エピソード
-
בעולם בו הכול נהיה רציני, רציני מדי. ניטשה התקשר והזמין אותנו לפצוח במסע חדש – אם כי לא במנותק מהמסע עד כה – אל עבר ה'מעבר לרצינות התהומית', אל מחוזות תרבות הנגד.
עם רוח הנעורים (לפחות ככה זה מריח) תומר ועמרי יוצאים לחקור מהי תרבות נגד, ומה זה בכלל אומר, ומדוע זה 'נגד' ואיך זה 'תרבות'.
עם פרויד נבחן מהי 'הדחקה', ומדוע מעט התנגדות זה דבר חשוב מאוד לתרבות והאנושות, ואיך בעצם התנגדות... זה לא בא באופן כל כך טבעי ("עמוק עמוק עמוק צללנו / רחוק רחוק רחוק הגענו רחוק", איפה הילד)
עם ז'אן-פרנסואה ליוטר ננסה להבין על ידע במצב הפוסט-מודרני, וכיצד ידע מדעי למעשי אינו מייצג את מכלול הידע. מהיו ידע נרטיבי? כיצד זה קשור בהתנגדות? ("גם אם לא הייתי בכלל הבוקר יבוא / העולם גדול מדי עלי העולם יפה מדי אולי", מופע הארנבות של ד"ר כספר)
נחקור מה קורה כשסטודנט אחד מחליט להשתין מהמקפצה כי האוניברסיטה לא מסכימה לתת לו את מה שהוא רוצה ("את הירח שם גבוה / שלא נוכל לנגוע / ויש כמה שעדיין מנסים", אביב גפן)
עם מועכי-הדלועים (Smashing Pumpkins) נקבל עדות על מה הם חיים בהמתנה למחר ("כשאת תבואי לא יהיה כבר כלום / זה כמו מקום אחר", רוקפור)
עם קורט קוביין נבדוק מה קורה כאשר השעמום מזמן קטסטרופות, והקטסטרופות מזמנות בידור, והמעשה.... הוא אינו התנגדות, אלא היסחפות ("איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא / ואיך תמיד נכבה האור כשאני בוכה", היהודים)
ועם רייג' אגנסט דה משין נמקם את ההתנגדות כמעשה, לא בהמתנה אלא עכשיו, דה פקטו – כי אלו שלא מדברים עושים, והם לא ממתינים לכלום ("כל החבר'ה עברו בתוכך כאילו שאת רכוש ציבורי / אבל הם לא מהסוג שהולך לכלא הם מהסוג שהולך לקרבי", מוניקה סקס)
ולבסוף עם Sham 69, נלך עם האנשים שאתם לא רוצים להכיר, שמגיעים ממקומות שאינכם רוצים להגיע אליהם, ונצעד ללא מורה (pun intended) כדי ללמוד משהו על תרבות הנגד, ונגד מה כל ההתנגדות הזו בכלל... ("כן גם אני רוצה להיות גיבור מצבא ההגנה / וגם לי תהיה אישה נורא יפה שתחכה לי במיטה / וכשאני אגמור לסדר את כל העניינים...", פוליאנה פרנק)
מתנגדים לשעמום של הצפוי, פותחים את הפה ולא שותקים.
תרבות הנגד מתחילה עכ... שיו!
-
"מאז היות בני-אדם עלי אדמות קימת משפחה" ("משפחה" מאת ריקרדה הוּך)
שאלתם את עצמכם פעם – מה זה אומר להשתחרר מהמשפחה? ומה קרה למשפחה הזו, ככל והעולם הולך ומשתנה, התרבות הולכת ומשתנה, הדת הולכת ומשתנה, החילוניות הולכת ומשתנה... ואפילו אלוהים בכבודו ובעצמו – כבר אינו אותו אלוהים. אז... מי אני?
"כל היהודים הם יותר מדי בני משפחה אחת מאשר יוכלו לראות איש את אחיו מתוך תפיסה אובייקטיבית." ("משפחה אחת" מאת ישורון קשת)
הפרק שחותם את סדרת הפרקים על המשפחה, ופותח אפיק חדש של סקרנות מושך את תומר ועמרי אל מסע מרתק המשלב קולנוע, סיפורת, מוזיקה ויצירה בניסיון לברר – מה קרה למשפחה?
"אחד הגורמים לפגימת חייהם של הצעירים העובדים הוא בוודאי חוסר חיי משפחה. גם פה מקום להתבוננות. בלי חיי משפחה לא ייבנה עם." ("חוסר חיי משפחה" מאת אהרן דוד גורדון)
עם ז'אק-אלן מילר ופיליפ לאקאדה, ננסה להבין מה בעצם קרה למשפחה ולנוער, מה זו המציאות הזו שהם חיים בה, ומה קרה על כל אותם דברים שלא-ניתנים-לאמירה, הסמכות, הידע, המעשה, ובסופו של דבר – האפשרות לדבר.
"קבוצה מחפה היא קבוצה המשקרת במקהלה, בין אם זו משפחה, או קבוצת חברים בעלי עבר משותף, או מפלגה, או כל צורה אולי אין הדגמה טובה מזו של משפחה שאחד מבניה נתפס בגניבה." ("חיפוי ולויאליות" מאת שולמית הראבן)
עם סיפורה של תמר בבית משפחתו של יהודה, נגלה מה קורה כאשר התנגדות יצירתית מאפשרת להיחלץ ממצבים בלתי-אפשריים.
"אפילו האלים, שמעצם טבעם היו משפחה רבת יכולות, לא נמנעו מקנאות ומריבות." ("האחות של אחיה" מאת נורית זרחי)
ובעיקר... ננסה להבין מה אנחנו עושים, יכולים לעשות, בתרבות של ימינו, עם המשפחה והנוער של ימינו, ועם האחריות הזו שמוטלת על כתפינו במדינה מטורפת במצב בלתי-אפשרי. האם זה באמת בלתי-אפשרי? או אולי... אנחנו פשוט מנסים להשתחרר במקום להתנגד? ומה זה בכלל אומר...
קריאה נוספת:
בראשית ל"ח
Miller, Jacques-Alain. “Affairs of the Family in the Unconscious”. The Lacanian Review, No. 4.
-
エピソードを見逃しましたか？
-
אדם צובר זכרונות כמו נמלים בחודשי הקיץ. והזכרונות מעצבים, והזכרונות מעצבנים והזכרונות מאבנים. וכולנו שואפים להיחלץ ממשא הזיכרונות הזה, מהירושה המשפחתית שהיא נקודת המוצא והכלוב בו זמנית. אלא שברגע האמת אנחנו מגלים שגם אם היינו רוצים להיות נמלים, אנחנו בעצם יותר כמו צבים, ושלא משנה כמה רחוק נברח, הבית הולך איתנו על הגב.
עמרי ותומר נשארו תלויים שבוע באוויר, אחרי שקפצו עם רושדי מהצוק ועכשיו, הגיע הזמן לבחון מה מחכה מהעבר השני, בהנחה שיש כלל עבר שני. האם ניתן כלל לחמוק מהמשפחה?
