![ללמד מחשב מה זה מזלג [2-5]](https://is1-ssl.mzstatic.com/image/thumb/Podcasts211/v4/55/fd/ad/55fdad50-b86a-5a77-f60e-ab7173dd1821/mza_12907134953740973951.jpg/250x250bb.jpg)
エピソード
-
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה שניה פרק מספר 8! היום ה-5 בינואר, 2025, - שנה אזרחית חדשה, פרק חדש! עומד להיות לנו פרק מאד שאפתני, כפי שתראו, אז אני חושב שזו תהיה אחלה דרך לפתוח את השנה כאן בפודקאסט.
לכבוד האירוע, אני רוצה שוב לעודד אתכם, כפי שעשיתי בפרק שעבר, לבקר ולהירשם באתר האינטרנט של הפודקאסט, כדי שתקבלו מייל כשיוצא פרק, וגם תוכלו לראות את כל התמונות והדיאגרמות שמוזכרות בעונה. בנוסף, יש גם מייל לפודקאסט ([email protected]) - אם מישהו רוצה לשלוח, אני תמיד שמח לקבל מכם משוב, ואני מנסה לענות לכל מי שכותב. הלינקים השונים לכל הדברים הללו נמצאים בתיאור הפרק, אז - מוזמנים!
אני רוצה להתחיל את הפרק בסקירה ממעוף הציפור של מה שראינו עד כה, כדי למקם איפה אנחנו. לאורך העונה, דיברנו הרבה על מבחן טיורינג כדוגמה הקלאסית למבחן שמזהה תבונה. מבחן טיורינג אמנם קיבל מקום של כבוד בפנתאון המבחנים לזיהוי אינטלגנציה מלאכותית, אבל מאז 1950 ועד ימינו אנשים הציעו חלופות. חלקן היוו שידרוגים או שינויים על בסיס מבחן טיורינג, וחלקן פנו לכיוונים אחרים. אם ניקח כמה ניסוחים מהשנים האחרונות, אז יש את גארי מרקוס, פסיכולוג וחוקר קוגניציה, שהציע לאתגר מחשבים בצפיה בוידאו ולאחר מכן שיענו על שאלות ביחס למה שהוצג בוידאו. יש את מוסטאפה סולימאן, יזם בתחום ה-AI ומוביל תחום ה-AI במיקרוסופט, שהציע לתת ל-AI סכום של 100K דולר, ולתת לו משימה להרוויח מיליון דולר. אם המחשב יצליח במשימה, אז הוא ייחשב בינה מלאכותית. ויש גם את יובל נוח הררי. בכמה ראיונות שנתן, הררי הגדיר AI באופן רחב הרבה יותר - כמערכת שיודעת להתקדם אל עבר יעד נתון ולהתמודד עם האקראיות של המציאות מסביב בדרך לשם. דרך אגב, אני מתכנן להקדיש פרק עתידי לדברים של יובל נוח הררי בעניין - הוא מייצג גישה מסויימת לשיח על AI שנראה לי חשוב להתייחס אליה - אבל כרגע אנחנו נסתפק בדברים שהוא אמר באופן כללי.
כפי שאתם מבינים, יש הרבה הצעות שם בחוץ לאיך נזהה AI אמיתי, בינה מלאכותית אמיתית. אבל למרות כל הוריאציות השונות, יש משהו אחד שמשותף לכל התיאורים החלופיים ששיתפתי עד כה: כולם מציבים מבחן שמתמקד בביצועים של המכונה, ביכולות מוחצנות שניתנות למדידה. טיורינג התמקד בשיח אנושי זורם, ואחרים מתמקדים ביכולת להרוויח כסף או לנתח ולהסביר התרחשויות בוידאו. לצד הפוקוס הזה על התוצרים, יש גם את החלק השני והמשלים של ההצעות השונות: חוסר עניין מוחלט במה שקורה בתוך הקופסא השחורה שאנחנו בוחנים. אם זה עובד - אם זה מייצר תוצרים ששקולים לתוצרים האנושיים - אז לא אכפת לנו איך. יש כאן הנחה סמויה, שהמבחנים שאנו נאמץ כדי לבדוק את המכונות הם כל כך מאתגרים, שהדרך היחידה להצליח בהם תהיה אם המנוע שבתוך הקופסה יהיה, אפקטיבית, יישות תבונית.
אבל, מה אם הכל זו עבודה בעיניים? תחשבו רגע על מופע קוסמים. כשאתם הולכים לצפות במופע שכזה, נניח של אמן חושים כמו ליאור סושרד, אתם צופים בבן אדם עושה דברים שנראים, מבחוץ, כמו כישוף אותנטי: קריאת מחשבות, חיזוי העתיד, וכן הלאה. אבל אתם לא יוצאים מהאולם בסוף הערב באמונה שהוא אכן מכשף, אלא בעיקר סקרנים לדעת מה הטריקים שהוא הפעיל בלי ששמתם לב, כדי לגרום למראית עין של כישוף. אתם גם יודעים, אם למדתם פעם איזה קסם או שניים, שאם הוא היה מגלה לכם את הטריק, כל המסתורין היה נעלם מיד, והיה מוחלף בהערכה עמוקה ליכולות אחרות של הקוסם: הביצוע המדוייק, ניווט תשומת הלב של הקהל כדי שהאשליה תהיה מושלמת, וכן הלאה. אז אולי זה מה שקורה גם עם מערכות ה-AI - אולי ההתמקדות שלנו בביצועים מבחוץ פשוט מאפשרת לנו להתמכר לאשליה של חשיבה? אולי בעצם מבט מאחורי הפרגוד יחשוף שהקוסם מארץ עוץ אינו מכשף אלא רק שרלטן?
אז, זה מה שאנחנו נעשה כאן היום - אני אציג את הטיעון הסקפטי החזק ביותר שאני מכיר ביחס לתבוניות של מערכות ה-AI שסובבות אותנו. האמת היא, אני עומד ללכת רחוק הרבה מעבר לזה: אני אטען שמחשבים, באופן מהותי וסופני, לא חשבו בעבר, אינם יכולים לחשוב בהווה, וגם בעתיד לא יוכלו לחשוב, אפילו לא טיפה. ואולי, אולי יום יבוא והאדם יצליח לבנות מערכת מלאכותית שמסוגלת לחשוב - אבל מערכת כזו, אם וכאשר תבוא לעולם, לא תהיה על טהרת המחשבים.
אני יודע ששמתי כאן יעד שאפתני מאד, כזה שנועד לקעקע את כל הפרוייקט של AI מראשיתו ועד סופו, ואנחנו נראה אם זה יצליח! וכמובן, אנחנו כאן ב-"אלישע והזוויות" אוהבים להציג דברים מזוויות שונות. אז, גם הפרק הזה לא יהיה סוף פסוק, ואנחנו נראה את הקונטרה לדברים שאציג כאן היום בפרקים הבאים. אז אם אתם אישית מאד מאמינים ב-AI כעתיד האנושות, אל תתייאשו ותעברו לפודקאסט אחר שיעשה לכם נעים בבטן. בסוף, הדרך הכי טובה להגיע לאמת היא לתת לרעיונות הפוכים להתנגש ולהתחכך, ולתת לניצוצות שיוצאים מההתנגשות להאיר לנו את הלילה בדרך אל היעד.
והערה אחרונה, לפני שניגש לבשר של הפרק: השלד של הפרק הזה מגיע מתוך כמה מאמרים שקראתי, שכתב אדם בשם מארק הלפרן. הלפרן הוא יליד 1931, אבל ב-2020 הוא עדיין פרסם מאמרים בנושאי טכנולוגיה. הוא עבד לאורך חייו ב-IBM, ובמעבדות המחקר של פאלו אלטו, ובערוב ימיו עבר לכתיבה טכנית, ובין השאר פרסם כמה ספרים. המאמרים שלו על בינה מלאכותית (הנה אחד, ועוד אחד), המגיעים ממקום סקפטי, היו מרשימים בבהירותן. חשוב לומר שהמאמר האחרון שלו שמצאתי, מ-2020, פורסם לפני ש-GPT יצא, אבל המהות של הביקורת שלו עומדת במבחן הזמן. זה באמת היה פשוט תענוג למצוא משהו כזה, שנכתב על ידי אדם יחסית אלמוני למיטב ידיעתי, ולגלות יהלום נסתר שמתחבא לו אי שם ברשת.
אז בואו נתחיל. לאורך הסדרה הזכרנו כל מני תכונות שנראה שהן חלק מהותי ממה שזה אומר לחשוב: אינדוקציה, דדוקציה, למידה ואולי עוד כמה שאני לא זוכר כרגע. לצורך הפרק הזה, אני רוצה להוסיף עוד אבחנה לגביי חשיבה: חשיבה היא המנוע שמאפשר לבני אדם לפתור בעיות באופן יצירתי. בואו ניקח לדוגמה את מה שקורה כשאתם מנסים למצוא את המפתחות של הרכב של בן או בת הזוג, רגע לפני שאתם יוצאים לסרט. אפשרות אחת היא לעבור כל ס"מ רבוע בבית ולבדוק אם המפתחות שם. אפשרות שניה היא לנסות לחשוב איפה הם הסתובבו באותו יום בבית ואיפה הגיוני שהם השאירו את המפתחות, ולמקד את החיפוש בהתאם. בשתי הגישות, מבחן התוצאה יהיה שהמפתחות ימצאו, אבל בניתוח התהליך אנחנו נראה שהגישה הראשונה לא מצריכה חשיבה, בעוד השניה כן. הגישה השניה דרשה ניווט מנטלי וסינון מושכל של כל האפשרויות התיאוריטיות לגביי מיקום המפתחות, כדי לצמצם את מרחב החיפוש למשהו הרבה יותר מפוקס.
עם הרקע הזה, בואו נעבור להסתכל על המחשב, ולשאול את השאלה שטיורינג רצה להימנע ממנה: האם בתוך המחשב מתבצעת חשיבה?
ובכן, למזלנו הרב אנחנו יודעים טוב מאד איך מחשבים עובדים. בני אדם כותבים תוכנה שמגדירה למחשב מה לעשות, והמחשב מבצע אותה. אני יודע שמה שאמרתי נשמע פשוט מאד, אבל שימו לב שוב לדברים: המחשב מבצע, תמיד, ללא לאות וללא סטייה, בדיוק את מה שאומרים לו. לא יותר, ולא פחות - בדיוק מה שאומרים לו. אם יקרה איזה פעם מצב שבו מחשב כלשהו יגיע לשורה בקוד שלו, והוא יבצע משהו אחר ממה שכתוב שם - היינו קובעים שמדובר בבאג, בוירוס, או כל דבר אחר שנחשב סטייה מההתנהלות התקינה של המכשיר. הדברים הללו נכונים בין אם הביצוע היה לקוי, ובין אם הביצוע היה מושלם אבל נעשו עוד דברים שלא נכללו בפקודה, נניח אם לחצתי על האות "א" ועל המסך הופיעו האותיות "אב". זה אחד הדברים היפים והמעצבנים במחשב: הוא תמיד מבצע בדיוק את מה שפקדו עליו לעשות. ומכיוון שכך, מתכנתים כמוני יודעים שאם התוכנה שלנו לא עובדת, אז בוודאות של 100% הטעות היא אצלנו, בקוד שנתנו לו.
