エピソード
-
פרק סוף עונה הפך למסורת של שאלות מאזינות ותשובות שלי.
אתי במחשבה ובשיחה על הדברים: צחי אשר;
התואר הארוך שלו הוא המפיק והעורך הטכני של הפודקאסט
התיאור הקצר יותר הוא החצי שלי.
עומדות מאחורי השאלות והפרגון הנדיב:
דרורית וייס, שרה רוזנפלד, אלה קנר, חנה פנחסי, תמר לידור, ענבל שילוח ורקפת לירון,
היקרות ללבי.
נתראה בפרק הראשון של עונה 3 ב-28.8.24.
עד אז, שִׁמרו על עצמכם/ן ובשורות טובות,
טלי.
-
לבנת פורן מוכרת לציבור הרחב בעקבות החברה שהקימה, שעוסקת במימוש זכויות רפואיות. במפגש שלנו לבנת מדברת על הפציעה שפקדה את חייה וטלטלה את נפשה, אובדן בנה אור. זו לא שיחה על זכויות רפואיות ועל תביעות משפטיות, אבל היא עוברת דרך הזכות שלא לסבול ומנכיחה את התביעה הפנימית להיות נאמנה לעצמך; כילדה המשוועת לחום בבית הילדים בקיבוץ, כאם צעירה שהסביבה מקצצת את כנפיה, וכסבתא שלראשונה מבינה מקרוב מהו אושר.
-
エピソードを見逃しましたか？
-
לאלכס חן נחשפתי ביולי 2020, כשהתפרסמה כתבה בתכנית "עובדה" על חיילת אחת, שמגיל צעיר התמודדה עם חוויות חיים קשות, מצלקות, שקשה להעלותן על הדעת . בגיל 12.5, כשהתערבה הרווחה והוציאה אותה למשפחת קלט, היא הרגישה שתולשים אותה מהמקום הבטוח שלה. מאז היא חוקרת בית – לומדת איפה שומרים את צנצנת הקפה, איך עורכים קניות בסופר ואיך חיים יחד – ולצד זה בונה את הבית הפנימי שלה, כזה שעומד בטלטלות, לא תלוי בדברים חיצוניים ומוסיף להיבנות מדי יום. . אלכס הצליחה לסטות מהדרך שסללו עבורה ומצאה בעצמה כוחות לסלול את הדרך שמתאימה לה; יש בה כוחות נפש שתרמו לכך, יש דמויות שתומכות בכך ויש מחברות. עשרות מחברות שמלוות אותה מאז גיל 13, דפים על גבי דפים שהתמלאו, תחילה בכתב יד ילדי ואחר כך בכתיבה בוגרת יותר, ועד היום מוסיפות להתמלא באירועים, במחשבות ולפעמים גם בדמעות שנספגות בנייר.
פרק מהתוכנית "עובדה", קשת:
https://www.mako.co.il/mako-vod-keshet/uvda-2020/VOD-b14ee2cfb3e2371026.htm
-
החיים שלנו סוף, טלי אשר (פרדס, 2022)
הפרק הזה מוקדש לַספר ומביא בפניכם קטעים מההשקות, מנסה להעביר משהו מהקסם שפוזר בערב תל אביבי אחד ובערב ירושלמי אחד ובעיקר בלבי.
משתתפות/ים בפרק*:
דברי פתיחה: ד"ר אלכסנדרה מנדלבום קופייב
הנחיה: אסף אופק
ד"ר הדס שבת נדיר, ראשת החוג לספרות במכללת סמינר הקיבוצים: (02:18)
פרופ' נמרוד אלוני, מייסד המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים: (07:17)
ד"ר אורית מיטל, מנכ"לית בית עגנון, משוררת ועורכת הספר: (13:06)
ד"ר אסתי אדיבי שושן, מרצה ומבקרת ספרות: (21:23)
דואט פואטי - צחי וטלי: (26:35)
אסתי ג' חיים, סופרת ומנחה סדנאות הכתיבה: (31:08)
חיה לוי, מורה ומשוררת: (36:55)
רחל אטון, מייסדת ומנכ"לית עמותת "חברוּת" וראש תכנית "רקמה" לליווי רוחני: (41:32)
שלומית נעים נאור, משוררת ואשת חינוך: (51:47)
בלהה בן אליהו, מרצה לספרות ומורה: (57:44)
בנותי - דני, שירה, מאיה:
דני: (1:11:11)
שירה: (1:12:06)
מאיה: (1:14:55)
דברי סיום שלי: (1:21:49)
שיר סיום: שינייד או'קונור, Thank you for hearing me
תודה גדולה לצחי, שדאג לכך שהדברים יוכלו להגיע גם לבמה זו.