עם דוגן, נחקור כיוון מפלט חדש לגמרי ונשאל האם ייתכן שהדרך החוצה בכלל נמצאת בפנים ("כי יש צבים כל הדרך למטה!"), עם זאק אלן-מילר, נסקור את הסוד המשפחתי, את אותו המשא הלא מדובר, הפיל בחדר, שריון הצב שהוא בו זמנית תמצית הבלתי נסבל והיסוד לכל מה שאנחנו עושים ("וזה עולה לנו על העצבים, צבים!") ולבסוף נצטרך לשאול, איך אדיפוס משתלב בכל הסיפור הזה ("אמא? הטלת אותי וברחת, חזרי!") והאם ניתן בכלל ליצור שפה שאינה טבולה בהיסטוריה המשפחתית שלנו.
אז בואו נחזיק ראש, רק עוד קצת, בקצב איטי אך עם שריון עבה, ואנחנו מבטיחים, אלו שימשיכו איתנו ויהין מוכנים להתאפק, ולפרגן בלייק ושיתוף, יזכו בניצחון מוחלט.
ותודה ארז וגנר על ההפניה לדוגן!
קריאה נוספת:
Miller, Jacques-Alain. “Affairs of the Family in the Unconscious”. The Lacanian Review, No. 4.
דוגן, איהי. מורה הזן דוגן, מבחר כתבים. הוצאת מאגנס.
דוגן זֵנְגִ'י. מבוא לסוטו זן.
-
"לא הס ולא פינסקר ולא הרצל היוּ הראשונים אשר הוציאו מפּיהם את מלות הקסם הללו: שחרור העם, שחרור לאומי וסוֹציאלי. להיפך: הם למדו מאחרים. אלמלא היינוּ כה קצרי רוח היינו צריכים להתבּוֹנן קצת בתנוּעות אחרות וללמוד מהן בכמה קרבּנות ומאמצים עלה להם, לעמים אחרים, שחרורם ודרך כמה כשלונות, דרך כמה יאוּשים הם עברוּ טרם התגשם חלוֹמם." (משה בילינסון, "תנועות ומשבריהן")
המסע בנפתולי מבוך המשפחה, מוביל את מקרל אל שאלת השחרור: האם אפשר, האם ראוי, ומה זה בכלל אומר – להשתחרר. תומר ועמרי יוצאים אל מבוך הכמיהה להשתחרר, דרך פתלתולי המשפחה, במסע המייגע אחר השאלה – מה קרה למשפחה?
"אולם מלכים לא נוצרו כנראה, להפצת מגמות שחרור." (אברהם אידלסון, "הקבלות היסטוריות")
עם סלמאן ראשדי אנו קופצים מצוק אשליית הסמכות אל תהום אשליית השחרור, ושואלים – האם ישנו שחרור של האדם? האם זה רק עניין של החלטה? אומץ לב? התנערות מסמכות וקבלת מרות? או אולי השחרור חותר פנימה, עמוק יותר...
"קשה להבין כיצד ועל סמך מה אנו מבקשים שמלחמתנו בטרור הערבי תיראה שונה ממלחמתו של כובש נגד תנועת-שחרור" (נתן אלתרמן, "סכנתו השניה של הטרור")
בדרך נפגוש באורפיאוס ואורידיצ'ה, האוהבים הנפרדים, הנפרדים בחייהם, והמאבק לשחרור כנגד... מפני... מה?
"אין “שחרור” בלי שויון-זכויות לכל האזרחים, בני כל גזע וגזע, כל דת ודת, כל מעמד ומעמד" (זאב ז'בוטינסקי, "מעמד")
עם השאלות הקשות שעולות בדרך, אנו פונים אל זיגמונד פרויד, שינסה לבאר כמה דברים על המיניות והמשפחה, והקושי שלנו לדבר, לבטא, להתבטא ולאפשר להתבטא, ומה קורה עם כל הבלתי ניתן לאמירה הזה בלב המשפחה.
"אין יצירה בלי ויתּור, בלי ויתּוּר האדם על עצמו ובלי שחרור האדם מעצמו" (פישל לחובר, "מוּרִיץ הַיימאן")
ובסופו של דבר, ננסה להבין – מה בדיוק מתרחש במשפחה, עובר במשפחה, ככל וזה נוגע לאינדיבידואל. או אולי להפך, כיצד האינדיבידואל תופש את המשפחה, עושה עם הדבר הזה שנקרא משפחה, ובדרך אל מה שהוא שואף לו – שחרור.
"יוסי: שחרור מהצבא.
גילה: איזה צבא?
יוסי: כמה צבא יש בישראל? לא מהלגיון של המלך חוסין – שחרור מהצבא להגנה לישראל.
גילה: חה. חה. חה.
יוסי: מה מצחיק?
גילה: שחרור מהצבא… חה. חה. חה…" (יגאל מוסינזון, "המיחוש של סמוחה חבשוש")
קריאה נוספת:
פרויד, ז. "לענין ההסברה המינית לילדים", בתוך טוטם וטאבו, הוצאת דביר.
פרויד, ז. "הרומאן המשפחתי של הנאורוטיקנים", בתוך טוטם וטאבו, הוצאת דביר.
Salman Rushdie, The Ground Beneath Her Feet
-
"אַךְ יֵדַע סָב וָנֶכֶד
וּלְאָב וּלְבֵן יֻגָּד:
לֹא תַמָּה עוֹד הַמְּלֶאכֶת;
עוֹד לֹא רָפְתָה הַיָד."
ונניח, רק נניח, שכולנו באמת משפחה אחת גדולה. אם נתבונן במציאות כפי שהיא היום, נהיה חייבים לשאול: האם המשפחה הזו מתפקדת? אלא שאז תצוף שאלה מטרידה הרבה יותר – האם יש כלל משפחה שיכולה לענות על ההגדרה הזו. מה זה אומר על המחויבות שלנו זה לזה?
"בִּצְעֹק הָעָם לַיֶּשַׁע,
וּבְבֹא הַקּוֹל: “מַלֵּט!”
שִפְלוּת יָדַיִם פֶּשַׁע
וַעֲצַלְתַּיִם חֵטְא."
עמרי ותומר פורשים שמיכה, מוציאים את הסל ועורכים פיקניק משפחתי שימשיך את סדרת החקר שלנו על היחידה החברתית היסודית ביותר, ובעיקר על כל הנמלים שהורסות לנו את הפיקניק הפסטורלי:
הגל מביא למנה ראשונה זווית חדשה לגמרי על מבנה המשפחה הפטריארכלית מול המטריארכלית (המלכה בצרה! הגנו על המלכה!), בגזרת הסלטים - חנה ארנדט, עם שאלת הפרטי מול הציבורי (חוזרים לקן! להתארגן מחדש!), על הדרך ננשנש עוד קצת לאקאן, פרויד ותופינים למכביר (מי הביא לכאן ילד עם זכוכית מגדלת?!), ונשאל את עצמנו – איזה מן פיקניק זה?!
אז קחו סכו"ם וכמה מפיות, בואו להצטרף אלינו, ואם נחה עליכם הרוח תביאו איזה לייק ושיתוף. אתם יודעים למה... ביאליק כתב זאת לפנינו –
"כִּי בִרְכַּת אֵל יֵשׁ חֵלֶף
עֲמַל בָּנִים וְאָבוֹת:
אֶחָד יְהִי לְאֶלֶף
הָאֶלֶף – לִרְבָבוֹת."
קריאה נוספת:
ארנדט, חנה. המצב האנושי. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014.
ביאליק, ח.נ. "עַל שִלֵּשִים".