כלומר, מחשבים הן מכונות דטרמיניסטיות לחלוטין, ומכאן קצרה הדרך להסקת המסקנה שמחשבים אינם חושבים. בוודאי, מתרחשים בתוך המחשב המון חישובים, זה נכון, אבל המחשב עצמו אינו זה שמנווט ומחליט אילו חישובים לבצע. כל שהמחשב יודע לעשות הוא משהו אחד: לבצע באופן עיוור את הדברים שהוכתבו לו מבחוץ, על ידי המתכנת או המתכנתת. הוא לא מוסיף כלום על פני מה שהוא קיבל מבני האדם. שום תובנה לא מגיעה מתוך המחשב, אלא רק ממוחו של המתכנת שכתב את התוכנה, או ממוחם של אלו שמפעילים אותה.
בואו נעצור לרגע ונבחן את הדברים - האם מה שאמרתי הוא נכון, שהמחשב עושה רק מה שאומרים לו? על פניו, זו עובדה שלא ניתן לחלוק עליה. ועדיין, יש שינסו לשכנע אתכם - ואולי גם את עצמם - שהמחשב מסוגל לחמוק מהדטרמיניזם שכפיתי עליו כאן, ובכך להזריק לו קורטוב של חשיבה. בואו נבחן שלוש כיוונים להצעות שכאלו כאן, כי מתוך זה שקצת נאתגר את מה שאמרתי, הדברים יתבהרו.
כיוון אחד שאנשים מציעים בפורומים שונים הוא להצביע על מצבים, שעולים הרבה לאחרונה, שבהם המחשב משנה את הקוד שלו עצמו. נניח, לתת ל-GPT שיבחן את הקוד שלו, ויבצע מקצה שיפורים. האם גם אז נאמר שהקוד החדש מבצע את מה שאמרו לו בני האדם? האמת, זו שאלה יפה ומעניינת, שדורשת הרחבה מיוחדת, ולכן אני מתכנן להקדיש לה ולאספקטים שונים שלה פרק שלם, אולי אפילו הפרק הבא, אז בינתיים נשים אותה בצד ונתעלם ממנה באלגנטיות.
הכיוון השני נוגע למשהו שורשי ונפוץ מאד בתוכנות מחשב ובמערכות AI במיוחד, והוא השימוש באקראיות כחלק מהתוכנה. לאלו שלא מכירים, בהרבה תוכנות ישנם קטעים שבהם התנהגות המחשב נקבעת על פי מספר אקראי שמהחשב מגריל. נניח שיש ארבע אפשרויות, המחשב יגריל מספר בין 1 ל-4 ולפי מה שיצא הוא יפעל. דוגמה ששמעתי בעניין פעם היה לגביי וייז, שאם המערכת רואה שיש שלושה מסלולים אפשריים בין נקודה א' ל-ב', שזמן הנסיעה בהם דומה, היא תגריל עבור כל נהג מספר אקראי ולפיו תחליט באיזו מן השלושה להדריך אותו. באופן הזה היא מפזרת את העומס בכבישים, במקום לעודד את כולם לנהוג באותה הדרך ולגרום לפקק.
אם כן, יש כאלו שיכולים לטעון - אתה אמרת שהמחשב פועל באופן דטרמיניסטי, אבל הנה דוגמה למשהו לא דטרמיניסטי. יש אקראיות בתהליך! לא הכל אפשר לחזות מראש, ולא הכל נקבע על ידי המתכנת!
הטענה הזו היא טענה יפה, אבל היא בו זמנית גם שומטת את הקרקע מתחת לטיעון שהמחשב עצמו חושב. הרי, הגרלת מספר והתנהלות לפי מה שיצא זו גם כן פעולה מֵכָנִית וחסרת חשיבה, אז העובדה שמחשבים מבצעים תהליכים כאלו אינה מעידה שהם חושבים. ובנוסף לכך, אפילו שהמתכנת לא יכול לִצְפות מראש מה יעלה בגורל הָגְרלה נתונה, בסופו של דבר הוא זה שכתב את שורת הקוד שפקדה על המכונה להתנהל כך. המכונה, כפי שאמרנו, רק עושה מה שאומרים לה, ושום דבר מעבר.
הכיוון השלישי והאחרון, אולי הכיוון הכי נפוץ ששמעתי כהצדקה לעמדה שמחשב יכול לחשוב, הוא זה: זה לא נכון שהמתכנת אמר למחשב מה לעשות! הרי אתה בעצמך אמרת, אלישע, שה-AI לומד לבד, מתוך הדאטה, איך יש להתנהג? אם התוכנה לומדת לבד, אז היא בהחלט מכניסה כאן תובנות משל עצמה, דברים שהיא למדה עצמאית ושבני אדם לא קבעו עבורה. האם זה לא מוכיח את ההיפך ממה שטענת כאן, אלישע?
גם כאן, מדובר בטיעון חביב, אבל הוא לא יותר מאשר הסחת דעת, אשליה מנטלית שאנחנו משלים בה את עצמנו. בואו נשים מחשבים בצד ותחשבו על האנאלוגיה הבאה: מכירים את דפי העבודה לילדים של "חיבור נקודות"? מדובר בדפים שבהם יש נקודות, לצד כל נקודה יש מספר, והילד צריך למתוח קו ישר בין כל שתי נקודות עם מספרים עוקבים. אם הוא מבצע את החיבור לפי הסדר הנכון, מִתגלַה לעיניו צורה יפה, ציור יפה של חיה או מכונית או משהו. עכשיו, נניח שאתם רואים ציור שכזה אחרי שהילד חיבר את הנקודות, ואני אשאל אתכם מי צייר את התמונה - מה תגידו?
התגובה הראשונית שלכם אולי תהיה "הילד", בעיקר אם זה הילד שלכם ואתם קורנים מגאווה בילד הגאון שלכם. אבל מחשבה מעמיקה יותר תוביל אתכם להבין שמי שמיקם את הנקודות, מיספר אותם וכתב את ההוראות לפירוש הדף הוא זה שצייר את הציור. ובהחלט, אם תבקשו משניהם, ממי שהכין את הדף ומהילד, לצייר ציור על דף נקי, כנראה שממקם-הנקודות יצליח טוב יותר מהילד, שכן הוא זה שיודע איך לצייר. כל שהילד יודע לעשות הוא למתוח קו ישר בין שני נקודות, ואיך לספור מ-1 עד 20 לפי הסדר. עבור ילד בגיל 3 זה אכן אתגר ומאמץ - כל הכבוד לו על התוצאה! - אבל מי שמייחס לילד את היכולת לצייר חיות ומכוניות בשל ההצלחה לחבר בין הנקודות - האדם הזה מפספס את המהות של מה זו היצירתיות שנדרשת כדי לצייר.
אם זה המשל, אז כך גם בנמשל. שהרי אפשר לומר שהמחשב "למד" משהו "בעצמו" רק אם אנחנו נחליט לשכוח, במכוון, את ההיסטוריה. אז בואו ונזכיר לעצמנו אותה: אנחנו - בני אדם - סיפקנו למכונה את הדאטה, אחרי שאנחנו - בני אדם - תייגנו אותו, כפי שדיברנו בפרק השישי. ואנחנו - בני האדם - גם כתבנו את הקוד שהורה למערכת איך ללמוד: הדרכנו אותה אילו כלים סטטיסטיים להשתמש בהן כדי לחלץ תובנות סטטיסטיות מהדאטה, ואיך לבצע את תהליך הדדוקציה ולקודד את התובנות הללו אצלה במודל. כלומר, כל צעד כאן, ממש כל צעד, הוגדר במדוייק מראש על ידי בני אדם, והמכונה פשוט פועלת כפי שהורו לה, ולא שום דבר מעבר. היא אולי מקבלת ציון 100 בביצועים, אבל 0 בסולם החשיבה.
אם נקבל את כל מה שאמרנו עד כה, נראה שאין מנוס מן המסקנה שמחשבים אינם חושבים, ושלא משנה מה יהיה החידוש הבא שיצא מעמק הסיליקון לא נקבל AGI אמיתי. אלא שאם אנחנו כנים עם עצמנו, אנחנו חייבים לאתגר את הטיעון הזה בצורה מאד רצינית מתוך המציאות שסביבנו. אנחנו חייבים לשאול: איך אפשר לומר ש-AI זו פיקציה, שמחשבים חושבים זו פיקציה, כשאנחנו רואים כל יום דברים מדהימים חדשים שמחשבים מסוגלים לעשות, דברים שמתחרים ואף עוקפים בסיבוב את הגאונים הגדולים באנושות? במילים אחרות - אתה אולי יודע להתפלסף בצורה משכנעת, אלישע, אבל נראה שהמציאות חזקה מכל טיעון.
אני מודה שהשאלה הזו, האתגר הזה, גם כובש אותי לפעמים. זה הרי היופי במבחן טיורינג ודומיו: הוא ממנף את החוייה שלנו כבני אדם, את הממשק שלנו עם המכונה ועם התוצרים שלה, כדי לשכנע אותנו שהיא תבונית באופן בלתי-אמצעי. ובאמת, החוויה של עבודה עם GPT יכולה להיות מהפנטת לפעמים, וקשה להשתחרר מהכישוף שהיא מטילה עלינו ברמה החוויתית. הדרך להתיר את הכישוף היא אותה הדרך שבה אפשר להוכיח שליאור סושארד אינו מכשף: להסביר איך המחשבים עושים את מה שהם עושים, ללא שאנו נזקקים ל"תבלין הסודי" ושמו חשיבה.
אם נסתכל על ההתקדמות האנושית לאורך ההיסטוריה, אפשר לראות שאנו מנסים באופן קבוע לצמצם את הצורך שלנו בחשיבה כדי להתמודד עם אתגרי העולם ולהשיג את היעדים שלנו. חשיבה היא משאב יקר ונדיר, ולכן כשאנו יכולים לצמצם את כמות המאמץ המנטלי שצריך כדי לבצע משימה נתונה - אנחנו נעשה זאת. כדי לראות את אחד הדרכים שזה קורה בו, אני רוצה להתחיל משאלה חשבונית פשוטה. אני רוצה שתקחו רגע ותענו לי על השאלה הבאה: כמה זה 543 כפול מאה?
