Episodes
-
לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"
חמש שנים, 2011-2016, כיהן תמיר פרדו באחד התפקידים הנחשקים והמאתגרים ביותר במערכת הממלכתית - ראשות המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. הרמס״ד, שאירגונו פועל אך ורק מחוץ לגבולות המדינה (ואז, למעט כשהמארחים מהנהנים, כל פעולותיו במדינות הבסיס וכמובן היעד עוברות על חוקי המקום), תלוי במאות אנשים באלפי מבצעים העלולים להסתבך, להתקלקל ולהמיט על ישראל צרה בטחונית או דיפלומטית.
זה מסחרר ושברירי עד כדי כך שפרדו ויתר על שנה ששית, שהיה יכול לקבל אילו רצה בה. בחכמה עשה: הוא לא רדף תהילה ולא הימר על תוספת מועדת לתקלות.
אף שלא יאמר זאת כאן במפורש, כי החליט שלא לדבר סרה בראשי מוסד בשרשרת לפניו ואחריו, התאכזב ממינוי יוסי כהן - ולא נעם ארז - ליורשו. האכזבה נובעת משתיים: התנהגותו של כהן ודרך קבלת ההחלטות של בנימין נתניהו.
בראשונה בשתי שיחות עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר פרדו על מסלולו טרם איתורו כמועמד ראוי למוסד. יליד 1953, גיוס לצה״ל, טירונות צנחנים/סיירת מטכ״ל, פציעה שגרעה אותו ממצבת הלוחמים והסיטה אותו עד לתפקיד קצין הקשר של סיירת מטכ״ל, אחרי שירות עם צנחני מילואים במלחמת יום הכיפורים.
פרדו מאבחן את סגנון הפיקוד השונה של שלושת מפקדי סיירת מטכ״ל שראה מקרוב - גיורא זורע, יוני נתניהו ועמירם לוין. עם נתניהו רץ בין הכדורים באנטבה ועל פציעתו והעברת הפיקוד היה עליו לבשר לסגנו וממלא מקומו במבצע, מוקי בצר. כשגדוד המילואים של היחידה, בפיקוד בצר, הלך והפך לקומנדו של חיל האוויר, השתתף פרדו בתהליך המעבר, אך חזר לסיירת מטכ״ל כשקצין הקשר החדש נפצע.
על התקופה שלקראת אנטבה הוא ממעט בדיבור. ליווה אותה צל כשלון נדיר של היחידה, בפיקוד נתניהו. בעת ההכנות החפוזות לאנטבה, מול מפת אפריקה וללא יכולת ממשית למילוט אם תשובש תוכנית ההמראה המטוסי חיל האוויר, התקשה פרדו להאמין שרעיון המבצע אכן יתממש. כשיוני נפצע וחבורת הפיקוד התפצלה, רץ פרדו להצטרף כלוחם לאחת מחוליות הפריצה למסוף הנוסעים.
הרמס״ד הראשון, הרביעי והששי בשנותיו של פרדו במוסד היו אלופים שהגיעו מצה״ל - חופי, יתום ודגן. השני, השלישי והחמישי צמחו משורות המוסד - אדמוני, שביט והלוי. בין שתי החלופות הוא מעדיף את השנייה, אך אינו פוסל אלוף שהושאל למוסד במרוצת שירותו הצבאי ולמד אותו, או את מיקצתו, מבפנים, דוגמת מי שנועד לרשת את חופי אך נהרג בלבנון, קותי אדם.
על הרקע הבטחוני של פרדו והתוודעותו לאורחותיו של ראש הממשלה שהפתיעו ומינה אותו לרמס״ד יושתת החלק השני של השיחה, המתמקד בביקורתו החריפה של פרדו על יומרות תקיפת איראן בתחילת העשור שעבר, על דבקות נתניהו בכסאו כנאשם בשחיתות, על ההפיכה המשטרית ועל תיפקוד הממשלה לקראת 7 באוקטובר ומאז, בדגש על ההתמהמהות הקטלנית בהשגת שחרורם של החטופים לעזה.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פסבנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"
בצה״ל של העשורים הקודמים היו קצינים, מהצנחנים ומיחידות העלית, שבחלו במסלול הקידום הרגיל של מפקדי חטיבות, אוגדונרים ואלופים. הם העדיפו להישאר ולהתמקצע בקומנדו, מבצעי מודיעין, פעולות איגוף בעומק האויב. הצבא הגדול, המרובע, שיעמם אותם. לא אחת נטשו את שירות הקבע והעדיפו לחזור במילואים ולגוון בזרועות בטחוניות אחרות.
לקבוצה בלתי מקובצת זו - דני וולף, דודיק רוטנברג, מוקי בצר ועוד - השתייך, אף שהעניין כולו הוא הסירוב להשתייך, דוד בן עוזיאל, הידוע יותר בכינויו ״טרזן״. מיחידה 101 דרך גדוד 890 ועד למוסד נותר שלם עם תקנון פנימי של השקעה מירבית ודוגמה אישית.
כשהוא נושק ל-90, בן עוזיאל גאה בכושרו הגופני, שהביא אותו לטיפוס על הרים ברחבי תבל (באוורסט הגיע ל-5,500 מטר) ולמסעות מפרכים בארצות רחוקות. הוא עיקש, תקיף, נדיב ומסתפק במועט. כך גם הסתפק בדרגת סגן-אלוף וסירב לשלם את המס הנדרש של מעבר לתפקידים משעממים.
בן עוזיאל לוחם - ואם לא מאפשרים לו, לפחות תומך לחימה ומפתח לוחמים - מאז היה בן 12, בשנתו האחרונה של המנדט הבריטי. מעולם לא קרא את ספרי טרזן, המקוריים שתורגמו או המאולתרים מתוצרת הארץ. הכינוי הודבק לו בעקבות מעלל חילוץ טובע בנוסח ג׳וני וייסמילר, השחיין-שחקן.
אף שאינו רגשן, בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתרפק בן עוזיאל על שנות 101 והצנחנים תחת פיקודו התובעני, השאפתני וחסר הפשרות של אריק שרון. שלושת הקצינים שהניחו את המסד לרמת הביצוע ולהשראה לצבא כולו, הוא אומר, היו שרון, סגנו אהרן דוידי (״כשאני מתכופף אינני יכול לחשוב״) ומאיר הר ציון. כל האחרים, דוגמת מוטה ורפול, טובים וחשובים ככל שהיו כמפקדי פלוגות ובהמשך גדודים, עמדו על מסד זה.
פרק מרתק בקורות טרזן התרחש, איך אפשר לא, באפריקה. הטירונות היתה אזרחית, בשליחות תנועתית לדרום אפריקה הנגועה באפרטהייד. לאחר שנים, כשהתגייס למוסד, שוגר לדרום סודן, לאמן את המחתרת המקומית כדי להפריע לשלטון העויין לישראל בצפון לסייע לאויבת העיקרית, השכנה המשותפת מצרים. הוא לא רק הכשיר צבא - במידה רבה, בנה אומה. במבצע הטסת יהודי אתיופיה דרך סודן היה לחיצת הדק נרגזת אחת של קצין מקומי וחייליו ממוות. עלילותיו יאות לספר והוא אכן חיבר אותו.
בן עוזיאל הוא מאחרוני העדים לחוליות חיוניות בסיפור הישראלי, החברתי - וגם הפוליטי - לצד הבטחוני. כמי שראה שמעשי ידיו טובעים בים ואין טרזן שיזנק להושיע, אכזבתו מתיפקוד המערכת כולה ב-7 באוקטובר מרה ועמוקה במיוחד.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פסבנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
Episodes manquant?
-
לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"
לולא צה״ל היו אויביה של ישראל מצליחים לסכל את הקמת המדינה בסמוך להכרזה עליה, במאי 1948. גם לאספקת הנשק - לכאורה צ׳כי, למעשה באישור סובייטי, בנוסף לרכש וייצור עצמיים - היתה תרומה מכרעת לנצחון במלחמת תש״ח.
אלא שמחצית השנה לפני מגילת העצמאות שקרא בן גוריון הושגה ההסכמה העולמית לייסוד מדינה יהודית בחלק משטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בלי הסכמה זו, החלטה 181 של עצרת האו״ם מ-29 בנובמבר 1947, היתה ההיסטוריה מתפתחת בנתיב אחר.
כדי להשיג רוב להצעת ההחלטה נדרשה הצבעה של שני שלישים ומעלה. אילו מתוך 45 משלחות תמכו בחלוקה 30 והתנגדו 15, היתה זו הצלחה מספרית ותבוסה מהותית. על נציגי המדינה שעדיין לא נולדה הוטל, באותם ימים גורליים, לעשות מאמץ עילאי להוסיף ל-30 ולגרוע מה-15.
הסוף ידוע: 33-13 (ו-10 נמנעות, שאינן מובאות בחשבון), החלטה, מדינה. מאז ל׳ בנובמבר שלמחרת כ״ט פרחו הנחות שונות למקורו של ההישג. מחליטים בבירות ושליחיהם בניו יורק היו למושאי חשדות שצרכיהם וחולשותיהם היו כר פורה להנאות או לסחיטות.