* בהשקה המקורית השתתפה גם ד"ר דיתי רונן, אך עקב תקלה טכנית דבריה לא נכללים בפרק.
-
רחל אטון היא מייסדת ומקימת עמותת "חברות", ראש תוכנית "רקמה" לליווי רוחני ומטפלת משפחתית. עמותת "חברות" נולדה בהשראת רות, בתה של רחל, שהתמודדה עם סיסטיק פיברוזיס, עד מותה בגיל אחת עשרה וחצי בשנת 1997. לכל אורך ההתמודדות עם המחלה, רחל למדה מה אפשר לעשות כדי לשפר, לרפא, להיטיב עם רות, ובה בעת עקבה והתבוננה אחר המעטפת; מה אפשר לעשות כדי לשפר, להבריא ולשנות את הגישה הטיפולית, את המערכת הרפואית ואת השיח החברתי שסובבים את החולים, את בני המשפחה ואת כל מי שמתמודד עם משבר או עם אובדן.
ב-2.7.24 ייערך כנס חברות השנתי.
אני ממליצה עליו בחום:
https://haverut.org.il/חדשות-ואירועים/
-
ורד מזומן אביעד היא מייסדת ומנכ"לית של קואליציית הארגונים הדתיים למען בריאות הנפש. כאם למתמודדת נפש, ורד נחשפה למקומות הקשים, האפורים והחלולים בבתי החולים הפסיכיאטרים. מתוך ידיעת הצורך של בני ובנות משפחתה במרכזי בריאות הנפש ומתוך זיהוי הַחֶסר שמאפיין אותם, ורד החליטה לחולל בהם שינוי. והיום היא עומדת מאחורי מודל מצליח שמפיח חיים במקומות הקשים ביותר.למערך תמיכה מטעם הקואליציה ניתן להתקשר: 8246*.למידע נוסף ולהתנדבות בעמותה: https://cbh.org.il/
-
שרה רוזנפלד היא עובדת סוציאלית קלינית. מגיל חמש ידעה שהיא רוצה להציל לבבות של אנשים. כשתכננה ללמוד רפואה, חשבה שהלבבות הללו יהיו אדומים וינועו בקצב אחיד, אבל החיים ניתבו אותה למקום אחר. אי אפשר לראות היכן בדיוק שרה מחוללת פעולה של ריפוי בעצמה ובאחרים, אבל בזכות הפעולה הזו אפשר לקום אחרי נפילה, אפשר לאחות את קרעי הנפש, אפשר אפילו לחיות אחרי אובדן של שני בנים. הפרק מוקדש ליצחקי ולמלאכי, שאף שלא זכיתי להכירם, הוצפתי חמימות וגעגוע למשמע תיאור דמויותיהם המיוחדות מפיה של שרה, אִמם.
-
מוריה נחום מגיעה מהעולם העסקי והמשפטי, ובשנים האחרונות אפשר להגדיר אותה גם כמשוררת.
פניה הקורנים לא מסגירים את עומק ההתמודדויות שידעה לאורך חייה, אבל מעידים היטב על אהבת החיים העמוקה שמאפיינת אותה לצד התמודדויות אלה ולפעמים בזכותן. ספרה "נסי להלל עולם", עתון 77, 2022, נותן ביטוי לאתגרי חייה ולחסדיהם.
-
נחום פצ'ניק הוא משורר, מטפל ברוח "האקוֹמי" ומלמד מיניות מודעת. בעקבות פגיעה מינית שחווה בבית בו גדל, יצא למסע מתמשך של ריפוי אישי ומשמש דמות טיפולית המתמחה בטראומה ובחיבור שבין גוף ונפש. ספרו "נמר של קדושה" (2021) כולל שירים בעריכת ליאור שטרנברג ותורות העוסקות בזיקה שבין הממד הרוחני והממד המיני.
-
סיגל (שם בדוי) מנהלת קמפוס במוסד אקדמי ועוסקת בתחום הטיפול זה שלושים שנה. לפני שלוש שנים היא מצאה את עצמה חווה על בשרה חוויה של ניכור הורי שתטלטל את חייה, תפגיש אותה עם עולם הרווחה מן העֵבר השני, ותשנה את תפיסת עולמה כמטופלת וכמטפלת כאחד.
בעקבות השיחה, הנה קישורים לסקירת ספרות בנושא ניכור הורי, שכתבו ד"ר ענבל בר-און וד"ר יואב מזא"ה, ולשיחות עם ד"ר רמאני דורוואסוּלה בעניין אישיות נרקסיסטית.