את השאלה הזו אתם יכולים לפתור לפחות בשתי צורות. צורה אחת היא לעשות הרבה תרגילי חיבור פשוטים, 543 ועוד 543 ועוד 543, כל פעם לחשב את התוצאה, ואז להמשיך לתרגיל החיבור הבא עד שתמצאו את התוצאה הסופית אחרי 100 פעמים. הצורה השניה היא פשוטה יותר: להוסיף שני אפסים בסוף המספר 543, ולקבל את התשובה הנכונה - 54 אלף ו-300, בדיוק.
אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר ש-100% מכם בחר בשיטה השניה. הסיבה שבחרתם בזה היא כיוון שזה הכי מהר וקל, ואת הטריק הזה למדתם מתישהו ביסודי, אולי כשלימדו אתכם את לוח הכפל, אז זה כבר ממש אצלכם בדם. אבל אם הייתי מבקש מכם להוכיח שזה מדוייק, שהטריק הזה עובד תמיד, האם הייתם יודעים לעשות את זה?
חלקכם כן, חלקכם לא. וגם מבין אלו שענו "כן", לא בטוח כמה זמן היה לוקח לכם לעלות על הטריק הזה בעצמכם אם לא הייתם מכירים אותו קודם לכן.
אולי נראה לכם שהטריק הזה ברור לגמרי, אז לאלו שרוצים אתגר טיפה יותר קשה, בואו ניקח טריק מוכר אחר - איך יודעים אם מספר מתחלק בשלוש? סוכמים את הספרות שלו ובודקים אם הסכום מתחלק בשלוש, נכון? גם כאן - טריק ידוע מהיסודי, קל מאד לביצוע. אבל האם אתם חושבים שהייתם עולים עליו לבד? האם אתם יודעים להוכיח אותו היום? מוזמנים לקחת קצת זמן ולנסות. אני מצרף בפרק הכתוב את ההוכחה שאני פיתחתי לטריק היפה הזה (זה לא חשוב לצרכי הבנת הפרק… סתם משתף)
מה שעולה מן הדוגמאות הללו הוא העובדה המעניינת הבאה: שאפשר לקחת בעיה שדורשת חשיבה, ולמצוא טריקים וקיצורי דרך שמאפשרים לפתור אותה בעזרת הרבה פחות חשיבה. ל"שינמוך" הזה של האתגר יש גם השלכות בשטח על מי יכול לפתור את הבעיות הללו, ובאיזו מהירות: לפני שהטריק של הוספת האפסים הפך לידע כללי, כנראה שבחורה עם תואר שני במתמטיקה היתה מצליחה לחשב 543 כפול 100 מהר יותר מבחורה שלא סיימה בגרות. עכשיו שהטריק הפך לידע כללי, יש לשתיהן סיכוי שווה לענות ראשונים, וגם ברור ששתיהן ישתמשו בטריק ולא יבזבזו זמן על חישוב מאה פעולות חיבור. כלומר, קרה כאן דבר מעניין: הכפלה ב-100 הפכה לדבר שאפשר לעשות בלי לחשוב, אלא פשוט כריפלקס מכני במוח: להוסיף שני אפסים ולראות מה יצא. והשינוי במשימה הזו קרה בזכות חשיבה, מתישהו בעבר הרחוק מאד, כשמתמטיקאי כלשהו חשב הרבה, עלה על הטריק הזה, ושיתף אותו עם העולם. זה דומה קצת שוב למשל שלנו מוקדם יותר, על הילד שמצייר על ידי חיבור נקודות שמישהו אחר מיקם עבורו - אני אתן לכם לעשות את הקישור לבד.
עכשיו, בואו נקשר את הדברים לנושא שלנו. מה שאמרנו בסיפור הפשוט של הכפלה במאה נכון באותה המידה ביחס לכל תוכנת מחשב שאי פעם נכתבה בהיסטוריה של המחשבים. תוכנת מחשב היא, כפי שאמרנו, סדרת הוראות שמכוונת להשגת תוצאות מסויימות, ושאפשר לבצע אותן באופן דטרמיניסטי ומכני. אמנם תוכנות נכתבות בשפת מחשב, אבל בסוף מדובר בסדרת הוראות, וגם אני ואתם יכולים לבצע אותן במקום המחשב באופן ידני. נניח, אם בא למישהו מכם לשחק שח ברמה גבוהה, הנה מרשם עם הצלחה מובטחת: לפני כל מהלך שלכם, קחו תוכנה למשחק שח-מט ברמה עולמית; קראו את הפקודות שבקוד שלה; בצעו אותן לפי הסדר; ובסוף תקבלו את המהלך הבא שמומלץ לעשות. לא צריך להפעיל כאן מחשב, אלא רק לפעול לפי ההוראות. המהלכים שתעשו ישקפו בדיוק את המהלכים שהמחשב עם התוכנה הזו היה עושה, בלי שום שינוי או סטייה. רמת המשחק שלכם, אני מבטיח, תעלה פלאים, וזאת בלי שהפעלתם גרם אחד של חשיבה על המשחק.
אלא מה? יש סיבה למה אף אחד מאיתנו לא עושה את הטריק הזה, וזו אותה הסיבה שבגללה אנחנו לא עושים את זה עם אף תוכנת מחשב. כי סדרת ההוראות הזו היא מאאאד ארוכה, מאאאד משעממת, וחשוב לעשות אותה במדוייק ולא לטעות בדרך. מאד יכול להיות שתוכנת השח שדיברתי עליה תדרוש כמה מיליוני פעולות חשבון פשוט כדי לבצע מהלך בודד - נראה לכם שזה יהיה כיף או שווה להשקיע חודש שלם של חישובים, ללא שינה או הפסקת קפה, כדי לבצע מהלך אחד במשחק השח? כנראה שלא. מה שאנחנו היינו רוצים זה מכשיר, שיש לו את התכונות הבאות:
(א) הוא טוב בלבצע באופן מדוייק סדרת הוראות טכנית מדוקדקת.
(ב) הוא לא מתעייף או משתעמם מלעשות את הדברים הללו, גם אם צריך לעשות הרבה מהם ולאורך הרבה זמן רצוף.
(ג) ו-הוא מסוגל לבצע הוראות שכאלו ממש מהר.
אבל רגע - יש מכשיר שכזה, וקוראים לו - המחשב! ווואלה. איזה צירוף מקרים שיש לנו מכשיר בדיוק עם התכונות הללו. ושווה להדגיש כאן שוב, שהתכונות הללו לא מאפיינות תהליך חשיבה או מכשיר שיכול לחשוב. אפשר אולי אפילו לומר שהן מייצגות את ההיפך הגמור מְחָשיבה - תהליך של ציות עיוור ומֶכָני להוראות מבחוץ, ללא הטלת ספק. המחשב עושה הרבה דברים חשובים, שחוסכים לנו המון זמן ומאמץ, אבל דבר אחד לא כלול בהם: תרומה עצמאית משלו לפתרון הבעיה.
אם כן, אפשר לענות עכשיו על השאלה ששאלנו קודם: אם מחשבים אינם מסוגלים לחשוב, אלא רק לעשות את מה שאומרים להם, אז איך הם יכולים לעשות דברים מטורפים במורכבותם שרק יצורים תבוניים אמורים להיות מסוגלים לעשות? התשובה היא, שבני אדם חכמים, מתישהו בעבר, פיתחו שיטות מכניות לפתרון בעיות מורכבות, ובכך הסירו את הצורך בחשיבה כדי לבצע אותן. ומהרגע שהשיטות המכניות הללו באו לעולם, הן הפכו לדבר שמחשבים, שאינם מסוגלים לחשוב, יכולים לקחת עליו אחריות. מאותו הרגע אפשר לקודד את המכניקה הזו בקוד מחשב, ולתת למחשב לחסוך לנו זמן יקר ולחשב אותו במקומנו. ונראה לי שווה להביא כאן את הציטוט של דבריו של הלפרן בעניין, שמסכם זאת באופן יפה:
"דווקא משום שהמחשב אינו רשאי לסטות כמלוא הנימה מרצף המצבים המוקצים לו, ניתן להשתמש בו לביצוע אלגוריתמים ארוכים מאוד, המבצעים משימות החורגות בהרבה מיכולת האדם הבודד. וכיוון שהוא מתאים לכך, אנו מתחילים, באופן פרדוקסלי, לשמוע טענות שהמחשב חושב— זהו טיעון פרדוקסלי כיוון שהאיכות המיוחדת של המחשב היא בכך שהוא אינו חושב. מחשב הוא המכונה הראשונה שבנינו, שברור שאינה חושבת… המחשב נראה כמי שחושב בדיוק משום שאינו יכול "לחשוב בעצמו". זהו כלי הקיבול המושלם, וגם המֶבָצֶע המושלם, של המחשבה האנושית המשומרת – של המחשבה שנלכדה ו"הוקפאה" בצורת אלגוריתמי תוכנה."
אותו הפרדוקס שהלפרן מדבר עליו, הוא "אשליית הכישוף" שהזכרנו קודם, ועכשיו, לאור כל מה שעברנו יחד בפרק הזה, אנחנו יכולים גם להבין סוף סוף את מקור האשלייה. מה שאנו פוגשים כשאנו רואים את המחשב עושה דברים מתוחכמים הוא אכן תוצר של חשיבה. כשטיורינג ותומכיו אומרים שבני אדם מסוגלים לזהות אינטלגנציה כשהם נמצאים במגע איתה, הם במידה מסויימת צודקים. אלא שמה שהם מפספסים הוא בזיהוי האינטלגנציה שהם נמצאים איתה במגע. כפי שאמר הלפרן בציטוט שבדיוק הבאתי, המחשב הוא "כלי הקיבול המושלם, וגם המֶבָצֶע המושלם, של המחשבה האנושית המשומרת". לא המחשב הוא תבוני אלא בני האדם שתכנתו אותו, ועם התבונה שלהם אנחנו נפגשים כשאנו משתמשים ב-GPT ודומיו.
נכון זה מגניב? אני אישית ממש אהבתי את התיאור הזה, כי הוא מצליח לחבר את כל חלקי הפאזל באופן שגם מקורקע באופנים שבהם מחשבים עובדים בפועל, וגם מסביר את החוויה שלנו. התיאור הזה מאפשר לי, אישית, ליהנות ממופע החושים של מוצרי ה-AI החדשים שיוצאים כל הזמן, ועדיין לזכור בסוף החוויה שמדובר סה"כ בטריקים מגניבים שממנפים תובנות אנושיות עמוקות שהצלחנו לקודד בתוכנה, ולא מעבר. וכפי שתראו, כשנגיע לדבר על התחזיות האפוקליפטיות של אנשים כמו יובל נוח הררי, העוגנים החזקים שפיתחנו בפרק הזה יהיו לנו לעזר רב, להבין אילו סכנות ה-AI באמת מציב בפנינו ואילו לא.