Hegel, The Phenomenology of Spirit, University of Notre Dame, 2019. Translated by Peter Fuss and John Dobbins
-
כולנו מכירים את הרגע הזה, כשסוף סוף התעוררנו מסיוט נוראי, אך אז אנחנו מגלים שמה שחשבנו שהוא עוד בוקר וחזרה אל המציאות, הוא רק המשך של אותו החלום. ואיפה אנחנו בכלל למדים מתי אנחנו חולמים ומתי ערים? האם חיי המשפחה, החוקים הפנימיים והסימנים המוסכמים שבינינו ובין הקרובים שלנו, הם בעצם החלום?
עמרי ותומר ממשיכים לרדת אל מצולות מי הבראשית של האדם ומנסים להבין – מה קרה למשפחה?
אנחנו יוצאים מהנקודה בה חנינו בפרק הקודם, בשחר האלים של אירופה, ומכוונים את המצפן מזרחה. עם קונפוציוס נחקור לעומק את חובת כיבוד ההורים בתרבות הסינית אל מול התפיסה היודו-נוצרית ("אמא, אבא, איפה המפתחות של הצוללת?!") וכיצד לי צה הו מחלץ מהציווי הזה נקודת מילוט הומניסטית ("ביבי, שרה, איפה הצוללת?!"). על פרשת דרכים, נפגוש את ז'אק אלן מילר שייתן לנו סיפור דרך היישר אל טבעה של המשפחה דרך שני מסלולים – רציפות ואי רציפות ("12 ב' – פגיעה!"). ומה בעצם מצווה עלינו כשאומרים לנו לאהוב את רענו כמונו? ("הטבעת את הצוללת שלי!").
ואיפה זה באמת מתחיל? האם יש התחלה? ואיפה זה מסתיים?
דבר אחד בטוח, כדי לקבל כיוון ראשוני, צריך קודם לעלות איתנו על הדרך, וגם לתת איזה לייק ולפרגן בשיתוף, לא יזיק לאף אחד.
ממשיכים!
קריאה נוספת:
השיאו ג'ינג מתורגם לשפה האנגלית
Miller, Jacques-Alain. “Affairs of the Family in the Unconscious”. The Lacanian Review, No. 4.
Interview with Li Zehou, Southern People Weekly, “Li Zehou Thanks his Readers in his Final Interview”, https://www.readingthechinadream.com/interview-with-li-zehou.html
Zehou, Li & Lambert, Andrew (2019). A History of Classical Chinese Thought, Translated and with a Philosophical Introduction. New York, NY, USA: Routledge.
-
סבתא בשלה דייסה:
אז היא קראה לכווולללל המשפחה לבוא לאכול. אבל רגע לפני שמתחילים לזלול, שווה לשאול – מהי המשפחה הזו ומה קרה לה?
המסע שלנו בעקבות חייהם של הילדים לקח אותנו עד למקום הראשוני ביותר. יצאנו לבחון, מה קרה למשפחה?
קודם באו אדם וחווה לטעום מהדייסה. חווה טעמה ראשונה, וראתה כי טוב. אז מהר מהר קראה לאדם – "אדם! תעזוב את הפלייסטיישן! בוא בוא! תראה מה מצאתי!", הנחש, שר האוצר, רץ להודיע שהוא שכח שהתקציב להכנת הדייסה היה אמור לכלול גם ביגוד, אז אדם בא עירום כביום היוולדו, טעם מהדייסה וראה כי טוב (מזל שהוא לא הסתכל בחשבון הבנק), ויהי ערב, ויהי בוקר, הופ גורשו מהבית של סבתא.
בא רש"י לטעום מהדייסה, וראה שלא טוב היות האדם לבדו. ככה רש"י, לא מסתדר לבדו, רוצה אחדות. אז הוא התקשר לשר לביטחון לאומי שיעזור לכונן אחדות, והוא התחיל לחלק נשק לכל מיני ילדים של אדם וחווה שרצו להשתמש בנשק כדי ליישב את הבית של סבתא. רש"י לא היה מרוצה, סבתא לא הייתה מרוצה, אבל השר לביטחון לאומי סובב את הגב וקיבל קובבת דייסה בראש. ויהי ערב, ויהי בוקר, הופ גם הם גורשו מהבית של סבתא.
באה מריה גימבוטאס, חוקרת הפולקלור הידועה, להודיע לסבתא שהיא לא צריכה לדאוג – היא הדגם המטריארכלי במיטבו, ואפילו... קצת לא נעים לומר... עוסק בתחום המזון, היא בכיוון הנכון. רק מה, גימבוטאס לא הייתה מרוצה מכך שהמתדפקים על דלתה של סבתא רוצים ליישב אותו ולכונן את חוק האב לגבי חלוקת דייסה שוויונית בקהילה, ועל כן לקחה את הקערת דייסה שלה והלכה.
לוי-שטראוס הגיע אחריה, טעם מהדייסה, נתן חיבוק לסבתא ואמר תודה, וכתב על כך שלושה מאמרים על התפתחות התרבות האנושית מהשבט הקדום אוכל הדייסה. אך בהתאם למודל הדיאכרוני, גם לוי-שטראוס אמר תודה והלך, מפנה את מקומו להתפתחות התרבות הסבתאית.
כך נותרה סבתא עם סיר דייסה מרוקן, וכאשר הגיעו נכדיה לטעום מהדייסה, התנצלה הסבתא שלא נותרה דייסה כלל ועיקר. אבל במקום לשבת ולבכות, להפעיל את הפלייסטיישן ולהאשים את "ההם", לקחה אותם סבתא למטבח ולימדה את נכדיה איך להכין דייסה.
כל זאת, בפרק הראשון של מקרל על המשפחה. בא לכם דייסה? עשו לייק ונשלח לכם בדואר.
קריאה נוספת:
במדבר ה'
בראשית יא: א
ויקרא יט:יח
מסכת קידושין, דף כ"ט, עמוד א'
משלי פרק ד'
Levi-Strauss, Claude, The Elementary Structures of Kinship, Beacon Press, 1969.
Marija Gimbutas, The Language of the Goddess, Thames & Hudson:2001.
-
הדרך ארוכה ומפותלת, אני נופל וקם, נופל וקם... אבל ככה לומדים, לא? רק אם עוצרים לומר על כך משהו ולקרוא את מה שנאמר.
הפרק האחרון בסדרת הפרקים על החינוך מתמקד כולו במאמר אחד, ניסוי שערך הפסיכואנליטיקאי ביון, ומה ניתן ללמוד ממנו על הדבר הזה שנקרא חינוך.
ביון ניצב בפני סיטואציה בלתי אפשרית, לכאורה – מלחמה, אין זמן לטיפולים פרטניים במוסד, יותר מדי מטופלים, יותר מדי משימות, מה אפשר לעשות? איך אפשר להפוך סיטואציה בלתי-אפשרית, בה האדם מצומצם לבשר-תותחים, למצב של השבת הכבוד האנושי, החירות, לאותם חיילים פגועים? ביון נאלץ לפתרון יצירתי, והגישה שלו לכך יכולה ללמד אותנו רבות גם היום.
מדינת ישראל נמצאת בקרע עמוק, תחת תעמולה ומלחמה ללא מטרה, ללא יעדים ברורים, מלבד הצהרות בובמסטיות שביניהן לבין המציאות אין דבר וחצי דבר. מה זה מלמד אותנו עלינו? מה אנחנו יכולים לעשות עם המצב הבלתי-אפשרי הזה, כדי להפוך אותו למשהו אחר במקום לחזרה של הבלתי-נסבל שוב ושוב, ושוב, ושוב, באופן אטום ומרוקן.