עכשיו באים דובי (בן ראובן) שילוח והמחבר-המו״ל נעם טפר ובידיהם סיפור מסעיר, מושתת על עובדות ומגשר ביניהן בהשערות מסקרנות ואף מרתקות.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר דובי שילוח את דמותו של אביו, ראש וראשון למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, איש מגעים חשאיים עם גורמים עולמיים ואזוריים לפני הקמת המדינה ולאחריה, בכיר במשרד החוץ כמקורב לבן גוריון ולשרת, בשלהי שירותו הממלכתי ציר מדיני בשגרירות ישראל בוושינגטון. לימים, כמעט ללא קשר לזכות אבות, גוייס דובי למוסד ועבר בו מסלול מספק בין אגפים ויחידות.
העלילה שטווה טפר, בעקבות מחקר מעמיק ועזרת שילוח, מחפשת את ההסבר להצבעתם של נציגי מדינות מאמריקה הלטינית לטובת מדינת היהודים, כאשר אמל״ט היתה שוות-ערך דיפלומטית לאמל״ח.
בסוף שנות ה-40׳, טרום עצמאותן של רבות ממדינות אפריקה ואסיה, היה משקל חשוב לאמריקה הלטינית, והיא התחשבה מאד בעמדת אמריקה הצפונית, ובתוכה בעמדת אישי כספים וכלכלה שהשפיעו על המשק - הכללי והפרטי - באותן רפובליקות שהודבק להן שם המשפחה ״בננות״.
טפר ושילוח הולכים אחר קליפות הבננות לנלסון רוקפלר, בנקאי-פוליטיקאי עתיר הון, קשרים וסודות שחשש מחשיפת כתם קשה-ניקוי על חליפתו. ראובן שילוח יצא ללחוץ על רוקפלר. התוצאה, לפי בנו ושותפו לכתיבה: משלחות מרכז אמריקה ודרומה, למעט קובה, התיישרו לפי הקו הציוני.
אמיתי לחלוטין, או רק רובו מוכח ומיעוטו בדיוני? לא ממש משנה. באין הסבר משכנע יותר ונסמך על ראיות מוצקות מאלה שמביאים שילוח וטפר, די בסיפור המאלף ובהפחת חיים באישים ובמאורעות נשכחים, שבלעדיהם לא היתה מדינת ישראל.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"
לעו״ד אורי סלונים חן לבבי ונועם הליכות, סגולה לשבירת הקרח גם במיפגש עם זרים חשדנים, נוצרי סודות או תאבי בצע. תכונות אלה, וחתירתו הסבלנית למציאת עמק השווה גם בין הרים המתנשאים לטרוף זה את זה, הפכו אותו לסניגור בולט ולשליחם של ראשי הממשלה, שרי הבטחון ובכיריה המוסד למגעי שו״ן, שבויים ונעדרים.
בשירות החובה שלו, בתחילת שנות ה-60׳, היה סלונים לוחם בגדוד הנח״ל המוצנח, בדרכו לקצונה, כשנלקח מבין השורות והתבקש להתנדב לתפקיד מד״צ - מדריך צניחה, שההדרכה בשלושת שבועות הקורס בתל-נוף, או בשעות הריענון למחדשי צניחות, היא רק הבסיסית במשימותיו. תכלית הצניחה הצבאית היא מיבצעית - האומץ שבהתגברות על החשש הוא רק בונוס - והחשוב בתפקידי המד״צ הוא המשלח. בעומדו בפתח הפעור של ההרקולס, או לפנים של הדקוטה, דרוך המשלח לצפות בשטח ההצנחה למטה, לאמוד את חוזק הרוח, לטפוח בזה אחר זה על כתפי הצונחים (והצונחות) ולשחרר מי שמיתריו הסתבכו בזיזי המטוס, כנפיו או מנועיו.
מאות צניחות - אוטומטיות וחופשיות - והצנחות מקזזות מהקפיצה אל השמיים, הבהירים או המעוננים ולרוב החשוכים, משהו, לא הכל, מהבלתי-נודע. במכפלה איומה, זוהי אי-הוודאות המכרסמת במשפחתו של נעדר, שנעלם בשעת קרב או נפל לידי אויב, כאיש צוות-אוויר שנטש מטוס פגוע או כבן ערובה, חייל או אזרח, ששוביו - או מי שמתיימרים להביאם לשידוך - מתנים את שחרורו בקבלת תמורה.
סלונים, שעליו סמכו רבין ואחרים בצמרת הישראלית, היה מעורב במאמצים להשגת מידע על מצבו המעודכן של נווט חיל האוויר, סרן רון ארד; על תעלומת נעדרי קרב השריון בסולטן יעקב; ואחרים. הוא ישב, לעתים לבדו, קיר חוצץ בינו לבין איש המוסד ישראל פרלוב (שיחה איתו - בפרק קודם בסידרה זו), עם רשעים, נבלים ואולי נוכלים. רק לעתים רחוקות פוגשים בעסקים אפלים אלה את חסידי אומות העולם.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר סלונים את מסלולו כמשפטן, שאליו נקלע כשהוריו סיכלו את תוכניתו להפליג בימים כחובל. לעולם יחתור לפשרה, להסדר, להסתפקות בחלק מתאוות לקוחו כי ההישג הגדול הוא חסכון בשנות המתח והמאבק שסופן מי ישורנו. זאת גישתו, אך לדבריו לעולם אינו מנתב את הלקוח אליה, אלא מציג לו את החלופות, סיכוייהן, סיכוניהן ומחיריהן. איכשהו, בלי המלצה, הם תכופות נוטים להתרשם כמוהו.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"
הקלישאה השחוקה מאפיינת דיפלומט מקצועי כאדם ישר המיומן בשקרים למען שולחיו - המלך, המדינה, שר החוץ. כביכול, לא האיש הוא המסובב בכחש את מארחיו, בהעמידו פני צדיק, אלא הדיבוק הממלכתי הוא הדובר מפיו, והכל לתכלית ראויה.
המדינה המארחת מבינה שהדיפלומט מייצג עמדה רשמית, לא פרטית, וכי השקפתו-הוא אולי שונה קוטבית; וברור גם שחובתו לדווח הביתה נאמנה מה שנמסר לו ורשמים נוספים שליקט. כך לרוב, אך בישראל של שלטון נתניהו השתכללה הציפיה מהדיפלומט; עכשיו עליו לשקר גם לשולחיו ולעטוף את המציאות הרעה שאיבחן במתק שפתיים המהלל את גדולת הקברניט ומדיניותו. וכל זאת, כשהקברניט עצמו נודע באמינותו המפוקפקת.
במתח הזה, שבין השליט והשליח, הגיע נדב תמיר מוקדם מדי לסוף דרכו היעילה במשרד החוץ, לקצה המסדרון שמעליו מהבהב שלט היציאה. דיווח שלו מהקונסוליה הכללית בבוסטון בפרט ובניו אינגלנד בכלל פיקפק, במימצאיו, בתבונת הקו הממשלתי, שקשה לשווקו לזרים. נתניהו ראה בו ובשכמותו מוקשים שנותרו במשרד החוץ מתקופת שרון, אולמרט ולבני (וגם אוסלו, שנתניהו טען אי-פעם שברצונו לקדם, אם גם אחרת מרבין ופרס). לקראת פיזור הושאל תמיר ללשכת הנשיא פרס - שלצידו שירת בגילגול קודם, כבוגר טרי של קורס הצוערים שהוצב לסייע לשר החוץ בממשלת רבין - וראה ברכה בעמלו.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר תמיר על בית גידולו בקיבוץ הספר המאויים והמותקף מנרה, על שירותו הצבאי כלוחם ומפקד בשריון במלחמת לבנון, ועל החלטתו שלא להמשיך בשירות הקבע לאחר תפקיד מ״פ בגדוד 53, חטיבה 188, המח״ט (בעצמו בן קיבוץ להבות הבשן) עמירם לוין. הוא היה, ככל הידוע, קצין מוערך, גם בעיני עצמו. על מפקד פלוגה שכנה, שנשאר בצבא עד לדרגת אלוף, הוא אומר בחיוך, ״היה המ״פ השני הכי טוב בגדוד״.
מודעה על קורס צוערים בשירות החוץ גירתה את דמיונו והוא נרשם, התמיין, התקבל וצלח. אחרי לשכת שר החוץ הוצב במחלקה המדינית בשגרירות בוושינגטון, בתקופת שלושה שגרירים, שניים של נתניהו (בן אלישר ושובל) ואחד של ברק (עברי). שם התוודע לעבודת המימשל, כמו גם לנבכי פעולת השדולה למען ישראל. איפא״ק, שנפלה בשבי הליכוד והרפובליקאים.
שנים אחר כך, בעשור שעבר, פרש משירות המדינה, נותר קשור במרכז פרס והתמנה למנכ״ל בישראל של האירגון הטרי והממזרי, ג׳יי סטריט, שהוא כל מה שאיפא״ק לא. כשנתניהו בשלטון, זיהויו עם הרפובליקאים מוחלט והשגרירות בוושינגטון ידועה לכל כנטולת השפעה, חשיבותו של ערוץ ג׳יי סטריט לדמוקרטים רבה מתמיד.