אז, זהו להיום. יש עוד הרבה להרחיב בנושא הזה. הלפרן עצמו מעלה נקודות נוספות שמאירות אור חדש על חלק מהתחושות שלנו שיש ב-AI תבונה אמיתית, ואני מקווה לשתף אותן בפרקים הבאים. בינתיים, אני באמת ממליץ לכם לקרוא את הדברים אצלו, ומי שלא זורם עם אנגלית, שיתן את הטקסטים של המאמרים שלו לקלאוד או GPT שיתרגמו אותם. אני מקווה שהפרק הזה גם יתן לכם בסיס ראשוני חזק להבנת הגישה שלו, ויהפוך את הקריאה לזורמת.
בינתיים, אני רוצה להדגיש לסיום את הנקודות הקריטיות שעלו בפרק הזה: מחשבים יכולים לעשות רק מה שאומרים להם לעשות, ולכן בהכרח שהם לא חושבים. מה שהם כן עושים זה להיות כלי קיבול נייטרלי לקבלת החוכמה האנושית המרשימה. את אלו שאומרים שהמחשב חושב אפשר להמשיל, לפי מה שראינו היום, למי ששם בובת גרב על היד וגורם לה לדבר ולזוז, אבל שוכח שבעצם היד שמניעה את הבובה זו היד שלו, ומתחיל להאמין שיש לה חיים משלה. זה אולי מגניב להאמין בזה, אבל מעבר למגניבות אין כאן דבר מלבד אשליה עצמית.
באופן עמוק יותר, הטיעון שעלה כאן הוא שכדי לחשוב, צריך להיות ליישות החושבת עוד משהו: יכולת לבחור לאן לנווט את מאמצי האנאליזה והלוגיקה שלה. יכולת להחליט דברים כמו מה לנסות ומה לזרוק, מה לזכור ומה לשכוח. למחשבים אין את היכולת הזו, בעוד בני אדם עושים את זה כל הזמן, ועוד כשכל שיש להם בראש הוא מטרה מופשטת, תחושת בטן כלשהי, שגם אותה הם יכולים לבחור לשנות יום אחד. ואם אתם מרגישים שהדברים שאמרתי כרגע מתחילים קצת לזלוג מעבר למדע ולתוך עולם האמונות על מהות האדם והמטאפיזיקה, אתם לא טועים - בהמשך העונה אנחנו נראה שבעצם בשורש הדברים אי אפשר להתחמק מלגעת גם באספקטים הללו. אבל הפרק הזה היה עמוס מספיק, אני חושב, ולכן אשחרר אתכם בלי להעמיס עוד.
אז, ממש לסיום, אני רוצה לשאול: האם בזאת הוכחנו את מה שהיה להוכיח, ואין תקווה למכונות חושבות?
לא אלמן ישראל, ויש כאלו שחושבים שהדברים שאמרנו היום, שכולם על פני השטח נראים נכונים, אינם באמת סוף פסוק בנושא שלנו, ושעדיין יש דרך לייצר מכונות חושבות. חלקם סבורים שמחשבים שיכולים לשנות את הקוד של עצמם זה המפתח לבינה מלאכותית. אחרים שואבים השראה מהמוח האנושי וטוענים - גם המוח האנושי הוא מכונה דטרמיניסטית, ועובדה שהוא מסוגל לחשוב… ויש כמובן הצעות נוספות. אז, בפרקים הבאים אנחנו נסקור חלק מההצעות הללו, ונראה זוויות שונות שלהם, כמובן!
ועד אז, להתראות… ביי…
This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com -
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה שניה פרק מספר שבע! היום ה-9 בדצמבר, 2024, ואנחנו נדבר היום על כל מני דברים, כולל מודלים שמאבדים את שפיותם! אז יהיה מעניין!
חוץ מזה, הרבה זמן כבר שאני שוכח להדגיש, למי שמעוניין, את קיומו של אתר אינטרנט לפודקאסט: הלינק נמצא בתיאור הפרק בספוטיפיי או ביוטוב, ומי שנרשם לאתר מקבל מייל כשיוצא פרק חדש, וגם יכול לקרוא את התמלול של הפרק. במיוחד בעונה הזו, התמונות והייצוגים הויזואליים מאד עוזרים, אז יש אתר כזה, ובואו תירשמו!
בואו נפתח את הפרק שלנו היום בשאלה, כדי לעורר את התיאבון: מה היה קורה אם היינו מאמנים את GPT על הפלט של GPT עצמו?
כדי לוודא שכולנו מיישרים קו, בואו ואפרק את השאלה הזו לגורמים שלה, על פי כל הדברים שראינו בעונה עד כה. נתחיל בתזכורת על איך הכלי הזה שקוראים לו GPT נוצר. GPT זו בעצם מערכת AI ש"האכילו" אותה המון קטעי טקסט שכתבו בני אדם, היא חילצה את התבניות שחבויות בהם בתהליך אינדוקטיבי, באופן כזה שהיא יכולה להפעיל את התבניות בתהליך דדוקטיבי ולייצר טקסטים חדשים. לתהליך האינדוקציה נקרא "אימון" או "למידה", בעוד שלתהליך הדדוקציה נקרא “הפעלה” של המודל המאומן. ושווה לזכור - המודל הזה מתחיל טאבולה ראסה, נקי מכל מידע על שפה, ורק תהליך החשיפה לדאטה אנושי מעצב אותו, כמו פלסטלינה, כך שהטקסטים שהוא מייצר יהיו דומים לטקסטים שהוא אומן עליהם, כלומר טקסטים אנושיים.
ובכן, נחזור עכשיו לשאלה שבה פתחתי. נניח שיש לי מודל שפה משלי בשם ג'פטו, שהוא בעצם GPT של היום. אז עכשיו אני יכול לבקש ממנו לייצר לי המון טקסטים בהמון נושאים, ואז לקחת אותם, ולהשתמש בהם כדי לאמן GPT חדש. אנחנו נקרא לו פינוקיו, שהרי בעצם ג'פטו כאן הוא זה שמאמן את פינוקיו, ובכך נופח בו חיים. ואז השאלה היא - באיזו איכות יהיו הטקסטים של פינוקיו? או במילים אחרות - האם פינוקיו יהיה ילד אמיתי, או רק בובה על חוטים?
השאלה הזו תלווה אותנו לאורך הפרק היום, אבל עוד לפני זה היא מתקשרת לפרק שעבר. כפי שאתם זוכרים, דיברנו שם באופן נרחב על הקשיים שיש בהשגת דאטה שבני אדם ייצרו לצורך אימון של מודלים. כיוון שכך, החלום הרטוב של עולם ה-AI הוא שלא נזדקק לבני אדם במשימה הזו בהיקפים גדלים והולכים, וזאת משום שנוכל פשוט לבקש מה-AI של הדור הקודם לייצר לנו דאטה שכזה. אם ג'פטו יכול לייצר דאטה באיכות גבוהה דייה, כך שפינוקיו יהיה ילד ככל הילדים, אז גם אם יגמר כל הדאטה הזמין באינטרנט אפשר יהיה לייצר עוד דאטה סינתטי בקלות רבה, בלחיצת כפתור.
בשל החשיבות הרבה של הנושא הזה, נעשו ניסויים מדעיים בעניין, ואני אסקור כמה מהם בהמשך הפרק. בינתיים, קחו אולי איזו דקה לחשוב מה קרה באותם ניסויים. האם התברר שפינוקיו הוא מודל שקול בעוצמתו לג'פטו? אולי הוא אפילו היה חזק ומדוייק יותר ביכולותיו? או שמא להיפך, הביצועים שלו התדרדרו והתכנסו למשהו בינוני? התשובות - בהמשך.
בפרק שלנו היום אני רוצה להמשיך את מה שהתחלנו בפרק הקודם, ולטעון שההישענות על דאטה אנושי הינה עקב האכילס של מודלי ה-AI העדכניים. זה כמובן די מצחיק לחשוב שאני שוקל להציג טיעון שכזה, שכן ההישענות הזו היא גם פריצת הדרך שאיפשרה, בעשור האחרון, למהפכת ה-AI המדהימה שסביבנו. אבל תזכרו את מה שראינו בשבוע שעבר: שבדאטה שבני אדם מייצרים יש בהחלט המון מידע שיכול לעזור לנו לבנות כלי AI חזקים, אבל יש מקום להטיל ספק בשאלה אם זה מספיק כדי להגיע לבינה מלאכותית שהיא באמת תבונית. כלומר, הטיעון שלי יהיה שאנו צריכים עוד מהפכות משמעותיות ב-AI לפני שנוכל להגיע לבינה מלאכותית אמיתית, וכל עוד אנחנו מתעקשים להישען בעיקר על אימון מתוך דאטה, אנחנו מפספסים משהו גדול מאד בסיפור.
כדי להדגים את זה, אני רוצה שנתחיל את המסע שלנו בניתוח מדוקדק יותר של מבחן טיורינג. כפי שאתם זוכרים, במבחן טיורינג יושב לו אדם - נניח, אישה - ומקבלת את תפקיד הבוחנת. היא מנהלת שיחה עם דמות כלשהי דרך צ'ט, ולאחר כמה דקות של שיחה מודיעה אם לדעתה מדובר במחשב או אדם. בחינה מדוקדקת של המבחן הזה תגלה משהו חשוב, שכבר רמזנו עליו בפרק השני של העונה: הגורם האנושי שבבדיקה הזו איננה חלק מהותי מהמבחן, אלא פשוט המדד הכי זמין לתבונה שיש בידינו. טיורינג השתמש במדד הזה של "האם המכונה הצליחה להתל בבוחנת" פשוט בשל הזמינות של המדד והאינטואטיביות שלו. המהות של מבחן טיורינג, לעומת זאת, זו הקביעה הבאה: שאם מכונה מפיקה פלט באיכות ששקולה לזה של פלט אנושי - אזי היישות הזו תיחשב תבונית.
שווה להדגיש את החלק הראשון - שבדיקה אנושית של איכות הטקסט איננה המרכיב המהותי במבחן טיורינג - כיוון שבניסויים שנעשו מתברר שיש כל מני בעיות בלסמוך על עצמנו. איך לומר זאת בעדינות - אנחנו לא כאלה טובים בלזהות תבונה אנושית כמו שאנחנו חושבים. קחו לדוגמה את התוצאות של מאמר שיצא לפני כשנה, שבו ניסו כמה חוקרים לבדוק עד כמהGPT גרסה 4 מצליח לעבור את מבחן טיורינג. בניסוי הכי מוצלח שלהם, הצליח GPT לשכנע 50% מאלו שדיברו איתו דרך צ'ט שהוא בעצם בן-אדם, שזו באמת הצלחה מרשימה ביותר (מערכות ישנות יותר שפותחו בשנות ה-60 של המאה הקודמת, כמו ELIZA, הגיעו להצלחה של 22% בלבד). אבל באותו מאמר גם הופיע פרט אחר, חשוב לא פחות, שקשור לתמונת המראה לתוצאה הזו: באותו ניסוי, כאשר מן העבר השני של הצ'אט היו בני אדם ולא מכונה, הבוחנים זיהו שמדובר בבני אדם רק ב-66% מהפעמים. במילים אחרות, בשליש מהפעמים שהם דיברו עם בני אדם, חשבו הבוחנים האנושיים שמדובר דווקא במכונה! אז נכון, בני האדם היו משכנעים יותר מה-50% של GPT, אבל התוצאה הזו כשלעצמה מטילה צל כבד על הקונספט הבסיסי של מבחן טיורינג: שבני אדם יודעים לזהות חשיבה אנושית דרך צ'ט אינטרנטי.
