלנו לשיחה על מוות🙂
יעל ובארי לומדים בכיתה ז' וגדלים עם אמהות שנותנות מקום משמעותי למוות בחייהן וגם בבית כמובן.
חשבנו שאם כבר פודקאסט, זו הזדמנות טובה עבורנו לשמוע מה הם חושבים על מוות, על מחלה, על תפקיד ילדים בליווי אל סוף חיים של קרוב, על חוויות מוות שעברו, על מה מפחיד במוות, ועוד.
בעיקר עולה הרושם שעבורם זה לא נושא יוצא דופן לשיחה:) הם לא חושבים על המוות באופן אקטיבי, הוא פשוט קיים שם. לא מאיים ולא קוסם. פשוט נוכח כעובדת חיים. כשהם נדרשים לתשובות, נראה לעתים שהם מנסחים לעצמם לראשונה מחשבות, כדי להסביר לנו את המובן מאליו עבורם.
יעל אומרת: "זה לא שאני חושבת על מוות כל הזמן, ככה גדלתי... כשילדים אז החיים יותר פשוטים, בצורה טבעית, אז יותר בקלות לוקחים את זה, בלי הרבה עומק ובצורה יותר תמימה".
פלובר, באחד ממכתביו לז'ורז' סאנד כותב לה:
"יש לחשוף ילדים רק לצד המתוק והיפה של החיים עד שהדעת תוכל לבחור בין קבלת הרע לבין ההתמודדות איתו," את אומרת. אינני מסכים. כי אז מן ההכרח שיתרחש משהו נורא בלבם, התפכחות שאין לה תחתית... החיים הם בהכרח חינוך בלתי נלאה. הכול יש ללמוד, החל מלדבר וכלה בלמות."
אנחנו מקוות שהשיחה הזו תעודד לשיח על מוות עם ילדים, במיוחד כשיש מחלה או מוות צפויים במשפחה, אבל ממש לא רק. בסופו של דבר, המוות צפוי לכולנו, במוקדם או במאוחר. או כמו שאומר בארי: "זה כמו ללמוד לדבר עברית, זה חלק מהחיים שלך, אתה תדע את זה מתישהו. אם תתחיל בגיל צעיר - תלמד את זה יותר מהר. אם תתחיל בגיל מבוגר - זה ייקח יותר זמן".
מוזמנות ומוזמנים לקבוצת הפייסבוק של סוף הדרך:
https://www.facebook.com/groups/1257258018871953/?ref=share&mibextid=KtfwRi
ולקבוצת הוואטסאפ השקטה של סוף הדרך:
https://chat.whatsapp.com/CBOaWDSfmGqGT8ODFoiLRV
-
אז איך בעצם אנשים מתים?
לא ממה מתים. לא בתיאוריה. בפועל, איך מתים?
כלומר, איך מתרחש המוות בגוף?
כיצד מתגלמת הקירבה אל הקץ בבשר? בתודעה?
כנראה שרק מעטים מאוד מאתנו יודעים איך מתים. רובנו כנראה מניחים באופן מודע או לא, שהמוות הוא שיא של סבל אנושי ומדחיקים את קיומו. זהו מעין סוד מוזר שלמרות שהוא מתגלה שוב ושוב, הוא נותר כמוס. סוד שאף אחד לא רוצה לדעת. וחבל.
לו ידענו, היינו חיים כנראה עם הרבה פחות פחד מוות.
שמענו לא מעט בני משפחה לאחר מות יקיריהם שהתפלאו לגלות כי רגעי המוות היו עדינים, רכים ושקטים, בניגוד לדימוי המפחיד שהיה להם עד אז, הגדוש סבל וייסורים.
שוחחנו על הצפוי להתרחש לקראת המוות עם לא מעט אנשים גוססים ובני משפחותיהם וגם עם אנשים שאינם קרובים אל המוות כלל. השיחות האלה תמיד מעניקות הקלה ונוסכות רוגע.
חשוב כל כך לדעת. זה משנה חיים. ומוות.
-
סבתא חפצי חולה בסרטן חשוך מרפא ונמצאת בטיפול הוספיס בית. היא עטופה במשפחה אוהבת ואמיצה ששמה את האמת על השולחן המשפחתי גם כשזה כואב מאוד. ישבנו לשיחה פתוחה עם חפצי ומשפחתה ואנחנו רק יכולות לומר שהאופן שבו היא ובני משפחתה עוברים את הדרך אל הסוף יכול ללמד את כולנו שיעורים חשובים באהבה ובפרידה. חפצי אומרת: "אין לאן לברוח. זה מה שיש, אז נקבל את זה באהבה". אי אפשר לסכם את השיחה הזו, צריך להקשיב לה.
-
אבא של עינת מת כשהייתה בת עשר. בפרק הזה היא מספרת על הילדות בקיבוץ עם אב חולה, ועל מותו בחברה שבה לא מדברים על מה שקורה, לא לקראת המוות ולא אחריו. את השיעורים שלמדה מתוך המוות הזה היא לוקחת איתה לעבודה בהוספיס עם הורים וילדים ומאפשרת הבנה אחרת של חשיבות הנוכחות של ילדים במרחב סוף החיים.
-
הפודקאסטשלנו עוסק בישורת האחרונה, במוות הידוע מראש, מוות שנוטים אליו. אבל הוא נולד בשנהשבה אנו חשופים מקרוב וללא הפסקה למוות פתאומי, אלים וטראומטי.
הפעםבפרק ראיינו את ד"ר אילן שריף, עובד סוציאלי, מנהל תחום אובדן ושכול במשרד הרווחה ואישטיפול ותיק, ששוחח איתנו על שכול בנסיבות טראומטיות, ועל ההבדל בינו ובין שכול בשלמחלה או דעיכה טבעית.
מהמאפיין שכול טראומטי?
איךמוצאים משמעות בחיים שהמוות קטע ללא הכנה?
איךהמדינה מסייעת (או לא) לאנשים וילדים שכולים?
איךאנחנו כקהילה וכחברה יכולים לעזור?
ועוד נושאים רבים ומעניינים
-
מה קורהלאנשים כשהם מגיעים לסוף חייהם? אילו סוגי עזרה וליווי אפשר לקבל? מה ההבדל ביןהוספיס אשפוזי למחלקה סיעודית? מה זה הוספיס בית ולמי הוא מתאים? מי מחליט מתיחולה נוטה למות? פעמים רבות אנשים בסוף החיים ובני משפחותיהם מוצפים במידע וצריכיםלבחור את הטוב ביותר עבורם בתוך מצב רגשי לא פשוט ובתוך מצב הישרדותי.
בפרק הזהאנחנו עושות קצת סדר באפשרויות העומדות לפני אנשים בסוף החיים. בעינינו המידע הזהחשוב גם למי שלא ניצב כרגע מול החלטות כבדות משקל שכאלה. כשחושבים על הדברים מבעודמועד ובנחת, אפשר לשוחח ולהתכונן טוב יותר לבאות וכיוון שאף אחד מאתנו לא באמתיודע מה עלול לקרות ומתי, המידע למעשה רלוונטי לכולנו😊
-
הפרק עוסק במלים שלנו סביב מחלה ומוות, ובהשפעה שלהן על התודעה וההתנהגות האישית והחברתית, ונוגע בנושאים מהותיים רבים כמו נוכחות אל מול המוות, חוסר אונים, הצורך לעשות מול הצורך להיות ועוד
-
הפרק הראשון! תצוגת תכלית - מי אנחנו, מה זה סוף חיים ולמה חשוב לדבר על זה.