לא דמיוני מדי לחזות מימשל בוושינגטון בראשות קמלה האריס וממשלה בירושלים בלי נתניהו ואגפו המשיחי. ראש ממשלה ושר חוץ, במצב כזה, עשויים לפנות לנדב תמיר ולבקש ממנו ללבוש שוב את החליפה שפשט, לתפקיד בכיר בארץ או בשגרירות מובילה.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"
הרופא ד״ר אבי עורי עבר שתי חוויות של גיהנום עלי אדמות, או מתחתיהן, בבונקר ובתא כלא, באוקטובר-נובמבר 1973. תחילה, יממות נוראות של הפגזות וירי ונפץ ולהביור ועשן וחנק ורעב וצמא - הכי קשה, הצמא - וטיפול בפצועים, המייחלים חליפות לחייהם ולמותם; ואז, כחודש וחצי של שבי וסכנות הוצאה להורג וחקירות מטלטלות וניתוק ממידע על גורל מדינת ישראל במלחמה.
אלה היו מיפגשים עם שחצנות ושאננות לפני יום הכיפורים, הפקרה והקרבה של לוחמי הקו - ביניהם חיילי מינהלה דלי אימון ומיותרים - באותה שבת ובימים שלאחריה, אומץ וייאוש, חיים ומוות ביד חיילים מצריים תאבי קטל וקצינים ורופאים שהצילו את השבויים ביחס חומל.
ואחרי שתי התנסויות קשות אלה באה נחיתת הריסוק בשיבה מן השבי, בקבלת פנים נוקשה וחשדנית בידי אנשי צבא, בטחון ורפואה שעדיין לא השכילו להבין את משמעותה ארוכת-השנים של הצלקת הנפשית, גלויה או סמויה, שנחרתה בשבויים.
הדוקטור היה לפרופסור עורי, מהבולטים במומחי השיקום ומי שידע למצוא מסילות לפדויי שבי, בני דורו ומאוחרים יותר. הוא גם הירבה להרצות לחיילי יחידות מיוחדות בסדרות השבי שלהן, ולקחיו עימו.
ב-7 באוקטובר 2023 חזר הסיוט, שלא נמוג אלא רק הודחק. שוב, הקו הדק של הניצבים בחזית, הפעם גם אזרחים, כשהמערכות היהירות שזילזלו באויב כשלו. שוב, שבי - הפעם אף קשה יותר, בידי אירגון טרור שחטף גם נשים וילדים והחזיקם במנהרות - וקליטת הפדויים; והמנגנונים, שהתדפקו על דלתו של אבי עורי, סיכמו שיחזרו להצטייד בתיעוד שצבר (ושעותקיו נמחקו מהזכרון האירגוני של צה״ל וחיל הרפואה), ושכחו לחזור. אין חדש.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"
הרופא ד״ר אבי עורי עבר שתי חוויות של גיהנום עלי אדמות, או מתחתיהן, בבונקר ובתא כלא, באוקטובר-נובמבר 1973. תחילה, יממות נוראות של הפגזות וירי ונפץ ולהביור ועשן וחנק ורעב וצמא - הכי קשה, הצמא - וטיפול בפצועים, המייחלים חליפות לחייהם ולמותם; ואז, כחודש וחצי של שבי וסכנות הוצאה להורג וחקירות מטלטלות וניתוק ממידע על גורל מדינת ישראל במלחמה.
אלה היו מיפגשים עם שחצנות ושאננות לפני יום הכיפורים, הפקרה והקרבה של לוחמי הקו - ביניהם חיילי מינהלה דלי אימון ומיותרים - באותה שבת ובימים שלאחריה, אומץ וייאוש, חיים ומוות ביד חיילים מצריים תאבי קטל וקצינים ורופאים שהצילו את השבויים ביחס חומל.
ואחרי שתי התנסויות קשות אלה באה נחיתת הריסוק בשיבה מן השבי, בקבלת פנים נוקשה וחשדנית בידי אנשי צבא, בטחון ורפואה שעדיין לא השכילו להבין את משמעותה ארוכת-השנים של הצלקת הנפשית, גלויה או סמויה, שנחרתה בשבויים.
הדוקטור היה לפרופסור עורי, מהבולטים במומחי השיקום ומי שידע למצוא מסילות לפדויי שבי, בני דורו ומאוחרים יותר. הוא גם הירבה להרצות לחיילי יחידות מיוחדות בסדרות השבי שלהן, ולקחיו עימו.
ב-7 באוקטובר 2023 חזר הסיוט, שלא נמוג אלא רק הודחק. שוב, הקו הדק של הניצבים בחזית, הפעם גם אזרחים, כשהמערכות היהירות שזילזלו באויב כשלו. שוב, שבי - הפעם אף קשה יותר, בידי אירגון טרור שחטף גם נשים וילדים והחזיקם במנהרות - וקליטת הפדויים; והמנגנונים, שהתדפקו על דלתו של אבי עורי, סיכמו שיחזרו להצטייד בתיעוד שצבר (ושעותקיו נמחקו מהזכרון האירגוני של צה״ל וחיל הרפואה), ושכחו לחזור. אין חדש.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"
יותר מיובל שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשלושה עשורים מאז שזהותו נרמזה ולבסוף נחשפה ו-17 שנה לאחר מותו ממחלת הנפילה ממרפסת לונדונית, הרקע האמיתי לפעולת אשרף מרואן כסוכן ישראלי עדיין מפלג מחנות. מול המשוכנעים שהיה סוכן כשר למהדרין ניצבים המפקפקים בכנותו והחושדים שהופעל בידי הנשיא סאדאת כבורג מרכזי בתוכנית הרדמה, הטעייה והונאה, ששיאה ערב מלחמת יום הכיפורים.
אלוף-מישנה בדימוס ד״ר רפאל בוכניק-חן היה ב-1973 קצין זוטר באמ״ן/מחקר. לימים הגיע לעמדות תצפית משכילות במערכת המודיעינית - בלשכת ראש אמ״ן, במערך ההונאה ולוחמת המודיעין, בקישור עם שירותים זרים ובראשות מחלקת הבקרה (״איפכא מסתברא״), שנועדה לאתגר את החכמה המקובלת של הערכת אמ״ן/מחקר. הוא אינו דובר הצד של אמ״ן בסכסוך הנושן עם המוסד. להיפך; הוא מודע היטב לפגמי המודיעין הצבאי לאורך השנים, ובודאי ב-1973.
אך לא פחות מכך, בוכניק-חן אינו חבר בכת המוסדיסטית-זמיריסטית, המקדשת את מהלכי האלוף במילואים צבי זמיר, ראש המוסד בין 1968 ל-1974. כהני כת זו מתאמצים לייחס את כל הכשלונות לאמ״ן ובראשו האלוף אלי זעירא ומציגים את המוסד וזמיר כקרובים לכליל השלמות, בזכות גיוס (נכון יותר, אישור התנדבות) מרואן וההתרעה הבהולה שהועברה ממנו ארצה אור ל-6 באוקטובר, פחות מ-12 שעות לפני תחילת המלחמה.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מנתח בוכניק-חן, מחבר ״הכשל המודיעיני: הפתעת יום הכיפורים, הגניוס היהודי שהכזיב״, את פרטי הפעלת מרוואן, איכות החומרים שסיפק, מניעיו (או כוונת שולחיו) והליקויים הגורליים בתיפקוד המוסד, המפעיל דובי, ראש לשכת הרמס״ד פרדי עיני וזמיר בשתי היממות שלקראת 6 באוקטובר. איטיות, שאננות ומרובעות - סיבת הפגישה הבהולה, מלחמה (״כימיקלים״), נחשבה להודעה מיבצעית ללא ערך הערכתי המצדיק דיווח לאמ״ן - הצטברו להחמצה הרת אסון.
כל זאת, בהבט המודיעיני, אך בוכניק-כהן מבכה את שתי ההחמצות הגדולות עוד יותר והכרוכות זו בזו. ראשית, שסאדאת השתמש במקורבו מרוואן כערוץ לראש המוסד וממנו במישרין לראש ממשלת ישראל ואף לבית הלבן, כמעקף חסין הדלפות העלולות לעלות לשליט ערבי בחייו. לפי פרשנות זו, שיסודה עוד במגעי קודמו של זמיר, מאיר עמית, עם קצין בכיר ממקורבי נאצר, גולדה לא קלטה שסאדאת מדבר איתה בערוץ מרוואן-זמיר, אף שגולדה הבינה היטב את חשיבותו של ערוץ הצמרת ניקסון-קיסינג׳ר-השגריר רבין-מנכ״ל משרדה דיניץ-גולדה, באמצעות מברקי המוסד, להגבלת שותפי הסוד לקומץ ולמידור משרד החוץ.
ההחמצה השנייה, שנבעה מהראשונה, היתה של מסר יום הכיפורים. זמיר לא פתח את הפגישה בשאלת המלחמה; היה לו נושא מסקרן יותר. מרוואן החזיר אותו למסלול המלחמה. זמיר אסף ושלח פרטים רבים, כולם חשובים, אך טעה בתיעדוף. הוא לא השכיל לנסח את כותרת הידיעה, כדי שתצוד את עינה של גולדה, כך: ״סאדאת הכריע, מלחמה היום יחד עם אסד, אך מהלך מדיני ותקשורתי של ישראל יספק לו עילה לביטול המלחמה״.