מדובר, כמובן, רק במאמר אחד, ואפשר לצלול לפרטיו ולאתגר אותו וכן הלאה. אבל הוא כן ממחיש שהמסנן האנושי איננו בהכרח מדוייק. ולכן, אפשר לשדרג את מבחן טיורינג אם נמצא דרכים אחרות לבחון את הפלט הזה, דרכים שאינם עוברות דרך הערכה אנושית סובייקטיבית. כך אולי נוכל לדייק יותר את ההערכות שלנו לגביי תבוניות המכונה. אבל - האם יש דרכים כאלו?
התשובה היא כמובן שכן, יש כל מני דרכים אלטרנטיביות לבדוק את זה, ואת חלקן אנחנו גם נפגוש בפרקים עתידיים, אם הכל יצא לפי התכנית. היום ספיצפית אנחנו נלך על משהו קצת יותר מגניב, שכמו האקדח של צ'כוב כבר ראיתם במערכה הראשונה: הניסוי הזה עם ג'פטו ופינוקיו! שימו לב:
* ג'פטו אומן על דאטה אנושי - זה נתון.
* פינוקיו מאומן על דאטה שג'פטו יצר. גם זה נתון.
* אז אם הפלט של ג'פטו הוא פלט ששקול לפלט אנושי - כלומר, אם ג'פטו עומד בדרישות מבחן טיורינג - פינוקיו אמור להיות שקול לג'פטו. כלומר, אם ג'פטו הצליח להטמיע אצלו בינה ששקולה לבינה אנושית, אז הביצועים של יציר כפיו, של פינוקיו, לא אמורים ליפול מאלו שלו עצמו. מש”ל.
אולי זה היה קצת קשה לעקוב, אז בואו תנו לי רגע להציג את העניין מזווית אחרת, עם דימו ויזואלי שבטח יהיה אינטואטיבי יותר לרובכם. נניח שיש לכם תמונה שצייר חבר שלכם, ומכונת צילום. אתם לוקחים את התמונה, מצלמים עותק שלה במכונה, ואז משווים בין התמונה המקורית לבין התמונה המצולמת. אם מכונת הצילום מושלמת, לא אמור להיות הבדל בין שתי התמונות. ואם יש הבדל בין שתי התמונות, זה אומר שמשהו בפעולה של מכונת הצילום אינו מדוייק.
זה המשל. הנמשל הוא שמכונת הצילום היא ה-AI שלנו, תמונת המקור היא דאטה האימון האנושי, והצילום שיוצא מהמכונה הוא הדאטה הסינתטי שה-AI מייצר בעצמו. עכשיו, אם יש לנו AI שתפס באופן מושלם את מהות השפה והשיח האנושיים, אז לא אמור להיות הבדל בין שני סוגי הדאטה. ולעומת זאת, אם יש הבדל ניכר בין התמונה המקורית לצילום, הרי שזה אומר שמשהו ב-AI שלנו איננו מדוייק; מכונת הצילום המתוחכמת שבנינו כנראה מכילה שריטות על הזכוכית שלה, שמעוותים את התוצרים שלה.
זהו המבחן שאני מציע לשדרוג מבחן טיורינג - בואו נקרא לו כאן "מבחן הזוויות". וכיוון שעכשיו הוא יושב לנו טוב בראש, שווה לשאול - מה קורה שמפעילים אותו?
ובכן, אני שמח לבשר לכם שאני לא היחיד שחשב עליו, ויש כמה מאמרים שיצאו בנושא. ב-2023, עמוק בתוך ההתלהבות מכל ה-GPT למיניהם, ישבו כמה חוקרים מאוניברסיטת רייס (RICE) שבטקסס, ועשו ניסוי דומה למה שתיארתי. הם לקחו מודלים מוכרים לייצור תמונות של פרצופים, וייצרו איתם הרבה תמונות של פרצופים. עם התמונות הללו הם אימנו מודל חדש, וייצרו איתו תמונות של פרצופים גם כן. וכך הלאה, דור אחרי דור של מודלים, כל דור מבוסס על תוצרי הדור הקודם. כלומר, הם בעצם עשו את "ניסוי ג'פטו ופינוקיו" שלנו שוב ושוב, בשרשרת, ובסוף התהליך הם בדקו מה האיכות של התמונות שכל דור ייצר.
לקראת הניסוי, אני מדמיין לעצמי מה חשבו החוקרים שהם יקבלו. הגירסה האופטימית היתה כנראה שהתמונות בכל דור יהיו טובות כמו הדורות שקדמו להם. הגירסה הפסימית יותר היתה שהתמונות החדשות יפלו באיכותן, בגלל חוסרים כלשהם במודל, אבל יתייצבו על רמה סבירה כלשהי. ובכן, מה אתם חושבים שקרה?
מה שקרה היה משהו אחר לחלוטין - גרסה פסימית על סטרואידים. בכל סבב שכזה, הביצועים של המודל הלכו והתדרדרו. התמונות שנוצרו לאחר כמה דורות הכילו עיוותים, פסים מוזרים שהחלו להופיע על הפרצופים שהמודל יצר:
בגרסאות שונות של הניסוי המגוון האנושי שהמודלים יצרו בכל דור חדש הלך והצטמצם, והתכנס לאוסף תמונות שנראות מאד דומות זו לזו - תמונות של גברים ונשים לבנים עם שער כהה ועיניים מערביות, שמביטים ישר למצלמה ומחייכים. שימו לב כאן לאוסף התמונות שהיה בהתחלה…
… לעומת אלו שנוצרו לאחר כמה דורות:
בכל אופן, לתופעה הזו קראו כותבי המאמר, model autophagy disorder, ראשי תיבות MAD, כלומר אי-שפיות. בכך הם ניסו לומר - כשמתמידים בתהליך הזה לאורך זמן, המודלים מתנהגים כאילו הם מאבדים את שפיותם. בהקשרים אחרים יש שקראו לתופעה הזו Hapsburg AI, בהתייחסות לשושלת האפסברג האוסטרית, שמרוב זה שהם התחתנו כל הזמן בתוך המשפחה הם דיללו את היציבות הגנטית שלהם, פיתחו כל מני מוטציות מוזרות ואולי הדבר אף גרם להכחדת השושלת.
שווה לשים לב במיוחד לעובדה שביצועי המודלים בניסוי נהיו גרועים יותר מדור אחד לשני. אם נניח היינו רואים שיש ירידה מג'פטו המקורי לפינוקיו בכמה אחוזים, אבל משם הדברים מתייצבים ושומרים על רמת איכות נתונה מדור אחד לדור הבא, זה היה סיפור אחר. במצב שכזה היינו אומרים - “אוקיי, הצלחנו לתפוס 80% מהיעד באופן מדוייק”. בפועל מה שהניסוי הזה המחיש הוא שה-AI לא באמת יודע להבחין בין עיקר לטפל ולסנן טעויות שהוא נחשף אליהם, ולכן כל דור של אימון רק מעצים את העיוותים שהוא ראה בדאטה של הדור הקודם. אם נחזור שוב למשל מכונת הצילום שלנו, נראה לי שברור לכולנו שיש הבדל בין מקרה שבו מכונת הצילום פשוט לא עובדת טוב עם דפים מקומטים, לבין מצב שבו יש שריטה על הזכוכית של מכונת הצילום עצמה. במקרה הראשון מדובר בבעיה מקומית ומוגבלת למקרים נדירים, שלא תפריע לרוב, בעוד במקרה השני זו בעיה שתשליך על כל הצילומים כולם, בלי יוצא מן הכלל. וזה מאד מטריד.
לצד המאמר הזה, יצא גם מאמר נוסף ביולי השנה שבחן את הנושא במודלים חדשים יותר, ושהכותרת שלו אומרת הכל: "AI models collapse when trained on recursively generated data". "מודלי AI קורסים כאשר הם מאומנים על דאטה שמיוצר רקורסיבית". אצלם הם הריצו את הניסוי גם על מודלים שמייצרים טקסטים, וגם שם התגלה שהטקסטים נהיים גרועים יותר ויותר ככל שהדורות מתקדמים. וגם כאן, ההתדרדרות הגיעה בשתי תצורות: לטקסטים יבשים מצד אחד, שזה מזכיר את הפרצופים האחידים מהמאמר הקודם, וטקסטים משובשים בטירוף מצד שני. בתמונה שתראו כאן, נתנו למכונה תחילת משפט וביקשו שהיא תשלים אותו - שימו לב איך כל דור (Gen0, Gen1…) מציג התדרדרות באיכות ההשלמה, עד שזה בסוף מגיע לג’יבריש מוחלט.
באותו מאמר, בנוסף לניסויים שהם הריצו, הם גם פיתחו באופן מסודר את התיאוריה האנאליטית שמסבירה למה זה קורה באופן עקבי במודלים הללו, ולמה למודלים שבנויים על למידה מתוך דאטה בלבד אין באמת דרך להימלט מן הגורל הזה. כדי להבין את מה שהם מביאים שם במאמר, אנחנו צריכים לקחת שתי דקות כדי להסביר משהו חשוב על האופן שבו המודלים הללו מייצרים טקסטים מגוונים, כשהכל עובד כמו שצריך. אז, שימו לרגע בצד את ניסוי ג'פטו ופינוקיו שלנו ופתחו סוגריים בראש - אני מבטיח שהם לא יהיו ארוכים במיוחד.
כשמישהו שואל אתכם "מה נשמע", אתם יכולים לענות בהמון צורות. "טוב, תודה". "ברוך השם סבבה". "עייפים אך מרוצים", וכן הלאה. אחד הדברים המגניבים במודלים הללו הוא שגם הם, כמו בני אדם, לא עונים תמיד את אותו הדבר כשמשוחחים איתם. איך זה קורה, אתם בוודאי תוהים? מאין מגיע הגיוון הזה? נכון, הטקסטים שהם רואים בזמן האימון מכילים את המגוון הזה, אבל איך הם בוחרים מה לומר?