תומר ועמרי מסיימים את המסע אל נבכי החינוך בישראל, מוזמנים להצטרף אלינו – רק לא לשכוח כובע, מימייה ואוכל! (ולעשות לייק)
קריאה נוספת:
Bion, W. R. & Rickman, J., “Intra-Group Tensions in Therapy: Their Study as the Task of the Group”. The Lancet, 27 Nov. 1943.
-
קבוצת מתנחלים פורצת לבית ספר, מכה מורים ותלמידים כאחד. אפשר להיות מופתעים, אך האמת היא שזה כלל לא מפתיע, מדינה בטירוף חושים מאבדת את הצפון, הדרום, הלב והראש, והדבר העיקרי שעוסקים בו בתקשורת זה... הנזק לבית ראש הממשלה בקיסריה? צפון המדינה בוער, 101 חטופים, מתנחלים פורצים לבית ספר באלימות, שורפים כפרים, יורים באנשים בשם תאוות מוות והעיקר הוא... שיפוץ הבית בקיסריה?
תומר ועמרי שואלים מה קרה לחינוך, וממשיכים במסע עומק אחר כיצד האלימות המוסדית (והמשילותית) הפכה להיות הכלל הרווח במערכת החינוך: אלימות כנגד דיכוי היצר לחיים.
הפעם נפתחת סדרה של שאלות קשות, אך מרתקות: עם ניטשה נשאל מהו תפקידו של מחנך, מהו תפקידו של המתחנך, אבל בעיקר – מהו בכלל חינוך? חינוך למה? אל... מה? ("מחצית מילדי ישראל מקבלים חינוך של עולם שלישי" טור ב-Ynetמאת פרופ' דן בן-דוד, 20.9.24), עם פרויד ניזכר מהו חינוך לממשות ומהו חינוך לאיווי לחיים ("נשיא אוניברסיטת תל אביב בביקורת חריפה על קיש: "מוביל לאסון במערכת ההשכלה הגבוהה"", הארץ, מאת ליאור דטל, 25.9.24), עם הפסיכואנליטיקאי ז'אק-אלן מילר נבחן את ההופכי של הדמוקרטיה והשפעתה על מערכת החינוך והתלמיד ("משרד החינוך קיצץ עשרות מיליונים מתקציב הלמידה מרחוק", הארץ, מאת ליאור דטל, 9.10.24), עם פיליפ לאקאדה נתהה על המצאותיו של הילד וחשיבותן ("כמחצית ממוסדות החינוך בטווח 3.5 עד 9 ק"מ מגבול הצפון עדיין לא ממוגנים", דבר, מאת מיכל מרנץ, 9.10.24), ונסיים שוב עם ניטשה שילמד אותנו דבר או שניים על סמכות ומקומה בחינוך ("״אמרו שהילד מהווה סכנה לציבור, איימו לערב את הרווחה״: השיטה של מעלה אדומים להשתקת הורים נחשפת", המקום הכי חם בגיהנום, מאת איתי רון, 1.8.24).
זה היה רק לקט קטן, מצומצם, אנמי, של מה שמדינת ישראל של ימינו עושה בנוגע לחינוך, וזה לא יעצור אותנו, ולא ישתיק אותנו, להמשיך במסע אחר החינוך וחשיבותו בדיוק בגלל המצב הנוכחי. אז מלאו את הכוס בקפה, חגרו חגורת בטיחות, הגבירו ווליום למקסימום – צוללים אל מה קרה לחינוך, ומבטיחים יותר שאלות מתשובות, אבל חתיכת מסע. מתחילים!
קריאה נוספת:
פרידריך ניטשה, "שופנהאואר כמחנך", מתוך: "מסות על חינוך לתרבות", תרגם: יעקב גולומב, מאגנס: 1988
פרידריך ניטשה, "כה אמר זרתוסטרא", תרגם: ישראל אלדד, שוקן: 2003
Freud, S. “Contributions to a Discussion On Suicide”, (1910). Standard Edition, (11):231-232
Miller, Jacques-Alain. “Towards Adolescence”. Intervention at the closing session on the 3rd Study Day of the Institute of the Child, “To Interpret the Child,” held at the Palais des Congrès d’Issy-les-Moulineaux.
Lacadée, Philippe. La vraie vie à l'école: La psychanalyse à la rencontre des professeurs et de l'école, Editions Michele (2013).
-
אחדות וקידוש המוות, זוהי אג'נדה חדשה של משרד החינוך בחסות שרה אשר שמה לא יוזכר כאן, מטעמי הגנה על הציבור. זה חינוך? ניסינו לחשוב על בדיחה מחוכמת, אבל לא הצלחנו אפילו למצוא.
תומר ועמרי ממשיכים במסע המפרך אחר החינוך האבוד במדינת ישראל, ונראה שיותר מאי-פעם עלינו לדרוש באומץ – מהו חינוך? מהי הוראה? ומהי למידה? בתקופה בה נראה שאין שום הבדל בין חינוך לאידיאולוגיה ובין חינוך למוות, עלינו לעצור ולשאול את עצמנו בנחישות – אבל איפה החיים? (התשובה החלקית היא - בעזה, אבל זה כבר לא מעניין את משרד החינוך).
על מנת להיזכר בחינוך מהו, עלינו לשלוף מהבוידם את התאים האפורים ולתת בוסט חשמלי למשאבה הזו במרכז החזה (עם נטייה שמאלה): עם זיגמונד פרויד שמסרב להתייאש נדבר על התאבדות והתבגרות ("פעם לימדה אותי ילדה איך לראות ללב", זלדה), עם המשנה נלמד על ארבעת מידות התלמידים ("אך בבוא היום... למען השמיים, / אל תתנו להם רובים!", נתן אלתרמן), ועם תלמוד בבלי נלמד על האחר ומה ניתן ללמוד מאגדה זו ("כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים. הַיְּהוּדִים. / כָּל הַשְּׁאָר – פַּרְטִיזַנִּים.", אבות ישורון).
ונמשיך לדון, ולבחון מקרוב, מה קרה לחינוך, מה קרה למדינת ישראל, ואיך מדינה שלמה נופלת עמוק יותר ויותר אל בור הנרקיסיזם של פוליטיקאים חדלי-אישים. סליחה, על חדלי-אישים שמשחקים אותה פוליטיקאים. סליחה... על חדלי-אישים. כל תיאור נוסף – מיותר.
* אם תרצו להגיש תלונה על תוכנית הלימודים השנתית, אנא לחצו לייק.
* אם תרצו לכתוב מכתב תודה על תוכנית הלימודים השנתית, אנא עשו 'subscribe' ביוטיוב.
* אם תרצו לכתוב את דעתכם על הפרק, לאחר ששמעתם, אנא השאירו תגובה.
בין הזוכים יוגרל חדל-אישים מחמד לפרסם תגובות חסרות-דעת בעיתונות כדי להסיח את הדעת של הציבור כולו.
קריאה נוספת:
משנה, אבות, ה', ט"ו
בבלי, חגיגה, ט"ו, ע"ב
Freud, S. “Contributions to a Discussion On Suicide”, (1910). Standard Edition, (11):231-232
-
ארבעה נכנסו לבר.
אחד מהם, פילוסוף גרמני, להוט ונחוש לגבי הדיאלקטיקה של הכוח, משוכנע שהחינוך נעוץ במעבר מהבית לחברה. גאורג וילהלם פרידריך הגל, מושך אותנו באף ואומר לנו – "נו נו נו! את הזכות להערכה יש להרוויח אותה, דרך דברים ומעשים."