התמצית האסטרטגית במסר של סאדאת הוצנעה לטובת הפרטים האופרטיביים. סאדאת, כמובן, לא גילה זאת לעוזריו ולזכרונותיו. על כן זאת רק גירסה משכנעת עם ראיות נסיבתיות, ללא הוכחה חד-משמעית, ואין זאת המילה האחרונה בתעלומת אמ״ן, אבל יש בכך להפיל לבנה נוספת בחומת הצדקנות של המוסד, במאמציו להיראות צחור מול השחור של אמ״ן במלחמת יום הכיפורים.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: עדי זקס, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"
אלוף-משנה במילואים ארז כ״ץ, בן מושב דישון בגבול לבנון, שייך לדור הלוחמים והקצינים שהתחככו בגזרות הקשות של צה״ל בארבעת העשורים האחרונים, עד גיל 50 בשירות קבע ולאחרונה כמנהל לחימה במפקדת החזית במלחמת עזה - פיקוד הדרום.
כ״ץ, קצין חי״ר ותיק ומנוסה, מחבר ״לישון עם נעליים״ (בהוצאת ידיעות ספרים), צמח כמפקד בגדוד דוכיפת של חטיבת כפיר, בשלושה תפקידי מג״ד בגבעתי וכמפקדם של צוערים בבה״ד 1. במטכ״ל היה תפקידו ראש מחלקת תורת לחימה באגף המבצעים. לפני פרישתו שירת בברלין, כנספח ההגנה בגרמניה. בנושא זה הוא כמעט מתנצל: לא היה לו כל קשר לפרשת רכש כלי-השיט לחיל-הים ממספנות טיסנקרופ.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ הוא מפרט ומנמק את אהבתו לחיי הצבא, על חוויותיהם וקשייהם, על אתגרי המנהיגות וההנעה, שמחת ההצלחה וכאב אובדנם של חברים ופקודים. כ״ץ מתאר בהערכה את משימתם המורכבת של אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן וסגנו בחירום, ״זקן השבט״ ובוגר הלחימה בקיבוצו בארי, יוסי בכר. היה עליהם, הוא מדגיש, לפעול בתבונה ובמיומנות מול המטכ״ל שמעליהם ומפקדי האוגדות - בשיא התיגבור, שבעה, שניים בהגנה וחמישה בהתקפה - שמתחתיהם.
כ״ץ מרוצה מבניין הכוח וההכשרה של לוחמי דור חיילי החובה, הקצונה הצעירה ומפקדי היחידות, המסתכנים ותכופות נפגעים. הוא משבח את חטיבת כפיר, הצעירה בחטיבות החי״ר, וגאה במיוחד בגבעתי, על גדודיה ועל היחידות השייכות לחילות אחרים ומשובצות בצוות הקרב החטיבתי שלה. המח״ט, לירון בטיטו, מתאר כ״ץ בספרו, היה בן חסותו כחייל שנאבק לשרת בגבעתי, זוהה כאיכות פיקודית והגיע עד לתפקיד שעליו התמודד כ״ץ בשעתו - מח״ט גבעתי.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"
לחיים ארז בן ה-88 לחיצת יד איתנה של רפתן, מזכרת מימיו כנער בנהלל. ארז, חסון וצלול, פעיל במוזיאון הלוחם היהודי בלטרון, לצד אתר מורשת השריון, כאלוף בדימוס וכמי שילדותו טולטלה בתלאות יתמות ונתק במלחמת העולם השנייה, אך אינו רואה בעצמו ילד שואה.
בזכות נחת ידו התגלגל ארז לקצונה וממנה לקבע. הוא קיווה להתקבל לקורס-טיס, נמצא בלתי-כשיר בריאותית לשירות קרבי ונשלח לבסיס גדנ״ע בדרום. שם נקלע לתגרה והיכה קשות חייל אחר. כדי למלט אותו מעונש כבד, סידרו לו מכריו מנהלל - שכניו של הרמטכ״ל דיין - הצבה לבה״ד 1. סגן-משנה רוזנברג, לימים ארז, היה למפקד מחלקה בגולני ולחם במבצע קדש, בפעם הראשונה מארבע בחזית המצרית.
בשלוש הפעמים הבאות - בששת הימים, בהתשה וביום הכיפורים - כבר היה טנקיסט. סמג״ד שהתמנה למג״ד כשמפקדו נהרג, סגן-אלוף בגדוד ובחטיבה בתעלה, מפקד חטיבת המילואים 421 ב-1973. אז, בצהרי יום ששי, 5 באוקטובר, בהיותו גם מדריך בבית-הספר לפיקוד ומטה, שמע את עוזר ראש אמ״ן למחקר, תא״ל אריה שלו, מרגיע את חניכי פו״ם שהמערך המלחמתי של צבאות האויב אינו צפוי לעבור מן הכוח אל הפועל.
עם כל הכבוד למודיעין, אמר אל״מ ארז, האחריות לקדם כל תרחיש מוטלת על המפקדים - והורה לסגנו להעמיד את גורמי החטיבה בכוננות להקפצה. זהירותו וקפדנותו השתלמו: בערב השני של המלחמה כבר היו יחידות החוד של החטיבה במגע בחזית התעלה. בפיקודו השקול והיציב היה ל-421 חלק חשוב בקרבות הבלימה ובצליחת התעלה מערבה.
ארז משתייך לדור קציני השריון שקלטו את הצנטוריונים והפאטונים, לחמו כסגנים עד רבי-סרנים בששת הימים, התנסו כמפקדי גדודים בהתשה ופיקדו על החטיבות ביום הכיפורים ובשיקום הצבא אחר כך. האל״מים והסא״לים של 73׳ היו במהרה למפקדי אוגדות ובהמשך לאלופים. ארז קיבל מדן שומרון את פיקוד הדרום ולאחר כשנתיים - כשמצרים כבר לא חזית ועזה עדיין לא - המיר אותו באגף האפסנאות.
מפקדיו, ביניהם אריק שרון ורפול איתן, חיבבו והעריכו אותו; זה היה הדדי והוא משבח את שניהם, בגעגוע לצבא הישן, כולל בכוננות עם שחר שלא היתה בגבול עזה ב-7 באוקטובר. כשהשתחרר מצה״ל, ניסו למשוך אותו לפוליטיקה במפלגותיהם, והיו גם מי שהפצירו בו להתמודד על ראשות עירו, אז, רמת גן (כיום הוא מתגורר בקריית אונו). לכולם סירב.
היו לו הישגים קרביים רבים, אך מכל מבצעיו הוא גאה בפינוי מזרח סיני - שארם-א-שייך עד ימית, ב-1982, ללא נפגעים ובאווירת הבנה עם מובילי המחאה. כאזרח, תמך בפינוי עזה ב-2005 ועדיין סבור שהיה מוצדק וכי לאסון 7 באוקטובר גרם מה שנעשה ולא נעשה לאחר הפינוי.
הפקה : איתמר אורן
אולפן: עדי זקס, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast, רשת הסכת/אור אליעז, שביל המרץ, תל אביב -
לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"
באופיו של ישראל פרלוב יש ממד ממזרי, הגורם לו לפעול, או להתבטא, באופן שאחרים היו מרסנים, שמא הוא חורג מהמוסכמות. כשגולדה מאיר כיבדה בנוכחותה אירוע חגיגי של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, והזרקור סינוור את השורה האחרונה, שם ישבו צוערי המוסד, שאל פרלוב בקול, כאילו הוא מתבלבל בין ראש הממשלה לזמרת, ״מי זאת, אילנית?״
וכשסרן פרלוב ממילואי השריון נזעק עם חבריו לרמת הגולן ב-7 באוקטובר 1973 ונוכח במצוקת צה״ל מול המתקפה הסורית, ידע מה להשיב למפקד אוגדה 36, רפול, ששאל אותו היכן הכוח שלו. ״המפקד,״ ענה הקצין הצעיר לתא״ל, ״היכן האוגדה שלך?״
זה, כנראה, אחד הרכיבים באופיו של פרלוב שהכשירו אותו לפעול במוסד, במבצעים בחו״ל המצריכים קור-רוח וחשיבה מהיאה ולטפס שם עד לחברות בפורום רש״א, ראשי האגפים, אף שלא היה ראש אגף. כך בתקופת הרמס״ד שבתי שביט, שהועיד את פרלוב לקידום נוסף, אך בלכת שביט ובהגיע דני יתום השתנתה האווירה והוא העדיף לפרוש.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר פרלוב על המוסד המשפחתי שהכיר משנות ה-70 עד שלהי המאה ועל הדומה והשונה בין שני האירגונים הבטחוניים שחווה - צה״ל והמוסד (אף שבראשו עמדו בעשור הראשון של פרלוב בו שני אלופים במילואים, צבי זמיר ויצחק חופי).