-
פרק 38 – ד"ר נירה וָאלֶהד"ר נירה ואלה עומדת בראש מחלקת החינוך לגיל הרך במכללת סמינר הקיבוצים. מילדותה שכללה את יכולות ההכלה שלה, את הרגישות לאחרים ואת היכולת להאיר פנים. ועם זאת במשך שנים ביתה היה סגור. היום, לעומת זאת, היא מכניסה לביתה כמה שיותר אורחים עם כמה שיותר מַטעמים.
-
שרית סרדַס טרוֹטינוֹ רגילה בעשייה עיתונאית ומשמשת כתחקירנית ב"כאן 11". בגיל ארבעים שיחת טלפון אחת הובילה אותה לתחקיר אישי על נושא מכונן בחייה; אירוע מטלטל שפקד אותה בגיל 14 ולמעשה לא עזב אותה מעולם. הרומן "עד יום הימים" ממשיך את התחקיר הזה, ומייצר חוויית קריאה מסעירה ומפעימה.
-
ד"ר הלה הדס מכירה את החיים לצד התמודדות מאתגרת ממספר כיוונים. אחרי שנים של מחקר במדעי הטבע היא הפכה להיות מומחית לטבע האדם. בחייה המקצועיים הלה מנהלת את "אנוש" – העמותה הישראלית לבריאות הנפש ופועלת לטובת חוסן חברתי, ובחייה האישיים ידעה אובדנים שלימדו אותה את רזי החוסן שלה עצמה ושל הקן המשפחתי שלה.
-
ד"ר מרים פינק לביא היא פסיכיאטרית ילדים ונוער ומנהלת את מרפאת בריאות הנפש של מחוז ירושלים בקופת חולים לאומית. לאורך עשייתה המקצועית פגשה מרים סבל עמוק, טמטום אנושי ואכזריות בין אישית. אפשר היה לשער שמכל אלה היא תצבור מרמור, ייאוש ופסימיות. אפשר, אבל בפועל היא אוחזת באופטימיות מפוכחת, מייצרת איים של תקווה ומאמינה שהיכולת לדמיין אנושות טובה יותר היא דרך חיים.
-
ברכה שלֵיו גידלה את ילדיה בקיבוץ ניר עוז יחד עם דויד, שהיה בעלה, שותפה לחיים, חבר למסעותיה בעולם והיועץ הצמוד שלה לדברים החשובים ביותר. בתחילת אוקטובר יצאה לטיול במצרים עם קבוצה אנשים שמבקשת לקדם שלום. בשבעה באוקטובר הודעות ואטסאפ שקיבלה בישרו בבת אחת מלחמה. כשהצליחה לחזור לארץ, גילתה שיש דברים שלעולם כבר לא יחזרו. מאז הם נוכחים בתודעתה, בלבה ובאור שהיא מבקשת להפיץ בעולם.
-
אירועי התופת שהתרחשו בשבעה באוקטובר גררו אחריהם מקרי התאבדות. גל נסים עמנואל מאירה את עינינו לכך שהאחריות לגורל מי שנמצא בסיכון, נמצאת אצלנו. גל היא מייסדת ומנכ"לית של תנועת מש"ה – מילים שעושות הבדל, המלווה אנשים שנמצאים במשבר אובדני. מאז שכלה את אחיה מושיק שנפטר מאובדנות כשהוא בן 33, למדה שמי שעוסק באובדן חייב לעסוק קודם כל בחיים. על העיסוק במוות ועל הכמיהה לחיים, תשמעו בפרק.
-
ריאיון עם הרבנית ימימה מזרחי במסגרת תכניתה ב"כאן מורשת"
על האפשרות לכתוב טראומה ולנסח כאב.
-
עדן תורג'מן התאהבה בבארי אחרי השירות הצבאי, ורק אחר כך הגיעה האהבה לעמית, בן זוגה. עדן ועמית יצאו ללימודים של שנתיים בתל אביב וחזרו באוגוסט האחרון לקיבוץ בארי. בבוקר השבעה באוקטובר הם נכנסו לממ"ד. מורגלים בכך. אמו של עמית יצאה לרגע למטבח להביא מים וקפה, וכשחזרה הם סגרו אחריה את הדלת. ואז הידית נשברה. עד מהרה היה ברור שמדובר באירוע שונה מכל מה שהכירו עד היום. נדרשו עוד שעות רבות להבין שמאחורי הקיר של הממ"ד שלהם מתנהל אחד הקרבות הקשים באותו יום ארור.