השני מהם, איש חינוך ברזילאי, אבי הפדגוגיה המשחררת, אישפאולו פריירה, אומר לנו כי "כל סיטואציה בה קבוצת בני אדם מונעת מאחרים לעסוק בתהליך החקר, היא סיטואציה אלימה."
השלישי מהם, פילוסוף חינוכי המאמין במודל ההתנסות, ג'ון דיואי, מצביע על המתח בין סטנדרטיזציה ואינדיבידואליזציה, ושואל ללא מורא – "תגידו, מהו המעשה החינוכי?"
הרביעי מהם, פסיכואנליטיקאי יהודי ידוע בשם זיגמונד פרויד, שואל – "הינקותיות הן לא נועדה, לפי האמת, אלא שנתגבר עליה: הלא כן?"
לפתע נפתחת הדלת, ובסערת זעם נכנס פנימה פוליטיקאי ישראלי בעל עבר מפוקפק. "חינוך!" הוא זועם, "אתם רוצים לדעת משהו על חינוך!? אני אראה לכם חינוך מהו – אתם יודעים מה קורה עכשיו במדינה? מדינאים מותקפים על שפת הים! סכנת חיים להסתובב פה! זה עתה חזרתי מניסיון התנקשות חסר תקדים על ידי חסרת-חינוך שכזו, קובבה! קובבת בוץ קשיחה נזרקה על ראשי, יכולתי למות במקום. אתם רוצים לדעת מהו הסוד לחינוך? אגלה לכם! זה הכול מתנקז אל חוף הים וזכויות אנשי הציבור!"
סוף הדיון לא נשמע, בשל מתחים כבדים ואזעקות פתע. הארבעה אצו אל החדר המוגן, ממתינים עשר דקות בדומייה, מביטים בתימהון בחמישי הזועם, אשר עדיין רושף וקוצף על דביקותו של חול הים, בעוד 101 אזרחים – בהם ילדים וטף – שבויים כשנה בידי מחבלים מרצחים.
תומר ועמרי ממשיכים במסע אחר החינוך, בעוד נראה שאף אחד אינו במסע לשחרר את החטופים. אבל קובבות? יש בשפע.
נ.ב. בשל תקלה טכנית, ההקלטה של תומר נפגמה, עדיין ניתן לשמוע היטב אך נשמעים דבריו כמתוך ממ"ד חירום תחת מתקפת טילים. אין זה פוגם בדיון הסוער, עמכם הסליחה, בין המתלוננים תוגרל קובבה.
קריאה נוספת:
פאולו פריירה, "פדגוגיה של המדוכאים", פרדס, 2022
פרויד, זיגמונד. "עתידה של אשליה".
Dewey, J. (1897). My pedagogic creed. The School Journal, LIV (3), 77-80
Mackenzie, Millicent. Hegel’s Educational Theory and Practice. 1909. Swan Sonneschein & Co. Ltd.
-
לפני יומיים, משרד החינוך פרסם את התכנים לשיח בכיתות והעלים את נושא החטופים. שנה למלחמה, ועדיף שלא נדבר על החטופים. שנה למלחמה, והחינוך מעדיף להתעלם מהסיבה שאנחנו בכלל במלחמה. שנה למלחמה, ומדינת ישראל מעדיפה להעלים אנשים מאשר להתמקד בחינוך. מה קרה לחינוך?
231 אזרחים וחיילים, בהם תינוקות, ילדים, נערות ונערים, גברים, נשים וקשישים, נחטפו על ידי ארגון טרור רצחני, ואין זה עניין לבתי הספר. מערכת החינוך מתבקשת שלא לעסוק בכך.
117 חטופים הוחזרו עד כה, רובם המכריע בעסקה, בודדים בעקבות פעילות מבצעית, עשרות נהרגו. 101 חטופים עדיין בשבי. בואו נדבר על מלחמה, אבל בישראל לא נדבר על החטופים. נדבר על מלחמה וניצחון!
בפרק זה, הפותח סדרת פרקים על החינוך ומהו חינוך, תומר ועמרי מתמקדים בשאלות לא פשוטות על מה שמתרחש כאן בארץ במסגרת הפורמלית של לימוד וחינוך הילדים. איכשהו, כמו בדרך כלל, לא חושבים עליהם – חושבים על המדינה. הילדים?... שיתלמדו להם בבקשה.
משום כך, נזכיר כעת את שמות החטופים והנרצחים בני 21 שנה ומטה, אלו אשר במסגרות החינוך או טרם להן, אלו אשר גויסו לצבא בתרומתם למדינה – והמדינה זונחת בשל פוליטיקאים חדלי-אישים:
רום ברסלבסקי, בן 19 מירושלים, נחטף מהמסיבה ברעים
קיריל ברודסקי, בן 19מרמת גן, נהרג בקרב ב-7.10. גופתו הושבה לישראל ב-24.07.24
תומר אחימס, בן 20 מלהבים, נהרג בקרב ב-7.10. גופתו הושבה לישראל ב-24.07.24
נעמה לוי, בת 20 מרעננה
לירי אלבג, 19 מירחיב
אריאל ביבס, בן 5 מניר עוז
כפיר ביבס, בן 1 מניר עוז
אורון שאול, בן 21 מפוריה עילית
קרינה ארייב, בת 20 מירושלים
איתי חן, בן 19 מנתניה, נהרג בקרב ב-7 באוקטובר. גופתו מוחזקת בעזה
שי לוינסון, בן 19 מגבעת אבני, נהרג בקרב ב-7 באוקטובר. גופתו מוחזקת בידי חמאס
עוז דניאל, בן 19 מכפר סבא, נהרג בקרב ב-7 באוקטובר. גופתו מוחזקת בידי חמאס
עומר שם טוב, בן 21 מהרצליה, נחטף מהמסיבה ברעים
נמרוד כהן, בן 19 מרחובות
מתן אנגרסט, בן 21 מקרית ביאליק
דניאלה גלבוע, בת 19 מפתח תקווה
תמיר נמרודי, בן 18 מנירית
עידן אלכסנדר, בן 19 מארה"ב
אגם ברגר, בת 19 מחולון
רון שרמן, בן 19 מלהבים, נחטף מהבסיס בו שירת ונרצח
ניק בייזר, בן 19 מבאר שבע, נחטף מהבסיס בו שירת ונרצח
ג'ושוע לואיטו מולל, בן 21 אזרח טנזניה, נרצח ב-7.10 בקיבוץ נחל עוז, גופתו מוחזקת בידי חמאס
יונתן סמרנו, בן 21 מתל אביב
שקד דהן, בן 19 מעפולה
נועה מרציאנו, בת 19 ממודיעין
אין חינוך בהתחמקות.
-
חידת הספינקס פתחה עבורנו את הדלת אל ממד אחר של סקרנות, הסקרנות כפי שהיא לגבי החיים. זאת אומרת, הסקרנות ככל והיא קשורה בקיום.
תומר ועמרי ממשיכים במסע אחר הסקרנות, כנגד הרדידות השטוחה של תעמולת ימינו והפוליטיקה המנסה לדחוק כל יצר חקר בקרבנו תחת מגפיים גבוהות וקשקשת מוחות. החיים אינם יכולים להצטמצם להצהרות באנאליות, נדרשת סקרנות אמיתית, סקרנות של ילדים, או אולי... אם נעז... סקרנות של חתולים?