באחד מתפקידיו האחרונים במוסד, וציבורית אולי החשוב מכולם, הוביל פרלוב את יחידת חיפוש השבויים והנעדרים, ״ליברטי״. פרלוב וצוותו התחקו גם אחר השריונאים שנהרגו בקרב סולטן יעקב, אך במוקד מבצעיהם עמדה חידת נווט חיל האוויר רון ארד, שאחרי נטישת הפנטום הפגוע באוקטובר 1986 נותר בחיים ובשבי עד מאי 1988; אז נעלמו עקבותיו.
פרלוב מתאר את המהלכים העיקביים והשיטתיים להשגת מידע מלבנונים (מוסטפה דיראני, שנחטף במבצע של סיירת מטכ״ל אך לא השכיל את חוקריו) ומאיראנים; את התקוות שהתעוררו ונגוזו; את ההתלבטויות כיצד לנהוג בתגרני מודיעין - רוכלים החשודים כנוכלים; ואת החלטתו להתנזר - עם חריג יחיד - מהמעורבות הריגשית הכרוכה במפגש עם משפחות נעדרים.
למוסד היה נסיון מסויים בחיפוש אנשים שרצו להסתתר, פושעי הרייך השלישי שנמלטו לאמריקה הלטינית. פרשת רון ארד לימדה עד כמה קשה למצוא אנשים שגורמים מוסלמים קנאיים נחושים להסתירם, חיים או מתים (וכך גם גלעד שליט וגופת אלי כהן).
לקח זה הולם בישראל עשרות ומאות מונים בסוגיית חטופי עזה, והוא אינו מצטמצם רק לפיגועי מיקוח ולבני ערובה, אלא מלמד שסוד עילאי המוחזק בידי מעטים, בתנאים נוקשים של מידור ובטחון מידע, מאתגר את יומרת המודיעין הישראלי לחדירה מירבית לנבכי האויב. אם זה נכון לרון ארד, זה עלול להיות נכון גם לגרעין האיראני.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: עדי זקס, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"
פרופ׳ עוזי בלר הוא מהבולטים ברופאים שהצמיחה ירושלים, העיר (הקטנה, לפני מלחמת ששת הימים) והאוניברסיטה. רופא בן רופא; אביו, פרופ׳ אהרן בלר, היה בשעתו נוירוכרורג נודע.
עוזי בלר הלך בדרכי מומחיותו של אביו רק לרגע מקצועי קצר. הוא העדיף לשנות כיוון, גם כדי לא להיות ״בנו של״. הוא - בהדסה, בניו יורק, בשערי צדק, במעייני הישועה - גינקולוג ואונקולוג. התמקדות זו ברפואת נשים ובממד הסרטני שלה חשובה מכדי שתידון ברדידות במסגרת זו; בלר הוא כאן, בעיקר, ביבילוג.
היחס לבנימין נתניהו הוליד שלושה ענפים: ביביסטים, אנטי-ביביסטים וביבילוגים. עוזי בלר מעולם לא השתייך לראשון, גם כשהיה הקרוב בחברי ילדותו ונעוריו של נתניהו; הוכתר כאחד ממובילי השלישי, בתוקף היכרותם, שהתמעטה במחצית השנייה של שנות נתניהו עד כה; ואף שאינו משתייך רשמית לשני, ברור עד כמה הוא מאוכזב, מזועזע ונואש מהגילגול הבוגר של נתניהו הצעיר.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר בלר על ירושלים הישנה והמשפחתית טרום-67׳, על הבחירה ברפואה (ועל הפרידה מהנויורוכרורגיה, למען הסר גרגר אבק של משוא בנים), על ביבי של בית הספר היסודי וביקורי הקיץ מהתיכון האמריקאי, על היחסים במשפחת נתניהו הסמוכה בטלביה ועל התגייסותם המשותפת של ביבי ועוזי - כלשון שירבוטם על קיר המקלט בבניין המגורים של בלר - לצה״ל במוצאי מלחמת ששת הימים.
בלר התנדב לסיירת חטיבת השריון 7 - אז, על רקע קרבות פיתחת רפיח וסיני ביוני 1967, מהיחידות המבוקשות ביותר - ונתניהו לסיירת מטכ״ל, כתוספת עתידית חשובה לקורות החיים (בתנאי שנשארים בחיים, מה שכלל לא היה מובטח במלחמת ההתשה). בלר התרשם, אז ובשנים הבאות, למשל במילואים, שנתניהו יצא ידי חובתו ולא יותר, לא כמו חיילים וקצינים אחרים ביחידה שנשאו בנטל.
התואר, הכבוד, היה חשוב לנתניהו עוד בתחילת דרכו. לאחרונה שמע בלר ממכר ותיק, שהיה צוער לצידו בקורס הקצינים ונשאר בבה״ד 1 להדריך את המחזור הבא, שאחד החניכים בו היה נתניהו. המדריך זוכר היטב את התמרמרותו של נתניהו על שסגן-משנה אחר, לוחם ראוי בהחלט משייטת 13, הועדף על פניו כחניך מצטיין.
בלר לא שש לדבר על ״האישיות הפגומה״ של חברו-לשעבר. ״הלימון הזה כבר נסחט,״ הוא אומר, אך נעתר ומדבר בכאב על ישראל של עידן שלטון נתניהו, במדרון אל 7 באוקטובר ומאז. לאחר שנות התראות בתכיפות פוחתת והשתתפות הדדית באירועים משפחתיים חגיגיים נותקו קשריהם של חברי הילדות ערב תחילת משפט השחיתות של נתניהו. בשיחתם האחרונה שיכנע נתניהו את עצמו שהוא נרדף חינם. בלר לא הופתע; עוד בשיחותיהם הנעריות הבחין שנתניהו אינו קשוב לבני-שיחו ו״לא מדבר - נואם״.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: עדי זקס
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"
עמוס גיורא על ההקרבה של ארנון זמורה, השקרים של משפחת נתניהו, המורמונים של יוטה והמשת״פים המאפשרים פשע ורשע
מבטאו של עמוס גיורא מסגיר את המחצית האמריקאית שלו. כילד נעקר מישראל למישיגן, התבגר והשכיל במולדתו השנייה, היה משקיף-מעורב בפוליטיקה במשרדו הוושינגטוני של חבר קונגרס, שב והיגר ארצה, שיחזר את העברית שהתפוגגה באולפן ובראותו את המורה חגית ביינארט פרחה אהבה משיעור ראשון.
בשיחה עם אמיר אורן, ב״אפרכסת״, תוקע הפרופסור למשפטים וסגן-אלוף במילואים גיורא סיכה בבלון הנפוח של טענות הקיפוח שנוהגים להשמיע בני משפחת נתניהו. אבי המשפחה, בן ציון, התמודד עם חמיו של גיורא, חיים ביינארט, על מישרת היסטוריון באוניברסיטה העברית. שניהם התענו בחקר אותו נושא - האינקוויזיציה הספרדית. ביינארט, שבהשקפתו לא היה פחות ימני מנתניהו, נבחר משיקולים מקצועיים. המפסיד חזר לאמריקה, מקום מגוריו בשנות ה-40׳, כשהוא מפריח אגדת קורבן אפליה פוליטית.
לגיורא, תושב מבשרת ירושלים בתקופות שהותו בארץ, היכרות הדוקה עם משפחתו של רב-פקד הימ״מ ארנון זמורה, שנהרג במבצע שיחרורם מהשבי בנוסייראת של ארבעה מחטופי 7 באוקטובר. הפער התהומי בין המסירות, הצניעות וההקרבה של זמורה וחבריו לנשק לבין נתניהו וחבר מרעיו ממחיש בעיניו את עומק המשבר המרסק את ישראל.
בשירותו בפרקליטות הצבאית, בעזה כמו גם בגדה המערבית, התחכך גיורא במאמצים הצבאיים - לחימה בטרור - והמדיניים (אוסלו) גם יחד. הוא הוקיר את מפקדי האוגדות ואלופי הפיקודים, רובם אם לא כולם, שכיהנו באותו עשור בדרום ובמרכז. לאיציק מרדכי היתה בפיו בשורה מביכה: התצהיר לבג״ץ, שעליו חתם להדיפת עתירה נגד הריסת בית, לא הלם את העובדות בשטח, ששופט העליון אהרן ברק דרש לברר. כצפוי, לא היתה סיבה להתקנא בקצין ההנדסה שהחתים את מרדכי על התצהיר הפגום.
גיורא מתגורר בסולט לייק סיטי ומלמד באוניברסיטת יוטה, מהנחשבות באוניברסיטאות הציבוריות במערב האמריקאי. מעניין לשמוע מפיו תיאור תמציתי של מצב השליטה המורמונית - והמפלגה הרפובליקאית - ביוטה.