-
לא יכלתי שלא להזדהר ממאור פניה של הרבנית ימימה מזרחי; עורכת דין, מרצה ונשיאת תכנית רבניות אירופה. כשנכנסתי לאולם הכנסים, היא פנתה אלי כאילו כל חייה חיכתה רק לפגוש אותי. ככה, אגב, היא גם פנתה לכל אחת אחרת שנקרתה בדרכה. כאילו רגע ההיכרות הוא בבחינת נס קטן. "מי את?", שאלה. הצגתי את עצמי. הסברתי שהגעתי להרצות במסגרת סמינר הרבניות. כשבחוץ נערם השלג המשמעותי ביותר שירד במינכן מאז 1993, חֻמה של ימימה הלך והשתלט על חלל החדר. "איזה יופי", אמרה, " אני אבוא לשמוע אותך". חייכתי וחשבתי על השמחה ועל האדיבות בהן נהגה בי, ובכל אחת אחרת מעשרות הנשים שמילאו את האולם.
שעתיים אחר כך, כשהגיע העת להרצאתי, בירכתי את המשתתפות ופתחתי בדברים. משנפתחה הדלת והדרה של ימימה נכנס לחדר, נעתקה נשימתי לרגע. בחדווה ובצניעות, הרבנית התיישבה והצטרפה לשיעור, כתבה דברים, השתתפה מעת לעת. בתום המפגש ביקשה לשאול אותה משהו. אמנם התנסחתי בנימוס ובניתי את הדברים ככה שתהייָתי לא תישמע חצופה, אבל בעצם שאלתי: למה באת לשיעור שלי? מה גרם לך לבוא אלי?
ימימה חייכה, עוד יותר מהחיוך הרגיל, ואמרה שנראיתי לה מעניינת, שלא נסתר מעיניה מבטי הביקורתי למרות שישבתי בשורה האחרונה ושכל הזמן היא שומעת רק שיעורים של ימימה מזרחי, וכבר צמאה ללמוד מנשים אחרות.
למחרת בבוקר התחלנו את המסע חזרה לארץ. המרחב הלבן, הבוהק משלג נדיב, סיפק לנו אווירה קסומה אך הכביד על ההשתרכות לשדה התעופה בפרנקפורט. יצאנו לדרך מוקדם, ומצאנו את עצמנו מתוסכלות מהניצול הירוד של הזמן. הדרך הטובה ביותר להוסיף טעם לשעות ההמתנה בשדה התעופה היתה להקליט פודקאסט. על כסאות ההמתנה, כשקולות הרקע חודרים מעת לעת לפסקול שלנו.
כך קרה שחזרתי ממינכן עם פרק חדש ועם התאהבות חדשה בצדו.
שני דברים השארתי מסוף ההקלטה.
האחד, הרבנית ימימה החמיאה לי על כך שאף שאני משתייכת לדור של תזזיתיות, בחרתי לעסוק בספרות ובספרייה. אמרתי לה שאנחנו מאותו דור... בעוד צחי אורז את המכשור, ימימה אמרה לו שאתמול, אחרי הרצאתי, רצתה לברך אותי במציאות זיווג כי חשבה שאני צעירה. (במשך הסמינר אמנם לבשתי את מיטב חצאיותי הארוכות, אבל הייתי ללא כיסוי ראש, מטבע הדברים). זה הצחיק אותי והשארתי בזנב הפרק את הדיאלוג הזה ואת העליצות שטבועה בו.
בינתיים התחיל כמה ספסלים אחרינו קול אחר. לקח כמה שניות עד שהבחנו בו. תחילה אפשר היה לטעות ולחשוב שזהו עוד אחד קולות הילדות שהשתובבו שם, ברחבה. אבל ברגע שסיימנו את ההקלטה, הבנו שאין אלה אלא זעקות שבר. בחורה צעירה קיבלה בשורה מרה על ידיד טוב שנהרג בעזה. עילאי אליהו. בדיוק 60 יום אחרי שחברו הקרוב, רז בוקובזה, נרצח במסיבה ברעים.
ימימה ואני רצנו אליה. ישבנו מימינה ומשמאלה. כשאנחנו דומעות ומרוסקות לב, כל הדברים שדיברנו עליהם עמדו למבחן. ואף שעדיין היינו בפרנקפורט, אפשר לומר שנחתנו.
הבטחתי לה להוסיף לחשוב עליה ואני מקדישה את הפרק הזה לזכרו של עילאי.
-
עד השבעה באוקטובר איל דבורי, תושב בארי, היה מורה לאזרחות, מחנך ורכז שכבת י"ב בבית ספר נופי הבשור במועצה אזורית אשכול. בימים אלה הוא מנהל שלוחת תיכון נופי הבשור בים המלח. במצב החדש טמונה הזדמנות לעצב חינוך מסוג אחר. איל חולם על שינויים כבר זמן רב, אבל גם הוא לא יכול היה לנחש שהרפורמה החינוכית תתחיל במחווה פשוטה של חיבוקים. ועל זה הוא לא ירצה לוותר גם כשנחזור לבנות חיים חדשים.
- もっと表示する