עם פרויד נתהה על שאלת השאלות "מאין באים הילדים?" (הוא השני למלך, בלעדיו אין מלכה, בלילה יש שניים וביום אף אחד, מי הוא?), עם פסאודו-אפולודרוס נצלול אל חידת הספינקס (מה מטייל מסביב לעולם אבל נשאר כל הזמן באותו המקום?), עם אפלטון ננסה להיזכר בזה שאנחנו בעצם זוכרים ונגלה את האנמנזה (מה היה ההר הכי גבוה בעולם לפני שגילו את הר האוורסט?), עם צ'יינהטאון ולאבקראפט נחטוף קצת צמרמורות על הסכנה בסקרנות (מה יש בקצה הקשת?), עם טיק ניאט האן נגלה שהתשובה חונקת את הסקרנות (איזו המצאה מאפשרת להביט דרך קיר?), ועם המיינדפולנס נתהה – האם המוח מלא? או שמה כל כך ריק שיש מקום לסקרנות? (דמיינו עצמכם בחדר חשוך לחלוטין, מהי היציאה ממנו?).
מקרל מזמינים אתכם לחלק השני בנושא הסקרנות, ובעיקר מפחדים לכבות את האור... כי מי יודע איזה לייק נקבל בחושך... אבל אתם יודעים טוב טוב שאתם רוצים להאזין. אז למה אתם מחכים?
קריאה נוספת:
אפלטון, מנון, מאגנס:1938
פרויד, "שלוש מסות על מיניות"
סופוקלס, המלך אדיפוס.
Bhikkhu Bodhi, In the Buddha's words : an anthology of discourses from the Pāli canon, Foreword by the Dalai Lama XIV:2005
Pseudo-Apollodorus. Apollodorus, The Library, with an English Translation by Sir James George Frazer, F.B.A., F.R.S. in 2 Volumes. Cambridge, MA, Harvard University Press; London, William Heinemann Ltd. 1921. Includes Frazer's notes.
Thich Nhat Hahn, “Being Peace”, Plum Village: 1987
תשובות: האות ל', בול, הר האוורסט, האות ת', חלון, מפסיקים לדמיין.
-
כל בני האדם שואפים מטבעם אל הדעת. האומנם?
אם יש משהו שהתקופה הזו מלמדת אותנו, הוא שייתכן והדעת חלפה מהעולם, מתה, נקברה, הייתה, פסה, אינה עמנו, יצאה לחופשה תמידית, ארזה מזוודות, עלתה על המטוס, נמוגה ופגה, קרסה תחתיה, שבקה חיים, הלכה לפגוש את יוצרה, נחה על מי מנוחות, נפחה את נשמתה האחרונה, סגרה הדלת והגיפה התריסים, עברה אל עולם שכולו טוב, היא אקס-דעת!
במקומה, עם ישראל בחר בממשלה הנוכחית. ייתכן, יש האומרים, שיש יותר אתיקה בתוכי של מונטי פייטון מאשר בממשלה הזו. לפחות הוא אינו מתעקש לעמוד איתן כאשר אבד עליו הכלח... ובכל זאת! הננו כאן, ואריסטו (השובב) גורס כי אל הדעת אנו שואפים מטבענו.
תומר ועמרי אינם מפספסים הזדמנות לסקרנות, וממשיכים במסע להסתקרן על טבעה של הסקרנות עצמה. עם אריסטו נתחיל במסע שאלת השאלות (מי הזיז את התוכי שלי?), עם הרמב"ם נגלה שיש מה לגלות (מה זה התוכי הזה???), עם פרויד נתהה על הדחף להביט ולשלוט (מי שידך את התוכי שלי!?), עם סארטר והאקזיסטנציאליסטים נתהה אם הסקרנות שלילית (מי מכר לי את התוכי הזה?!!?), עם לאקאן נגלה את הסובייקט הסקרן (למה מכרת לי את התוכי הזה!!!!?), ועל חברי ממשלת ישראל הנוכחית נסתקרן מדוע אינם רוצים שנסתקרן וכמה סקרנות היא מסוכנת (קחו את התוכי פילדלפי שלכם לקיבינימט, ותחזירו את התוכים חיים!).
עם הגזמה פראית במטפורה של מונטי פייטון, והגזמה כללית בנוגע לקשקשת קיומית, תומר ועמרי אינם מפסיקים להסתקרן ומזמינים אתכם להסתקרן עמנו בפרק החדש של מקרל!
ולסיום חידה: מה עושים תוכים באינטרנט? עשו לייק ותגלו.
קריאה נוספת:
אריסטו, המטפיסיקה: ספר א', מאגנס: 1992
לאקאן, סמינר 8 העברה
פרויד, "שלוש מסות על מיניות"
הרמב"ם, מורה נבוכים, מוסד הרב קוק
-
האם מדינת ישראל משחקת בחיי אזרחיה? בילדיה?
נדרש פה לקבל החלטות קשות... האם להבין את המציאות ומורכבותה כדי ליצור את הנרטיב שמספר את חיינו בעת הזו? או אולי לפרק את המציאות לגורמים, ולשחק בגורמים אלו כדי למצוא פתרון יצירתי? האם ההשלכות לכל מעשה – כמו עסקה על החטופים - ידועות מראש? או שאולי... מדומיינות? מה הדרך הנכונה לפעול בה?
אנו ניצבים בפני שאלה קשה: מה המצפן שלנו – קבלת ההחלטות על בסיס הסתברות והשלכות, טבלאות סטטיסטיות ותחזיות, נבואות זעם וכלכלת "ברוך השם", או אולי... אתיקה? בשאלה הזו, ישראל של היום צריכה להכריע. והתשובה תקבע את גורלה, לא באיזה עתיד מדומיין... אלא במה שאנחנו עושים לעצמנו (ולאחרים). וזה לחלוטין באחריותנו, במלוא כובד המשקל.
בשביל להבין משהו על כך, תומר ועמרי ממשיכים לחקור את האנטיתזה (וואלה?) למציאות – המשחק. פרויד מוביל אותנו במסלול העדין שבין משחק ופנטזיה (מה בא לכם, פוגים או מבוכים ודרקונים?), הפסיכואנליטיקאי ההונגרי פרנצי יעזור לנו לאבחן את המציאות הילדית (מי שלא שיחק בגומי לא נהנה מימיו!), עם קגן ופרפיט נצלול עמוק אל תורת המשחקים והחשיבה הרציונלית (פעם היינו מציירים קלאס על הרצפה עם הידיים, היום גם זה מגיע קומפלט!), ובסופו של דבר הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט יכווין אותנו להבין סוף סוף מהו משחק (אחשלי, כבר כואבות לי האצבעות מהסבתא סורגת! תורך!).
אז תניחו ת'אידיאולוגיות שלכם בצד, ותתכוננו לתפוס את הכדור – כי במשחק הזה כאן, צריך להסתכן ולערב את הגוף כדי להגיע לתוצאות.
אז תביאו בלייק, תעשו בשיתוף, ותתחילו לרוץ כי – "חיי שרה!"
קריאה נוספת:
פרויד, "המשורר וההזיה", 1908.
פרנצי, שנדור. "החלום על "התינוק המלומד"" (1923), בתוך בלבול שפות בין המבוגרים לילד. הוצאת עם עובד.