ובכן, למודלים הללו יש מידע סטטיסטי על תבניות השפה שלנו, ויודעים לומר איזו תגובה היא שכיחה ומקובלת, ואיזו נדירה ויוצאת דופן. כדי לייצר שיח טבעי, המודלים הללו בוחרים תבניות באופן אקראי, ומשתמשים בסטטיסטיקה על השפה כדי לבחור אופציה סבירה מבחינת ההקשר של השיחה. אז, אם נדמיין עקומת פעמון של התגובות המקובלות ל"מה נשמע", רוב הפעמים המודל יגיב באופן שנמצא במרכז הכובד של העקומה, ורק במקרים מאד נדירים הוא ישוטט לו בקצוות העקומה, ויתן פתאום תגובה לא צפוייה ממש ומפתיעה. האמת, שווה לציין כאן שלרוב המודלים הללו יש פרמטר מיוחד ששולט בהתנהגות הזו. קוראים לו בשם "טמפרטורה". כמו שאטומים זזים מהר יותר ורחוק יותר כשמגדילים את הטמפרטורה סביבם, כך גם המודל נע באופן קיצוני יותר כאשר מגבירים את הטמפרטורה שלו. במילים אחרות, ככל שמגדילים את אותה "טמפרטורה", אנחנו בעצם מעודדים אותו לשוטט באזורים הנדירים יותר של העקומה ולהגיב בצורה מפתיעה יותר, בעוד שככל שמנמיכים את פרמטר הטמפרטורה המודל יצמד למוכר, במרכז עקומת הפעמון.
אז, אלו הסוגריים, אתם יכולים לסגור אותם עכשיו, ואנחנו חוזרים לאותו מאמר. מה שכותבי המאמר הסבירו שם באופן אלגנטי היה שכשאנו מבקשים מג'פטו לייצר לנו דאטה לאימון של פינוקיו, אנחנו מוצאים את עצמנו תקועים בין הפטיש לסדן בכל הקשור לכיוון השיטוט שלו בעקומת הפעמון שלנו. נניח שאנחנו רוצים לבקש ממחולל התמונות שלנו שייצר לנו תמונות מייצגות של פרצופים, ואנחנו יודעים שלרוב האנשים בעולם אין צלקות על הפנים. אז אם נאמץ מדיניות שהולכת על בטוח, ונצמדת למרכז העקומה, נקבל אחלה תמונות, אבל נגרום לכך שבאימון של פינוקיו לא יהיו בכלל פרצופים עם צלקות. זהו הפטיש: אם אנחנו ניצמדים למה שמוכר ושכיח, אנחנו מתחילים לאבד את קצוות הפעמון, ובעצם למחוק ייצוגים של המציאות שמופיעים רק לעיתים רחוקות.
אולי תגידו - טוב, אז תדגום את הקצוות גם. נשמע סביר האמת. אלא שכאן מגיע הסדן. קצוות העקומה הם גם המקומות שבהם יש לנו פחות דאטה, ובאופן ניכר - הרי זה מה שהופך אותם לאירועים נדירים. באזורים הללו, המודל צריך למלא הרבה חורים, לנסות לנחש איך למקם את הדאטה הזה בהקשר הרחב יותר של העולם הפנימי שהוא בונה. דוגמה יחסית קלילה יכולה להיות שכנראה שיש גם פרצופים באינטרנט של אנשים שצבעו את פניהם לקראת משחק כדורגל בצבע ירוק. האם המודל צריך להסיק שיש אנשים עם פרצופים ירוקים בעולם, ולתת לזה ייצוג כמו לאנשים ממוצא אתני מסויים כשהוא מייצר פרצופים על פי בקשת המשתמש?
וזו דוגמה קלילה, כמו שאמרתי. האזורים הנדירים באמת הם האזורים שכמעט אין לנו שום דבר שם, ואם נייצר תמונות מהקצוות הרחוקים וניתן אותן בזמן האימון של פינוקיו, אנחנו בעצם מכניסים לו רעש. לפינוקיו אין שום דרך לדעת שאסור לו להסתמך עליהם - הרי זה דאטה כמו כל דאטה, ANYTHING GOES.
כדי להדגים את זה, לקראת הפרק ביקשתי ממערכות שכאלו לצייר את הציור הבא: "חתול שותה שמנת בקשית תוך כדי רכיבה על אופנוע הארלי-דייוידסון על ראש הר האוורסט, כשהוא חושב על פוליטיקה ומגרד לעצמו באוזן". שילוב שכזה הוא שילוב נדיר, וגם לא ברור איך יש לצייר אותו. והנה, זו הצורה שבה GROK של אילון מאסק צייר את זה:
ציור חביב, אבל החתול לא מגרד באוזן, האופנוע שלו איננו הארלי דיווידסון, ואין לנו מושג על מה הוא חושב. ועוד דוגמה - ככה GPT צייר את זה:
בנוסף לבעיות פיזיקליות (ראיתם איך הכוס מרחפת באויר?), מאד אהבתי איך GPT מנסה לייצג איך החתול חושב על פוליטיקה - בועת חשיבה מעל הראש של החתול, בתוך הבועה מאזניים, ועל המאזניים… מה בדיוק? שני גושים חסרי צורה. בנוסף, אל תפספסו את המעמד שנראה כאילו נועד לנאומים של פוליטיקאים, ועליו סימון עגול בצבעים אמריקאים של כחול-לבן-אדום, שיושב על הגלגל האחורי. שמעו - זה מאד מקורי אבל לא משכנע.
ועכשיו, דמיינו מה יקרה אם ניתן את התמונות הללו לפינוקיו ומספרים לו שכך נראית חשיבה על פוליטיקה… נראה לי ברור איז זה היה מתחיל להזיז את המחט לכיוונים הזויים , מה שרק היה מתעצם עוד יותר בהמשך, בדורות הבאים.
אז, זו הבעיה, הפטיש והסדן. לכל כיוון יש חסרונות. מה עושים כדי להתמודד עם הבעיה הזו? כותבי שני המאמרים מסבירים שאין ברירה, ויש רק דרך מוצא אחת שהם רואים מהברוך הזה: חייבים כל הזמן גם להזריק דאטה אנושי "מקורי" לדאטה שמאמנים איתו את פינוקיו, כדי לייצב את המודל החדש. באופן הזה אנחנו מקבלים דאטה מהקצוות שהוא אמין - נניח, תמונות של אנשים אמיתיים עם פרצופים אמיתיים שיש בהם צלקות אמיתיות, ולא רק מה שה-AI מדמיין שנראה כמו צלקת. הם מקדישים חלק מן המאמרים לדיון על כמות הדאטה הנדרשת מהסוג הזה, כלומר מה האיזון הנכון בין דאטה אנושי לסינתטי שיכול לשמר את השפיות של המודלים בין דור אחד לבא.
אוקיי. אז זהו "מבחן הזוויות", וזכיתם כאן לטעום קצת מהמאמרים העדכניים בתחום. ועכשיו, בואו ניקח כמה דקות כדי לעכל את כל זה, ולהבין מה כל זה בעצם אומר? לדברים שראינו עכשיו יש גם השלכות פרקטיות, וגם השלכות רעיוניות סביב השאלה של העונה שלנו. בואו נתחיל עם הפרקטיקה, ולאחריה נעבור להשלכות העמוקות יותר.
ההשלכה הפרקטית הראשונה של מה שראינו כאן היא המשך של מה שראינו בשבוע שעבר: שלעולם לא נוכל להפסיק להסתמך על בני אדם כדי לייצר לנו דאטה. בני אדם יצטרכו להמשיך לתייג תמונות וטקסטים ווידאו, וגם לייצר לנו תמונות, טקסטים וסרטים חדשים. הדברים כל כך ברורים שזה מוביל לכתבות קצת מצחיקות. כך לדוגמה נכתב באתר venturebeat שדיווח על הממצאים הללו: "בעתיד מלא בכלי AI גנרטיביים, תוכן שיוצר על ידי בני אדם יהיה יקר ערך עוד יותר מאשר היום — אם רק כמקור נתונים טהור לאימון AI.". שימו לב איך היוצרות מתהפכים: במקום שבני האדם ומה שטוב להם יהיה העיקר, הכותבים מדברים על כך שמבעד לעדשה של "בואו ניטיב עם המודלים שלנו" נצטרך לעודד אנשים להמשיך לייצר בעצמם תוכן, כדי שה-AI יהיה איכותי. די הזוי, לדעתי.
ההשלכה הפרקטית השניה, שקשורה לראשונה, גם היא עולה באותו מאמר, והיא הבעיה שיש עכשיו לכל מי שירצה לאמן מודלי AI חדשים על בסיס מה שיש באינטרט: שהרי, האינטרנט מתמלא כל הזמן בתוכן חדש, אבל אם בעבר כל התוכן הזה היה מיוצר על ידי בני אדם, ככל שיש יותר זמינות ל-GPT ודומיו, אז אחוזים ניכרים מהתוכן שיש באינטרנט נוצרים עכשיו על ידי מכונות, לא בני אדם. ממילא, הדאטה החדש שיאמנו עליו יהיו "פגום" בכך שהוא סינטטי מדי, והתופעה שעליה הזהירו כאן תתחיל לקרות: המודלים יתחילו לקרוס ולהיות לא רלוונטים. העולם עכשיו שואל את עצמו - איך נצליח להפריד בין דאטה מקורי-אנושי לבין דאטה "פייק"? הרי אנחנו חייבים את הדאטה האנושי הטהור כדי לאמן מודלים טובים! ולָעולם אין פתרון עדיין, שכן כל הקטע של המודלים הללו הוא שהם מצליחים לייצר פייקים אמינים בעיניים אנושיות… אז הבעיה הזו עדיין לא פתורה, ונראה בשנים הקרובות איך יתמודדו איתה.
אז אלו שתיים מהבעיות הפרקטיות המרכזיות, ועכשיו, לצד הרעיוני. וכאן יש המווון מה לומר, ואני אבחר ארבע עיקריות, בעיניי.
דבר ראשון, זה לחזור ולראות איך המאמרים הללו תומכים במה שאמרנו: המודלים אינם מייצגים את המציאות, אלא גרסה מפוקסלת ולא מדוייקת שלה. המציאות היא בעלת ריבוד אינסופי, ואפילו את מה שאנו יודעים היום אנחנו לא מצליחים לתפוס באף מודל באופן עמוק מספיק. המודל תמיד יהיה קירוב, ותו לא. וכמו אפקט הפרפר, שלפיו כנף פרפר שזזה היום יכולה לגרום לטורנדו בקצה השני של העולם בעוד כמה חודשים, הסטיות שיש בקירוב הזה מתעצמות בכל דור של אימון, אם לא נתקן אותן על ידי מידע אנושי אמיתי, אותנטי.