לאחר שנקלע בנסיבות משפחתיות לחקור הבטים בשואת יהודי אירופה החליט גיורא להתמקד ב״מאפשרים״, העומדים מהצד, סבילים ואדישים לזוועות המתחוללות בנוכחותם. זאת הערוגה המניחה לרוע לצמוח ולשגשג. היא קיימת בכל תקופה ובכל אומה. בישראל, בלעדיה, בלי השרים וחברי הכנסת והפקידים והקצינים משתפי הפעולה, מי בהשפלת עיניים ומי בהתלהבות סייענים, לא היה שלטון נתניהו שורד.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: עדי זקס, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני פרוקאסט/אור אליעז, שביל המרץ, תל אביב. -
לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"
בישראל כינו אותם רובוטריקים. במקור: טרנספורמרים, פושטי צורה ולובשי צורה. נחמן שי, עם טריקים או בלעדיהם אך בודאי לא רובוט, הוא טרנספורמר (וקצת גם פרפורמר). היו לו עד כה כמעט תריסר גילגולים: כתב, דובר דיפלומטי, יועץ תקשורת לשרי בטחון, מפקד תחנת שידור, דובר צה״ל, מקים הרשות השנייה, מנכ״ל משרד ממשלתי, נציג אירגון יהודי-אמריקאי, ח״כ (גילגול ראשון בקדימה, שני בעבודה), שר; והוא גם דוקטור.
שי הוא אדם ידוע במדינת ישראל ובתקשורתה. לכאורה, מה עוד ניתן לחדש בסיפורו. אלא שלאחרונה צץ איזה אנוך פישביצקי או בירדיצקי, ח״כ מהשלטון, והמציא לתא״ל בדימוס השר לשעבר דוקטור שי גילגול מארץ הגילגולים: רואה ואינו נראה. מתברר שחלמיצקי התכחש לקיומו המוכח של שי. הוא אף התגאה בהיותו משקל-נגד כבד מנשוא לאותו אלמוני שקוף. ״אני נבחר ציבור,״ הכריז, כמנצח מראש בכל מחלוקת, וההד ענה אחריו, ״ציבור, בור, בור, בור״.
ילד בירושלים של סוף המנדט היה שי, ואחר כך בבירה הקטנה של שני העשורים הראשונים למדינה, וחייל בנח״ל, ואז עיתונאי. הוא מספר, בחביבותו האופיינית, איך נקלע לתפקיד זה ואחר. תכונה זו הועילה לו מאד כשדילג מעל משוכת המימסד, הותיר מאחור את מישרת השדר הצבאי בערוץ היחיד וטס לדברר את הנציגות באו״ם. מניו יורק הדרים לוושינגטון, לשגרירות, ממנה ללשכת שר הבטחון, ובעבודתו עם אישים כארנס ורבין השכיל להתחבב בלי להתחנף.
אין לו מילה רעה על שניהם; ניכר בו שעודנו אסיר תודה על ההזדמנויות שהעניקו לו. בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ הוא מספר בין השאר על תגובתם לחשיפת הפעלתו של ג׳ונתן פולארד כסוכן של הלשכה לקשרי מדע. הם אכן הופתעו, מעיד שי. מי כשגרירים ותיקים אלה בבירה האמריקאית, שרי בטחון שאחד מהם היה גם רמטכ״ל וראש ממשלה, בקיאים בתלות הישראלית ברצונם הטוב של המימשל והקונגרס ולא יעזו לסכן אותו.
כשהוקמה ממשלת פרס-שמיר ורבין הגיע למשרד הבטחון בעקבות ארנס הניח שי שהשר החדש ירצה בדובר טרי, איש-אמונו. לשמחתו, התבקש להישאר. ״מה תהיה מדיניות הפרסום שלך?״ התעניין. רבין הסתפק בשתי מלים: ״אומרים אמת״.
כמי שהגיע מהעיתונות והפנים את חשיבותה העילאית של האמינות קבע לעצמו שי כלל: לא לשקר, ואם יתברר בדיעבד שהוטעה ולכן היטעה - יתפטר. הוא היה קרוב לכך בפרשת מסכות המגן הפגומות במלחמת 1991. דעתו נחה רק כשהופרכה טיוטה שלילית מדי של דו״ח מבקרת המדינה.
לאחר אותה מלחמה, שהפכה אותו לשם דבר, שם דובר, בכל בית בישראל, למעט בית טיפשיצקי, פשט שי את המדים שהולבש כשהושב ליד שולחן המטכ״ל. גם בשלושת העשורים הבאים היו לו חוויות - למשל, במפלגותיהן של ציפי לבני ומרב מיכאלי - שיכולות לפרנס שני הסכתים, אלא שהיה זמן רק לאחד, ולא מהארוכים.
בזכות תמהיל הרקע, הכישורים והנסיבות נמצא שי בפיסגת דוברי צה״ל, מאז שתפקיד זה נוסד בחיל המודיעין (במשימות של בטחון שדה וגיוס כתבים זרים כמקורות המסיירים במדינות שכנות) ועודכן במלחמת יום הכיפורים לתצורת המימשק עם התקשורת והחברה הישראליות. ממיצפה זה הוא מתבונן בתא״ל דניאל הגרי ואינו חוסך בשבחיו המנומקים.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: עדי זקס, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני פרוקאסט/אור אליעז, שביל המרץ, תל אביב. -
לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"
כשמנסור עבאס מתבקש לתאר את רוחב הפער שסיכל סיכום בינו לבין נתניהו על תמיכה בו ובממשלתו, הוא מתאר באצבעותיו מירווח של בערך שן עקורה, מהסוג שהיה בטיפולו בגילגולו הקצר כד״ר עבאס, לפני שהחליט להתמסר לפעילותו הציבורית. זה היה קרוב מאד. לעבאס לא היה כל קושי רעיוני לחבור לכל מרכיב ממשלה, ישתייך לאיזה צד של המפה הפוליטית שישתייך. הוא עיקבי, לדבריו: כמי שמתנגד להיות מוחרם בידי הזולת, גם אינו מחרים איש, והשחיתות המיוחסת לנתניהו אינה מפריעה לו.
עבאס, שנולד לפני יובל, בתפר שבין גולדה ורבין, הוא דמות ייחודית בפוליטיקה הישראלית. בחמש שנים בלבד בכנסת חצב לעצמו ולמפלגתו, הרשימה הערבית המאוחדת, נתיב מקורי. הוא מוכוון מטרה ומסרב להניח להפרעות מישניות להסיט אותו ממנה. מפלגות אחרות המייצגות מצביעים ערבים מסתפקות בשריקות בוז מהיציע, לעתים זו נגד זו. עבאס בא לשחק ומוכן לשלם את דמי ההעברה למועדון מוביל בליגת-העל. חבריו בכנסת, מתארים אותו בחיוך כמקביל המוסלמי של ש״ס, מפלגה שכידוע ראשי-תיבותיה מייצגים את הסיסמה ״שלם (ו)סע״.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״, הפעם באולפני רדיו א-נאס שבמרומי מלון רמדה אוליביה בנוף הגליל, מתאר עבאס את כפר (עתה כבר עיר) הולדתו בגליל, מע׳אר, כדגם של ישראל בזעיר אנפין: קהילה רב-דתית, רב-עדתית, רב-תרבותית, המתקיימת בסובלנות הדדית.
זאת, הוא אומר, המציאות המזרח-תיכונית: רוב מקומי שהוא מיעוט ארצי, רוב ארצי שהוא מיעוט אזורי, והסיכוי היחיד לחיים בצוותא הוא במבנה של שתי מדינות שכנות, שואפות שלום.
נועם השיח שלו אינו מסתיר את כעסו על ממשלת נתניהו, שהשחיתה את זמנה על עניינים שוליים (ההפיכה המשטרית) עד שישראל הוכתה באסון ה-7 באוקטובר. הוא מביע צער על קורבנות הטבח והחטיפה - ביניהם, הוא מציין, 20 ערבים - כמו גם על אלפי האזרחים שנהרגו במלחמת עזה. תגובתו לתעמולה הקושרת את רע״ם בחמאס, כשתי תנועות השואבות ממעיין איסלמי משותף, מאזכרת את הכסף הקטארי שנתניהו הרעיף על סינוואר.
היצירתיות של עבאס מרשימה במיוחד משום שהוא פועל בתוך המסגרת השמרנית של אחד משני הפלגים בתנועה האיסלמית, אך מאגף במהפכנותו הפוליטית גורמים חילוניים ותיקים בפוליטיקה הפנים-ערבית. כדי להועיל לשולחיו הוא חותר להשפעה בחוג מקבלי ההחלטות. בממשלת בנט-לפיד לא רצה לקפוץ מהר מדי, גבוה מדי. בפעם הבאה, אם חצי תריסר הח״כים של רע״ם, לא סופי, יהיו חיוניים להקמת ממשלה, לא יסרב לתיק. המבחר העשוי לעניין אותו נע על כל קשת החברה והכלכלה - רק לא חוץ ובטחון (ולכן גם לא אחד מששת המשרדים המושיבים את דייריהם בקבינט) - ומעל כולם שר הפנים.
עבאס מדבר באומץ על הפשיעה האלימה בחברה הערבית ובתיסכול על קטיעת פעולתו של המשרד לבטחון הפנים בתקופת סגלוביץ׳-בר-לב להפחתתה. במקום שממנו בא ושאליו הוא חוזר איש אינו חסין מפגיעתן של הכנופיות. כנגד הסיכון הברור, הוא אומר, פיתח ״מנגנונים נפשיים״.
הוא הזדרז לסיים את השיחה; ממתינים לו באחד הישובים הערביים, חצי שעה מנצרת, לנצח על סולחה בין משפחות. ריפרוף קל בחדשות הפלילים מהשנה החולפת, שנת ממשלת נתניהו: רצח בפברואר 2023. רצח בספטמבר. רצח בפברואר 2024. לא אחת, לא רק קורבן אחד. הסולחה, מקווה עבאס, תקטע את שרשרת נקמת הדם, אמנם רק אחת מעשרות.