פרנצי, שנדור. "אנליזה של ילדים עם מבוגרים" (1931), בתוך בלבול שפות בין המבוגרים לילד. הוצאת עם עובד.
Winnicott, D. W. (1971) Playing and Reality. London: Tavistock Publications.
Parfit, Derek, Reasons and Persons (Oxford, 1986; online edn, Oxford Academic, 1 Nov. 2003), https://doi.org/10.1093/019824908X.001.0001, accessed 24 July 2024.
-
המציאות הקשה של ימינו, עושה רושם שאי-אפשר להיחלץ ממנה.
ומה אם אנחנו בכלל טועים בגישה... וזו לא שאלה של "קריאת המציאות", אלא שאלה אחרת לחלוטין... משהו שקשור בגישה שלנו, ב"איך" שאנחנו ניגשים לדברים. אולי צריך לגשת אל החיים כמו אל פאזל...?
תומר ועמרי לומדים מהילדים ומנסים לגשת לאחת השאלות המעניינות בתחום החינוך, בריאות הנפש, ההורות, הפילוסופיה, המדינאות, והמדע – מה קרה למשחק? איך המשחק קשור לחיינו? מה בין משחק למחקר? ומה המשחק יכול לעזור לנו דווקא בימים טרופים כמו אלו? אולי אנחנו בכלל צריכים ללמוד קצת יותר מהילדים...?
יצחק קצנלסון ישיר לנו שירים שאף פעם לא קראנו מקרוב (כל העומד מאחורי ומצדדי הוא העומד!), בוב בלאק ינסה לשכנע אותנו שלא צריך ללכת לעבודה (תפ-סו-ני!), ניטשה יפזז וירקד לנו עם המדע העליז (יש לנו גולם במעגל!), יאנוש קורצ'אק יפכח את עינינו בשאלות של חינוך והטרדות של המחנך (קווה קווה דה לה אומה, קווה קווה קווה!), עם הפוליטיקאים של ימינו נבין איך המציאות הורסת את המשחק (אחת שתיים שלוש דג מלוח!).
מקרל צוללים אל משחקי הילדים עם כובע מצחייה ובקבוק מים, ומזכירים לכם ש- "הרצל אמר לעשות לנו לייק!" אז יאללה, סופרים עשר ומתחילים!
קריאה נוספת:
בוב בלאק, "ביטול העבודה"
פרידריך ניטשה, "המדע העליז", שוקן:1967
קורצ'אק, יאנוש. כיצד לאהוב ילדים. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 2002
-
רגל אחת בתוך מלחמה, רגל שנייה במלחמת אחים, אך מקרל מסרבים להשתכשך במי-הביצה הרדודה ואנו מתעקשים להישיר מבט אל המדינה ולשאול – מה אנחנו עושים לעצמנו.
רק שהפעם, המיקוד מצטמצם בדיוק אל אלו אשר הכי מושפעים ממה שאנחנו, המבוגרים האחראים, עושים: הילדים. מה קרה לילדים? מה קרה ליַלְדוּת? כיצד נתפס המושג 'ילד' בימינו, ומה אנו עושים עם ההוויה הזו, שכל כך תלויה בהחלטות, ההכרעות והמעשים שלנו – הורים ומדינה. פרק זה מציין מיקוד עדשה, ספתח לסדרת פרקים שתעסוק בשאלות הקשורות בילד.
והנה לכם אתגר, זהו את הציטוטים (התשובות בסוף).
את הדרך סולל דו"ח מאת המועצה לשלום הילד העוסק במספר הנערים הנושרים ופורסם בעיתון כלכליסט (“Please, sir, I want some more.”), עם אפלטון נגלה את הפוטנציאל של הילד ("אינני חוששת מסערות, כך אני לומדת להפליג בספינה שלי"), עם אוגוסטינוס נלמד על הילדות כחטא ("אין טעם לחזור לאתמול, כי אז הייתי אדם שונה"), עם ז'אן ז'אק רוסו נלמד על החינוך והצביעות ("בכל משימה שצריך לבצע, יש אלמנט של כיף. אתה מוצא את הכיף, והעבודה הופכת למשחק"), עם פרויד נשנה תמונת השקפה על הילד ("רק עם הלב תוכל לראות בצורה ברורה; שכן מה שחיוני אינו נראה לעין"), ועם ז'אק-אלן מילר נלמד מהילד ("אדם הוא אדם, לא משנה עד כמה הוא קטן").
נקרא גם שיר של ויסלבה שימבורסקה ("כל הדברים הם כל כך לא וודאיים, וזה בדיוק מה שמרגיע אותי"), ונסיים עם לייק ותגובה מעוררת מחשבה שלכם. עם תסמונת פיטר פן תומר ועמרי צוללים אל ארץ היַלְדוּת, ומזמינים אתכם לתהות קצת – מה קרה לילדים...
קריאה נוספת:
אילן, שחר. "המועצה לשלום הילד: מספר הנערים הנושרים עלה ב-20% בשלוש שנים". פורסם בתאריך 3.3.24, בעיתון כלכליסט. https://www.calcalist.co.il/local_news/article/hkfakjztt
מילר, ז'אק-אלן. מתוך פרזנטציה ביום עיון בנוגע למוסד הילד, מהתאריך 19 במרץ 2011.
"פּוֹלִיטֵיאָה", בתוך: כתבי אפלטון כרך ב', תרגום: יוסף גרהרד ליבס, שוקן:התשי"ד
עיר האלוהים לאוגוסטינוס
ויסלבה שימבורסקה, "תצלומו הראשון של היטלר", בתרגומו של רפי וייכרט.
ז'אן ז'אק רוסו, אמיל או על החינוך בתרגום ארזה טיר-אפלרויט. מהדורה מדעית בעריכת עמוס הופמן עם הערות ומאמר מאת הופמן, הוצאת מאגנס, 2009
Bob Black, The Abolition of Work
תשובות (לפי הסדר): אוליבר טוויסט (הסרט), נשים קטנות (הספר), אליס בארץ הפלאות, מרי פופינס, הנסיך הקטן, דר' סוס (הורטון שומע משהו), המומינים.
-
במסדרונות האפלים של החיים, במקום אליו אור השמש לא מגיע, היכן שזעקותינו לא נשמעות – שם רובץ החוסר-אונים. הוא מתכרבל לכדור ומאיים בכליה, לוחש לנו מילות אימה: רק האמינו בצדקת הדרך ויהיה בסדר. מה יש בו בחוסר האונים שמצמית אותנו כל כך? ואם הוא כל כך מפחיד, אפל ורחוק איך זה שהוא גם מרגיש כל כך מוכר? נראה שאנחנו מרגישים בו בבית. ואולי, זה הקול שלנו עצמנו?
תומר ועמרי אינם מוותרים לחוסר האונים. במקום להתקפל לכדור, משנסים מותניים, מקפלים שרוולים ומאירים פנס בכל פינה אפלה. ואולי כשהצללים יסתלקו נוכל להבין מהו חוסר האונים ומה קרה לו. הדרך קשה ומפרכת, אך אם נתעצל להתמודד עם הקשיים, איך נלמד דבר או שניים על עצמנו?