דבר שני, הוא התובנה ש"מבחן הזוויות" שלנו תופס עיוותים בתוצרי המודלים שמבחן טיורינג יכול הרבה פעמים לפספס. אז חשוב לשמור את הראש פתוח כשחושבים על מדדים לתבוניות. אולי צריך כמה מדדים ולא להסתפק בזה של טיורינג, עם כל זה שהוא מגניב ואינטואטיבי.
הדבר השלישי הוא מה שרמזתי אליו בתחילת הפרק: לשים לב שהבעיה שאנו רואים כאן היא בדיוק תולדה של הקונספט הכי שורשי של ה-AI בתקופה שלנו, שהכל זה עניין של מספיק דאטה. מה שמתברר לנו כאן בסיפור הזה הוא שאין בכך די. ברגע שהכל תלוי בכמויות הדאטה, אז הדברים הנדירים תמיד ימחקו מן התוצרים של המערכות הללו. דברים נדירים הם אולי נדירים, אבל הם חלק מהמציאות, וכשמתחילים למחוק חלקים מהמציאות כי אין לנו מספיק דאטה עליהם - הרי שהתוצר של המודלים מפסיק להיות שקול לזה האנושי. משהו צריך לעגן את המציאות שמופיעה באופן נדיר באותה עוצמה ויציבות של הדברים השכיחים, וזה דבר שאי אפשר לעשות ללא הבנה מראש של המציאות האמיתית, זו שמעבר לדאטה.
שווה להזכיר בשלב הזה שזה לא אומר שאין דרך לבנות מכשיר שיצליח במבחן טיורינג. אולי נזכיר כאן רק נקודה אחת למחשבה בעניין הזה: בני אדם לא עובדים כמו AI. הרי, ילדים מבינים מה זה חתול עם מספר דוגמאות קטן מאד. אף אחד מאיתנו לא ראה מיליוני תמונות של חתולים, אבל אנחנו עושים עבודה טובה יותר מה-AI בזיהוי שלהם רוב הזמן. כלומר, המוח האנושי עושה כאן משהו שונה ממה שהמערכות שבנינו עושות, אפילו אם הן משוכללות מאד. מה שזה אומר הוא שהמוח שלנו מכיל מערכות נוספות, משלימות לאלו שלומדות דברים מהדאטה הגולמי. ולכן, ההישענות היתירה על הדאטה היא מה שחושף את ה-AI לעקב האכילס שדיברנו עליו היום.
אז נראה, אם כן, שהפתרון לבעיות עולם ה-AI איננו באיסוף של דאטה נוסף, או לפחות לא בעיקר שם, אלא צריך משהו אחר: שינוי תשתיתי בגישה המחקרית של איך בונים AI, כדי להגיע למשהו חדש ועמיד בפני המגבלות הללו שחשפנו כאן בפרקים האחרונים.
והדבר הרביעי והאחרון להיום: לראות עד כמה “מבחן הזוויות” נשען על הרעיון של טיורינג, שאנחנו נחליט אם משהו הוא תבוני על פי התפוקה שלו. הרי יכול היה מישהו לבוא ולטעון - "טוב, כל מה שהצבעת עליו כאן בסיפור של ג’פטו ופינוקיו זו בעיה של דגימה. הפלט אולי חסר במשהו, אבל המוח של ה-AI, הדבר הזה שמסתתר בתוך הקופסה השחורה - הוא באמת חושב ותבוני! פשוט לא מצאנו את הדרך לגרום לו לדבר באופן שמשקף את המוח הזה כראוי". ובהחלט, אפשר להאמין שזה המצב, כל אחד לפי אמונתו. אבל כל הקטע של טיורינג היה לומר שלא מעניין אותנו איך נראה המנגנון הפנימי, כל עוד הוא מסוגל לייצר תפוקה כמו בני אדם. ולכן, כל עוד אי אפשר לייצר תפוקה ששקולה לזו האנושית, הרי שמבחן טיורינג בגרסת ה"זוויות" יוותר על כנו, ויחכה שמישהו ימצא דרך להוכיח שאכן הגענו למוח סינתטי אמיתי שם בפנים.
אז - זהו להיום! מהפרק הבא אנחנו נעמיק עוד יותר בשאלה של התבוניות של המערכות הללו, אבל עכשיו ממקום יותר עקרוני. כלומר, במקום להתמקד בצורה המיוחדת שבה הם מאומנים ומעוצבים, נשאל - האם יכולה בכלל להיות מכונה שכזו, שתחשוב כמו בני אדם? כפי שנראה, לאורך העשורים מאז שטיורינג הציע את ההצעה שלו, היו הרבה דיונים בנושא.
ובנוסף, עוד דבר שאנו ניאלץ להתמודד איתו ועד כה לא ממש עשינו: להסביר מה *באמת* קורה שם מתחת למכסה המנוע. כלומר, אם מה שיש שם הוא לא תבונה, אז… מה זה בדיוק? איך נכון לחשוב על התוכנה המתוחכמת הזו, באופן שגם יסביר את היכולות המטורפות שלה ובו זמנית יציב ליכולות הללו גבולות ברורים?
ועד אז - להתראות… .ביי…
This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com -
エピソードを見逃しましたか？
-
הפעם ישבתי עם יאיר וייגלר, מנכ"ל ארגון מורים מובילים שינוי, כדי לדבר על בעיות המהות במערכת החינוך, מה צריך לעשות כדי לתקן אותם, ואיך כל זה מתקשר למה שקורה בצבא היום?
לפרטים נוספים על יאיר וארגון "מורים מובילים שינוי":
https://morimovilim.org/
X: @Yair27we
This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com -
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה שניה פרק מספר 6!
עבר יחסית הרבה זמן מאז הפרק הקודם. קודם היו החגים, ואז הגיע "אחרי החגים"... אתם יודעים איך זה. בכל אופן, אני חזרתי ומקווה שמעתה והלאה הפרקים יצאו באופן סדיר. כמו כן, חשבתי לשתף שעשיתי ראיון עם אלכס בקאלו בערוץ TOV על נושא הפרוגרסיביות - ערוץ אינטרנטי, למי שלא מכיר - אז אתם מוזמנים לצפות!
בתקופה האחרונה, AI נמצא בכל מקום, והמונח הפשוט הזה, בינה מלאכותית, מתחיל לאבד מהזוהר שלו. הבאז החדש, הדבר שאליו כולם נושאים את עיניהם, הוא לממש בשטח AGI, ראשי תיבות של Artificial General Intelligence, "בינה מלאכותית כללית". אם יש לנו היום מערכות AI שיודעות לדבר, וכאלו שיודעות לכתוב, וכאלו אחרות שיודעות לצייר, וכן הלאה, AGI אמורה להיות מערכת שיודעת לעשות את כל הדברים הללו יחד, ובאופן אינטרגרטיבי. בעצם, השאיפה כאן היא לייצר משהו דמוי המוח האנושי, שמסוגל גם הוא לעשות את כל הדברים הללו. סם אלטמן, אחד המייסדים של OpenAI, החברה שהביאה לנו את GPT, הגדיר זאת כך:
"לדעתי יש הרבה הגדרות סבירות ל-AGI, אבל עבורי, מדובר במשהו ששקול לאדם חציוני. יצור ממוחשב שתוכל לשכור כעובד בחברה לעבודה מרחוק, והוא יוכל לעשות כל מה שעובד רגיל יכול לעשות. זה כולל ללמוד להיות רופא, ללמוד לכתוב קוד - יש הרבה דברים שאדם חציוני יכול לעשות טוב. לדעתי מדובר במטא-יכולת כזו, של ללמוד דברים חדשים ולהתמקצע בכל דבר שאתה צריך."
כפי שבוודאי שמתם לב, ההגדרה של אלטמן זו הרחבה של מבחן טיורינג: הוא רוצה מכונה שדרך ממשק המחשב הוא יחווה אותה כאילו היא אדם חציוני. זו "הרחבה", כמובן, שכן טיורינג דיבר רק על שיחת צ'ט טקסטואלי, בעוד אלטמן מניח שהמכונה תוכל לעשות עוד הרבה דברים שבני אדם עושים: לשרטט דיאגרמות, להבין מה קורה בוידאו, וכן הלאה. לצורה שבה אלטמן מדבר יש חשיבות נוספת כמובן. הוא לא רק אומר שהיכולות הללו יהיו קיימות, אלא הוא מדבר על המחשב כעל "עובד" אמיתי בחברה כלשהי. בחזונו, כך נראה, המחשבים החזקים הללו יוכלו להחליף אנשים ממש בתפקידים שלמים.
אין ספק שכמו כל מהפכה טכנולוגית, הכניסה של AI לתעשייה משנה ותמשיך לשנות את עולם העבודה. אבל מה שנרמז בדבריו של אלטמן הוא, כך נראה, משהו עמוק יותר. לומר על מחשב שהוא יוכל לעשות "כל מה שעובד רגיל יכול לעשות" משמעו שהתפוקה של המחשב והתפוקה של בן האנוש יהיו שקולות באיכותן. אלתמן מדבר על כך שכמו שאדם יכול ללמוד לעשות כל מני דברים שונים זה מזה, כך גם ה-AGI יוכל להתאים את עצמו לכל משימה. בעצם, הוא רומז כאן שלא רק במשימות נתונות יהיה המחשב מוכשר, אלא שהפוטנציאל שלו יהיה שקול לזה של בן אדם, בכל מובן שדורש חשיבה והבנת העולם.
היעד הזה הוא כמובן שאפתני, ובשלב הזה בעונה אני רוצה לשאול - האם זה נכון? האם באמת נגיע לרגע שבו הפוטנציאל של המחשב יהיה שקול לזה של בן האנוש, או שמא תמיד יהיה צורך בבני אדם איפהשהוא בתהליך? בפרקים הבאים אני אנסה לשרטט עבורכם - ועבורי גם - כמה מן הגבולות המעניינים שיהיו, לפחות לדעתי, לטכנולוגיות החדשות שסובבות אותנו, וזאת גם כשחושבים מה יקרה עשור או שניים קדימה.
לומר משהו על איפה נהיה עוד עשרים שנה - זה קצת יומרני, אני יודע. אבל כפי שתראו, גם אם אני לא יכול להוכיח באופן מוחלט את התחזיות שלי, נקודות התורפה שנצביע עליהן בפרקים הבאים הינן עמוקות ביותר ונוגעות בדברים שורשיים מאד. אז תנו לי לתקן את ההימור שלי ולומר שאם בעוד עשרים שנה הבעיות שנדבר עליהם היום ובפרקים הבאים יפתרו, זה כנראה אומר ששינינו כמה דברים משמעותיים באיך שאנו בונים את ה-AI שלנו. הדרך שאנו צועדים בה היום היא אמנם בעלת עוצמה גדולה, אבל בלי לטפל בחסרונות שלה לא נוכל לפרוץ חסמים מסויימים.