ובשעת ערב, בנצרת, פולח את השקט, שהופר בצהרים באזעקת חדירת כלי טיס עוין וכעת לווה בצלילי תזמורת באולם אירועים, טיקטוק קליעי חצי תריסר כדורים. לא בטחוני, ממהרת המשטרה לעדכן; רק פלילי. בבית החולים נקבע מותו של אחד הפצועים. עבאס אמנם אינו מאבד תקווה, אך לעת-עתה הגעתה מתמהמהת.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: צוות רדיו א-נאס, מלון רמדה אוליביה, נוף הגליל
סדרת ההסכתים ״אפרכסת״ מצולמת ומוקלטת באולפני פרוקאסט/אור אליעז, שביל המרץ, תל אביב. -
לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"
כשאמיר השכל נעצר לראשונה, הופתע רכז המודיעין בכלא הדרים לגלות שלפניו תת-אלוף, ומה עוד טייס בחיל-האוויר. הסוהר, חובב מטוסים, הגיב על הגילוי בשידרוג השכל לתא נוח יותר, אם גם לא פחות משעמם.
מאז נעצר השכל במחאות ובהפגנות שוב ושוב, עוד תשע פעמים, כך שאם כל 10 מעצרים מזכים את קורבנם במעצר נוסף חינם, התא״ל בדימוס כבר יכול לצפות לו בקרוב - ולא שהמעצרים כולם לא היו חינם, נטולי עילה מוצדקת.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתווה השכל את מסלולו משלושה עשורים במדים מכונפים לחקר שואת יהדות אירופה ומשם לפעילות עיקשת במחאות נגד נתניהו וממשלתו. הרקע: הסתייגות ממדיניות נתניהו, תיפקודו והשחיתות שמייחסות לו המשטרה והתביעה.
השכל היה טייס תובלה, מפקד טייסות ובסיסים (שדה דב ולוד) וראש להק כוח אדם. בתפקידו כרלכ״א, תחת פיקודו של דני חלוץ, השיק את תוכנית הפיכתו של קורס-הטיס לאקדמיה אווירית המעניקה לבוגרי שלוש שנותיה תואר ראשון, בנוסף לכנפיים ולדרגות סגן.
כפעיל מחאה נרתע השכל מיומרת מנהיגות; הוא אינו מאתר בעצמו יכולת לסחוף אחריו את המשתכנעים מדבריו. די לו בהתמדה בפעילותו רבת-השנים, בכל מזג אוויר, ביום ובלילה - בעצם, כמו בחיל האוויר. מדבריו הכנים נובע שלא כל מי שנושא שלט ״לך!״ הוא בן-דמותו הישראלי של לך ולנסה.
הוא מבחין בין המשטרות המחוזיות השונות שפיזרו את חבריו ואותו בהפגנות. קצת גם איבד מתמימותו. כשנעצר לראשונה, נאזק. לאחר יומיים, בדרך להארכת מעצר בבית המשפט, ויתר מפקד המשימה על האזיקים. השכל דימה לאבחן אצל השוטר זיק של אנושיות. כשהתעכבו בכביש לתיאום עם קצין אחר, התחוור להשכל שהמשטרה לא רצתה שצלמי העיתונות יתעדו את המוחים באזיקים.
מעל לכל מחשיב השכל את הדוגמה האישית. על כן אינו מוותר ואינו מרפה. ההישג שאליו חותרת המחאה, שמונה חודשים לאחר ה-7 באוקטובר: הקדמת הבחירות לכנסת, שבעקבותיהן תיכון ממשלה חדשה. אז, אולי, ינוח התא״ל המפגין בן ה-70.
הפקה : איתמר אורן
אולפן: קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast, רשת הסכת/אור אליעז, שביל המרץ, תל אביב -
לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"
כחודש לפני 7 באוקטובר אשתקד התנדב האלוף במילואים רוני נומה לשמש דובר לכל חיילי צה״ל ומפקדיו. לבקשת עו״ד עודד סבוראי ושותפתו עו״ד סיוון האוזמן הזהיר נומה, בעתירה לבג״ץ, כי אישור החוק לביטול עילת הסבירות יחשוף את הלוחמים ושולחיהם לסכנת הפללה בפני שני בתי-הדין הבין-לאומיים בהאג. יו״ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, רוטמן, זילזל באזהרות קודמות בכיוון זה, שהשמיעו חברי-כנסת, וכמוהו גם ממשלתם של נתניהו ושר משפטו לוין.
עד שבית-המשפט העליון, בהרכב 15 שופטים ובראשות הנשיאה שפרשה אסתר חיות, סיים את כתיבת הכרעתו בעתירות הרבות נגד ביטול הסבירות, כבר היה צה״ל שקוע בעומק השטח בעזה, הורג והורס במצוות הדרג המדיני העליון והפיקוד הבכיר במטכ״ל, בזרועותיו ובעוצבותיו. בג״ץ אישר, למעשה ובין שאר נימוקיו, שהיה יסוד מוצק לחשש שהשמיע עו״ד סבוראי; ואם לא היה די בכך, בא התובע בבית הדין הפלילי בהאג והתייחס לעניין זה על דרך השלילה, בהמליצו להגיש כתבי אישום נגד דרג קובעי המדיניות בממשלה אך לא נגד דרגי הביצוע של מדיניות זו.
״אמרתי לכם,״ יכול סבוראי לומר. כיוצא הפרקליטות הצבאית ואלוף-מישנה במילואים הוא בקי מקרוב בשתי ההוויות המשיקות, הצבאית והמשפטית, כולל במלחמת עזה, כשגוייס לשירות ממושך.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר סבוראי על אתגרי הטיפול בנחקרי צווארון החקי, בנושאי הדין הבין-לאומי וחוק השיפוט הצבאי (או העונשין) גם יחד.
בין לקוחותיו - ״שהיו גם לחברים״ - של סבוראי: אל״מ (לימים תא״ל) ארז וינר, עוזר הרמטכ״ל אשכנזי בפרשת הרפז; תא״ל (אח״כ אל״מ) אופק בוכריס, במשפט יחסיו עם חיילת ששירתה תחתיו; תא״ל עופר וינטר; גונדר-מישנה פרדי בן שיטרית, מפקד כלא גלבוע בפרשת בריחת האסירים.
עו״ד סבוראי לא התבקש מעולם וממילא לא הזדמן לו לסרב לייצג את נתניהו בתיקיו הפליליים בישראל - הוא מתנגד בחריפות להפיכה המשטרית. בהאג עמדתו שונה: הוא חולק על גישת התובע והיה שש להצטרף להגנה על מדינת ישראל ובכיריה, אילו רצו בכך. לא שיהיה בטל ממעש, אם תרומתו תידחה: מובטח שכשתקום ועדת חקירה לאירועי 7 באוקטובר, לפני ואחרי, יימצא קצין בכיר, בתפקיד מרכזי, שיסתייע בו.
הפקה: איתמר אורן
אולפן: קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast, רשת הסכת/אור אליעז, שביל המרץ, תל אביב -
לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"
בשיחה השנייה של אמיר אורן עם תא״ל במילואים ישראל בהרב ב״אפרכסת״ משחזר טייס-הקרב שהפיל 12 מיגים את הרגעים והימים סביב ההמראה שכמעט הרגה אותו ב-7 באוקטובר 1973.
בהרב היה אז, שלושה שבועות לפני יום הולדתו ה-28, רב-סרן בטייסת היירוט 101 בבסיס חצור, סגנו הבכיר של מפקד הטייסת אבי לניר. חיל האוויר התגאה תמיד בסבב המהיר של גיחותיו - רק חוזר מטוס ונוחת, וצוותי הקרקע מזדרזים להכין אותו למשימה הבאה. בפעם הזאת, ביום הקשה ביותר במלחמה, היה החפזון רב מדי. צמיגי הגלגלים טרם התקררו ואחד מהם התלהט בריצה על המסלול ושיבש את ההמראה עד כדי סכנת תאונה קטלנית.
התיאור המפורט של החלטות הטייס על פעולות החירום בשברירי-השניות של בין חיים ומוות מצמרר גם כשהסוף ידוע, אחרי יובל שנים וכמסופר בזכרונות בהרב, ״בין רקיע לארץ״. למרות פציעתו מיהר בהרב לחזור לניהול הלחימה בטייסת, לפקד עליה לאחר שלניר נשבה (ונרצח) בסוריה ואף להפיל בשלהי המלחמה שלושה מיגים, בסוריה ובמצרים.
על חיל האוויר בפיקוד בני פלד במלחמת יום הכיפורים דעתו חיובית, אם גם מהולה בביקורת, אך עיקר זעמו, ״צרור בהרב״ בהשאלה משיטת היירוט שהגה בשנות ה-60׳, מכוון למשתלחים ללא ביסוס בביצועי החיל. הם לא הבינו, ואולי מסרבים להבין שאינם מבינים, את יחסי הגומלין בין המסתייעים הקרקעיים והמסייעים האוויריים התלויים בנתונים המסופקים להם. הוא בז לשוטים המתחזים למומחים, ואין הכוונה ל״בז״, F-15, שבהרב היה ראש צוות איפיונו וקליטתו.