עם הפסיכואנליטיקאי מוסטפה ספואן נחקור את מהותו של חוסר האונים ונזכר במושג das Ding(מישהו צלצל בדלת?), עם פרויד נכונן חוזה אדיפלי המקיים אפשרות מעבר לציווי (נראה לי שזה שוטר שם בדלת...), עם הרש"ר הירש נלמד דבר או שניים על "בזעת אפיך" (אחי, הוא מוציא אזיקים!), עם שלי קגן נבדוק אם אנחנו make a difference(אני דורש עו"ד!), עם ג'וליה נפסקי נלמד דבר או שניים על משמעות אתית ויכולת (מה זאת אומרת קפוץ לי?), ובסופו של דבר נתמודד עם שאלת השאלות – חטופים או אידיאל? (מה זה עניינה של המשטרה למי הצבעתי בבחירות!!!).
אם ישנו חוסר אונים, האם זו חולשתנו הגדולה ביותר, או אולי ההפך – הפוטנציאל הגלום בלעשות משהו אחרת? אם אתם רוצים לדעת את התשובה, כל שעליכם לעשות הוא לתת פה לייק ולכתוב תגובה.
זה לא קליקבייט! זה פוטנציאל להביע את דעתכם, אפילו אם המשטרה מעדיפה שלא! אז לא שותקים, ממשיכים.
קריאה נוספת:
רש"ר הירש, חמישה חומשי תורה
Shelly Kagan, “Do I Make A Difference?”, From: Philosophy & Public Affairs 39, no. 2. Wiley Periodicals: 2011.
Nefsky, J. (2017). How you can help, without making a difference. Philosophical Studies: An International Journal for Philosophy in the Analytic Tradition, 174(11), 2743–2767.
Safouan, Moustafa. Four Lessons of Psychoanalysis. Other Press. 2004
-
הפיכה משטרית, 7 באוקטובר, מלחמה בלתי-נגמרת, אנטישמיות בעלייה, חוקים דכאניים, אלימות משטרתית, הרחבת ההתנחלויות, עצירת כספים לחברה הערבית, עלייה בפשיעה, עלייה בתאונות הדרכים, חקירות פוליטיות אלימות, שיח פוליטי רדוד ואטום, ערוצי טלוויזיה מגמתיים, הפרנויה עולה, הסחרחורת מתגברת...
עם יד על הלב – צריך בכלל לשאול מה קרה לחוסר האונים?
תומר ועמרי מסרבים לשתוק תחת ציווי הדממה, ומזמינים את חוסר האונים לשיחת-עומק. לשם כך, אנו נדרשים בסיועם של מומחים אמיצים, שהעזו לתהות על קנקנו של חוסר האונים:
החשוד המיידי שלנו הוא הרברט מרקוזה, המואשם בטענתו שהאדם חד-ממדי (סמינר בטופולוגיה א'), אל מרקוזה מצטרפים ה- Dead Kennedies שמבקשים להתפנות בדחיפות (סמינר בהיגיינה), תוך זמן קצר מתלווים אליהם תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר לחרישת שדות התרבות (סמינר בתעשייה מתקדמת), ומייד ממשיכים בדרכם סדרת פסיכואנליטיקאים חרוצים – זיגמונד פרויד על החוסר-אונים הילדי (סמינר באנושיות למתחילים), סוסנה הולר על גישת הזבנג וגמרנו הישראלית (סמינר מבוא לאתיקה), ולבסוף נקנח עם יוהאן וולפגנג פון גתה שיזכיר לנו קצת מהו מקור הפחד, המועקה והאימה (סמינר בשירה למתקדמים).
מקרל בפרק לא פשוט, אך (אולי בשל כך) גם מאוד מצחיק, בו תומר ועמרי מספרים לא מעט בדיחות, קצת כמו התמרדות לנושא: "חוסר אונים? אנחנו נצחק מזה". מה שמחזק מעט את דברי פרויד, שאמר על הבדיחה - זו דרך להתמרד כנגד האדנות וחוסר האונים האנושי.
רוצים לעשות משהו? תתחילו בלייק קטן. זה לא יפתור את החוסר-אונים, אבל זה בהחלט יאפשר לאחרים להיחשף ולשמוע גם, ואז אפשר לדבר על זה. מוכנים? יוצאים!
קריאה נוספת:
פרויד, אי-נחת בתרבות
הולר, סוסנה. "פנל: אי נחת בתרבות: השאלה הפוליטית הטמונה בקליניקה", בתוך חדש-אות גיליון 5, 1989.
גתה, "ייסורי ורתר הצעיר"
גתה, "שר היער" (Erlkönig), בתרגום לעברית מאת טשרנכובסקי ובתרגום לאנגלית של אלפרד באוורינג
הרברט מרקוזה, "האדם החד ממדי", ספרית הפועלים: 1970.
ת.ו. אדורנו, מ. הורקהיימר, "דיאלקטיקה של הנאורות",, מתוך: אסכולת פרנקפורט (מבחר), ספרית הפועלים: 1993
-
מאחורי ההר [1, 2, 3], שם ישבו הפרנויות [1, 2, 3...], לא אכלו ולא שתו [1, 2, 3], רק ישבו ופטפטו [1, 2, 3... מתחילים!]
המסע אל לב הפרנויה הישראלית מוביל אותנו מחיקו של המבט אל חיק השפה, דרך הכלכלה העולמית. יכול להיות שהחברה המודרנית יותר פרנואידית מאי-פעם? ואם כן, איך באה לידי ביטוי הפרנויה הזו? וכיצד כל זה קשור לשפה והאופן בו היא עובדת? ובמיוחד כאן, בישראל של ימינו?
תומר ועמרי חייבים לכם חוב – לא רק לדבר על הפרנויה, אלא גם לשאול איך עובדים עמה, במשלב של המעשה. וזה מתחיל בטיפוס במעלה ההר עם האנטי של דלז וגואטרי (תומר יש לך מצלמה?), במעלה המתלול נפגוש בבודריאר שיגלה לנו שהכול סימולציה (חייבים לעשות סלפי תומר!), עם הסרת לוט הסימולציה נפגוש בז'יז'ק (אמאלה!) שמחטט בממשי (עשה לנו פוטובומב הסלבוי הזה!), ועם נפילת הסימולקרות והמציאות ההיפראקטיבית נשב ונפטפט עם רולאן בארת שיגלה לנו דבר או שניים על הפרדוקסים הפרנואידיים של השפה (1 נגד 2 נגד 3...?).
תומר ועמרי יוצאים למסע אל לב הפרנויה ומוצאים שם הפתעות שלא האמנו שנמצא – אויבים מכל כיוון, אויבים בשפה עצמה, מתקפת משקאות קלים בטעמים מבחילים, ואת החברה הטובה ביותר והמפחידה ביותר של ביוויס ובאטהד – דריה (יש יותר 90s מזה?).
רק אל תשכחו - אם לא תביאו לייק ולא תשאירו תגובה, תשאירו את תומר ועמרי בקצה הפסגה, מביטים מטה אל עבר הפרנויות המפטפטות... והבוטים במדיה החברתית. אז... 1, 2, 3!
קריאה נוספת:
בארת, רולאן. "מות המחבר". הוצאת רסלינג.
ז'אן-פול סארטר, "היישות והאין", רסלינג: 2007
ז'יל דלז ופליקס גואטרי, "אנטי אדיפוס", רסלינג: 2005
ז'אן בודריאר, "סימולקרות וסימולציה", הקיבוץ המאוחד: 2007
סלבוי ז'יז'ק, "ברוכים הבאים אל מדבר הממשי", רסלינג: 2002
Barthes, Roland. (1975) The Pleasure of the Text. Farrar, Straus and Giroux, Inc.
- もっと表示する