לא היתה לו התנגדות עקרונית למטוסים מתוצרת התעשיה האווירית - הוא הטיס את ה״נשר״ ופיקד על טייסת ״כפיר״. אך כראש מחלקת אמצעי לחימה במטה החיל התעמת עם תומכים נלהבים מדי של ה״לביא״ וגילה שהתנגשות של טייס-קרב בחסידים מסוכנת כמעט כמו בחסידות. מצדדי ה״לביא״ היגלו את האל״מ העיקש לאגף התכנון במטכ״ל, לראשות החטיבה האסטרטגית, שם היה ממניחי היסודות לשיתוף-הפעולה עם הפנטגון, שתוצריו ניראו לעין כל מאז 7 באוקטובר 2023 וביתר שאת ביירוט המתקפה הטילית האיראנית בליל 13-14 באפריל השנה.
בהרב חזר מגלות המטכ״ל לחיל האוויר יחד עם מפקדו באג״ת אביהו בן נון, שסייע לשר הבטחון רבין ולרמטכ״ל שומרון להפוך את מדיניותם הלוביסטית-לביאיסטית של קודמיהם; ולאחר ראשות להק המודיעין יצא לגלות אמיתית, באירופה, כנספח צה״ל. לטוס המשיך עד גיל 60, כמדריך פרחי-טיס, כשהוא גאה בצאצאיו שהלכו בדרכו.
הטיסה חסרה לו, אך לא אותה טיסה ששובשה ושכמעט עלתה לו בחייו: היא חזרה ופקדה אותו, כחושך מצרים, בנקודות קבועות, כשמטוסיו האיצו להמראות.
הפקה : איתמר אורן
אולפן: עדי זקס, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast, רשת הסכת/אור אליעז, שביל המרץ, תל אביב -
לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"
לפני 120 שנה המריאו האחים רייט לטיסתם הראשונה, מחוללת המהפכה באנושות בכלל ובצבא בפרט. 60 שנה אחר כך התגייס לחיל האוויר הישראלי נער מקיבוץ שדות ים ומצא את עצמו משתתף בסיפור הגדול של הזרוע החשובה ביותר בצה״ל, בתקופת השיא של המטוס המאוייש, הנראית כיום מתקרבת לסיומה.
העשור הראשון לשירותו של תת-אלוף במילואים ישראל בהרב במערך הקרב של חיל האוויר היה הנדבך המרכזי בעיצוב המהות והמורשת של החיל. אלה שנות העברת הסטיק מעזר ויצמן למוטי הוד לבני פלד, שנות קרבות האוויר עם מטוסי אויב מ-1966 דרך ששת הימים וההתשה ליום הכיפורים, שנות המיראז׳ והפנטום. במחצית השנייה של עשור זה היה בהרב לאלוף כפול וחצי של הפלות - תריסר מיג 21.
בשיחה ראשונה משתיים עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר בהרב על ילדותו בקיבוץ שבסמוך לקיסריה, על משיכתו למטוסי הקרב, על ההתנסות המפרכת בפעילויות הימיות ועל ראשית התקדמותו באוויר כפרח-טיס (״הייתי די גבולי״) וכ״תרנגול צעיר״ עם כנפיים. תיאור מפורט, מלווה בהסברים מקצועיים מאירי עיניים לחידושים שהציע ושנתקלו בהתנגדות שמרנית עד שהוכחו כיעילים, מופיע בספרו ״בין רקיע לארץ״ (בהוצאת ספרי ניב).
בין שדות ים ומרחבי אוויר נחשף בהרב כקצין-לוחם יצירתי, נחוש ודעתן, המסרב לקבל בצייתנות עמדות של בכירים ממנו, גם במחיר פגיעה בקידומו. כך בהיותו סרן בטייסת 101 וכך - כפי שיתאר בשיחה השנייה - כאל״מ במטה חיל האוויר שהצביע על המשמעות ההרסנית של דבקות הפיקוד והפוליטיקאים בתוכנית המטוס ״לביא״.
הפקה : איתמר אורן
אולפן: עדי זקס, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast, רשת הסכת/אור אליעז, שביל המרץ, תל אביב -
לשליחת הודעה למערכת "אפרכסת"
כשגדל במושבה הדרומית, אז, רחובות, שצנחנים בריטים הוצבו בחוצותיה ופינקו את הילדים בעוגיות עם נגיעות ריבה, העריץ יעקב לפידות את דודנו, אהוד אלעד. בהגיעו לגיל הגיוס התעקש ללכת בעקבות אלעד לחיל השריון ובו להיות אך ורק לטנקיסט.
אלעד, מג״ד 79 ומהבולטים בקציני דורו בשריון, נהרג במלחמת ששת הימים. לפידות, אז כבר מפקד פלוגה, היה נחוש להתמיד ולהתמנות בבוא זמנו - ואף להמתין קצת לשם כך - למפקד אותו גדוד. ואם אמרו על אלעד שקורץ מחומר של אלופים, לפידות לא הצטנע ולחץ על חורצי הגורלות במטכ״ל למנותו למפקד חטיבה ואוגדה סדירות, בדרכו לדרגת האלוף.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר לפידות על ישראל (טליק) טל, אברהם (ברן) אדן, דוד (דדו) אלעזר, אברהם (אלברט) מנדלר; על חניכו בהסבה לשריון, אהוד ברק; על הקרב בחווה הסינית, מתצפיתו הסמוכה ומהאזנה לבקשות הסיוע של מח״ט הצנחנים עוזי יאירי; על משה (וחצי) לוי, שהתלווה אליו לתרגיל אוגדתי ובסופו בישר לו שהחליט לקדמו לאלוף. ״אשמח מאד,״ הסכים איתו לפידות.
במבצע ״רביב״ ב-1969, בעיצומה של תקופה קשה במיוחד במלחמת ההתשה, היה לפידות מפקד כוח נחיתה של טנקי ונגמ״שי שלל. כמפקד קורס קציני השריון הסמיך יותר מ-300 צוערים למפקדי מחלקות הטנקים שהיוו את שדרת הפיקוד הזוטר, המקריב מכולם, באוקטובר 1973.
השאננות איפיינה את הדרגים שמעליו. דדו, רמטכ״ל מפיקוד הצפון, בביקור נדיר בתעלה בשלוש שנות הפסקת האש, אמר למג״ד לפידות שכדי להדוף צליחה מצרית, אם סאדאת ישתטה להורות עליה, יהיה די באחת מפלוגותיו, ולא סתם פלוגה ו׳ או ח׳, אלא ״פלוגה ז׳״ בדיונית. אלברט, מפקד האוגדה הסדירה 252, טילפן לסא״ל לפידות ערב יום הכיפורים כדי להעמידו בכוננות, שמא יזדקק לו לצידו למחרת, אך גם הזדרז להרגיעו שלהערכתו לא תפרוץ מלחמה (שאלברט נהרג בה לאחר שבוע).
לדעת לפידות, צה״ל נפגע מכך שמאז התפטרות דדו לא התמנה לרמטכ״ל אלוף מהשריון, כגון טל או הרצל שפיר. הוא, אישית, גם חזה בהעדפת קבוצת מקורבי רפול איתן מהצפון, או מקורבי המקורבים (יאנוש בן גל, אורי אור, עמרם מצנע, כולם מהשריון, ואיתם קציני גולני), על מפקדי השריון מהדרום, כמותו. אם זה לא היה צפוני שנחשב ראוי יותר לקידום, נמצא חובש כומתה אדומה.
דן שומרון הבטיח לו תפקיד נוסף של אלוף, בהיותו מפקד המכללה לבטחון לאומי (וגם מפקד הגיס הצפוני, המיותר אז), אך ברק - פקודו לרגע בהסבה ועמיתו ביום הכיפורים - לא ראה עצמו מחוייב למילוי הבטחות קודמו. לפידות פרש כשהוא גאה בעבודתו כראש צוות התחקיר של בעיית התאונות בצה״ל, שאסף נתונים מצמררים על סך אלפי המפגעים בעשור והגיש המלצות, שלא כולן יושמו, כגון מינוי ראש מינהל בטיחות בדרגת אלוף. בתום שירותו הצבאי כיהן כמנכ״ל משרד המשטרה תחת רוני מילוא ומשה שחל, ראה איך עושים פוליטיקה והתנזר ממנה.
נותרו בו האופי והמנהגים של עשרות שנות קצונה בכלל ובשריון בפרט. הוא מעריך את מנכ״ל משרד הבטחון, האלוף במילואים איל זמיר, שהיה פקודו בשריון, וסבור שאילו זמיר ולא הרצי הלוי מהצנחנים וסיירת מטכ״ל כיהן כרמטכ״ל ב-7 באוקטובר, לו - לממשיך השושלת של טל ושפיר, אלעד ולפידות - זה לא היה קורה.
הפקה: איתמר אורן
אולפן: קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast, רשת הסכת/אור אליעז, שביל המרץ, תל אביב - Montre plus