זה בגדול לאן אנו הולכים. ספיציפית בפרק הזה אני ארצה לטעון שהצורך בדאטה איכותי ובכמויות גדולות והולכות הוא גם אחד מאזורי החולשה של הטכנולוגיה הקיימת; וספיציפית, הרעב התמידי של המערכות הללו לעוד ועוד דאטה, מרמז על הצורך שלהן לחפות על מה שאין בהן באמת: חשיבה אנושית.
אז יאללה, בואו נתחיל.
איך מייצרים AI? כפי שאתם זוכרים מהפרקים הקודמים, לוקחים מכונה שיודעת ללמוד מדוגמאות, ועל ידי חשיפה להמון דוגמאות היא לומדת איך אנו מצפים ממנה להתנהג. כמה זה "המון דוגמאות"? הכל תלוי בסיטואציה, כמובן. נניח, אוסף התמונות המפורסם ImageNet מכיל כ-14 מיליון תמונות של כל מני עצמים בעולם, ושלצידם תיוג שקובע מהו העצם המופיע בתמונה: חתול, רמזור, וכן הלאה. האוסף הזה היה אחד האוספים הגדולים הראשונים של דאטה לטובת אימון AI, וזו היתה משימה ממש לא טריוויאלית ליצור אותו. בעוד שלארגן ולאסוף הרבה תמונות זה דבר יחסית קל, בהינתן הגישה האוניברסלית לאינטרנט, האתגר הקשה היה להשיג את התיוגים, כלומר לדעת מה מופיע בתמונה. תזכרו שהתיוגים זה החלק החשוב - תהליך הלמידה הוא שמראים למכונה תמונה, היא מנחשת מה יש שם, ואז נותנים לה משוב - או "כל הכבוד", או "נו-נו-נו, התשובה האמיתית היא (השלם את החסר)". בלי התיוגים, אין יכולת לתת משוב.
אז מאין הגיעו התיוגים ב-ImageNet, או בכלל באוספים כאלו של דאטה? בצורה זו או אחרת, בני אדם מתייגים אותם. בחלק ניכר מהמקרים מדובר באנשים שפשוט יושבים מול מסך מחשב במשך שעות ומתייגים תמונה-אחר-תמונה, וידאו-אחר-וידאו. לצד זה יש גם גרסאות יצירתיות יותר של השגת תיוגים. נניח, כמו שמשחילים לכולנו פרסומות בסרטוני יוטוב, יש חברות שמשחילות משימות תיוג כאלו לתוך משחקי מחשב, והשחקן שנענה לאתגר התיוג מקבל בונוסים במשחק. בשורה התחתונה, מילוני אנשים מועסקים בצורה זו או אחרת ברחבי העולם בבניית אוספים של דאטה מתוייג.
עולם התיוגים הוא עולם חדש, מעניין ולפעמים גם בעייתי. השכר של אלו שעובדים בתחום נמוך, וחלק ממשימות התיוג דורשות חשיפה לתכנים קשים כמו אלימות ופורנו. מאידך, רק בזכות התיוג שהם מספקים לחברות ההייטק אנחנו יכולים לשוטט ברשתות חברתיות בלי שמישהו ישחיל לנו תכנים שכאלו לפיד. אז, למי שמעוניין ללמוד יותר על תחום העיסוק הזה, אני מצרף כאן סרטון תיעודי של צוות צילום שחקר את הנושא. בסרט כל התמונות הגרפיות מצונזרות, אז אין לכם מה לדאוג בהקשר הזה אם דאגתם.
בכל אופן, כפי שאתם יכולים לדמיין, לארגן "פס ייצור של דאטה מתוייג על ידי בני אנוש" זה לא דבר קל, ומהווה כאב ראש גדול עבור התעשייה. קודם כל, כמו בהרבה תעשיות, התשלום על משכורות לבני אדם תופס נתח נכבד מעלות התפעול. שנית, יש בעיה מהותית של בקרת איכות. אם אתם שוכרים אנשים לתייג מליוני תמונות, איך תדעו שהמתייגים עשו עבודה טובה בתיוג? איך תזהו טעויות ורמאויות, או אנשים עצלנים שלא מקפידים על דיוק? הבעיות הללו הינן רק כמה מהבעיות שכל חברה שרוצה לקבל דאטה מתוייג ואיכותי צריכה להתמודד איתן.
בשל הצורך בהמון דאטה מצד אחד, ועלויות גבוהות בייצור ואיסוף הדאטה הזה מצד שני, הקהילה המדעית והטכנולוגית כל הזמן מחפשת קיצורי דרך, דרכים להמעיט את ההישענות שלהם על דאטה אנושי, ובמקום זה להשתמש בדאטה סינתטי - תיוגים שמחשבים מייצרים באופן אוטומטי, מחשבים שמייצרים דאטה מתוייג מראש לפי הזמנה, או שיטות ללמוד על העולם ללא צורך בתיוגים מראש, מה שקוראים בעגה המקצועית Self Supervised Learning, למידה בבקרה עצמית. אבל על אף המאמצים הללו, נראה שהצרכים בתיוג אנושי רק גדלים משנה לשנה. על פי מכון מחקר אחד שראיתי, אם ב-2023 שוק התיוגים תפס כ-1.8 מיליארד דולר, התחזית שלהם היא שב-2028 השוק יגדל ליותר מ-6 מיליארד.
כל הדברים הללו אמורים לעורר אצלנו ספק מסויים, אפילו לא קטן במיוחד, לגביי חזון ה-AGI לפי סאם אלטמן. אם AGI אמור להיות מסוגל להחליף בני אדם באופן מוחלט בתפקידי עבודה, האם הוא לא אמור להיות מסוגל לתייג דאטה ולהגיד מה קורה בו? תיוג של דאטה נשמע כמו משימה של אדם חציוני, הלא כן? מרגיש שמשהו קצת אחר קורה כאן. כפי שאומרים - "כאן חשדתי": העובדה שאנחנו לא יכולים להישען על מכונות כדי לתייג לנו דאטה מרמזת, אולי, על משהו שחסר במערכות הקיימות. אז - מהו?
כדי לענות על השאלה הזו, יעזור שנכיר את עולם התיוגים קצת יותר מקרוב. לפני כמה שנים קראתי כתבה בנושא תעשיית התיוג, וסיפור ששיתף הכותב, Josh Dzeiza, תפס את תשומת ליבי.
כחלק מעבודת התחקיר שלו, ג'וש נרשם לאחת מחברות התיוג כדי לחוות את התפקיד באופן ישיר. המשימה הראשונה שקיבל היתה לעבור על תמונות ולתייג האם ואיפה מופיעים בגדים בתמונה. ההוראות דייקו עוד יותר את המשימה: הוא התבקש לתייג רק "בגדים אמיתיים שיכולים להילבש על ידי אנשים אמיתיים". בגדי בובות, בא נאמר, לא כלולים ברשימה.
קחו כמה שניות לחשוב על המשימה הזו, ותוודאו שאתם מבינים את הכלל. האם אתם מרגישים בנוח לבצע משימה כזו עבור תשלום ראוי? אני מהמר שרובכם תגידו "כן, נשמע די קל". ולכן, עם התחושה הזו, עם הביטחון העצמי הזה, קיראו את החוויה של ג'וש:
משוכנע ביכולתי להבחין בין בגדים אמיתיים שניתנים ללבישה על ידי אנשים אמיתיים לבין בגדים שאינם אמיתיים שלא ניתן ללבוש, ניגשתי למבחן ההתקבלות למערכת. מיד על ההתחלה, המערכת זרקה לכיווני אתגר אונטולוגי: תמונה ובה מגזין, כשהמגזין מציג תצלומים של נשים בשמלות. האם צילום של בגד הוא בגד אמיתי? "לא", חשבתי לתומי, "כי אדם לא יכול ללבוש צילום של בגד." אבל המערכת הודיעה לי שטעות בידי! מבחינת הבינה המלאכותית, תצלומים של בגדים אמיתיים הם בגדים אמיתיים.
אחר כך הגיעה תמונה של אישה בחדר שינה, מואר בעמעום, המְצָלֶמת סֶלפי בעומדה לפני מראָה באורֶך מלא. החולצה והמכנסיים הקצרים שהיא לובשת הם אמיתיים, כמובן, אבל מה לגבי ההשתקפות שלהם? המערכת קבעה - גם כן בגדים אמיתיים! מבחינת המערכת, השתקפויות של בגדים אמיתיים הם גם בגדים אמיתיים.
סיפור חביב, נכון? וזה לא נגמר שם. ג'וש מתאר איך לאחר שעבר את שלב הסינון הראשוני בתהליך ביצוע המשימה, הוא קיבל את ההוראות המלאות, ואלו היו באורך של לא פחות מ-43 דפים (!!) גדושים בהוראות מפורטות ותמונות להדגמה. כפי שהוא כותב, נעליים נחשבו בגדים אבל לא כפכפים; טייטס כן אבל גרביונים לא; תחפושות בפנים אבל שיריון אבירים - בחוץ; ואם יש תמונה של מזוודה פתוחה ובה בגדים מקופלים - אין לסמן אותם. בקיצור, בלאגן אחד גדול.
מה קורה כאן? בואו נפרק את הסיפור שמאחורי הסיפור. זה מתחיל בכך שהמציאות מבולגנת ורועשת, וההוראות באו להתמודד עם הבלאגן הרועש הזה. Milagros Miceli, חוקרת גרמניה שמצוטטת במאמר, מסבירה שהלקוח רוצה את התיוג כדי לשרת את המוצר או השירות שלו, ומתוך זה נגזרים ההוראות. חברות התיוג צריכות לאפיין במדוייק מה לתייג כדי שהלקוח יהיה מרוצה, וכפי שהיא מצוטטת בכתבה, הם "מנסים לפשט מציאות מורכבת ומרובת-רבדים, לכדי משהו שמכונָה ממש טיפשה תוכל להבין". הדברים אולי יזכירו לכם את מה שהערתי בפרק הרביעי, לגביי זה שאפילו שבני אדם מסוגלים לזהות חתולים ביתר קלות, זה מאד קשה לנסח במדוייק סדרת הוראות לזיהוי חתולים, ומי שינסה - יפול לבור שלא יצא ממנו. אתם יודעים איך נראה בור שכזה? בדיוק - הוא נראה כמו 43 דפים של הוראות מפורטות, שמנסות לתחם באופן עיקבי מציאות בלאגניסטית, ושאת העיקביות שבה קשה הרבה פעמים לראות. רואים אם כן, עד כמה משימת התיוג היא קשה - קשה למתייגים, כמובן, אבל גם קשה לאלו שבאים להגדיר אותה. זהו המסר הראשון העולה מן הסיפור.
אבל מעבר לקושי הטכני באיפיון משימה נתונה, טמון כאן גם מסר נוסף, והוא שהמציאות עצמה היא כל כך מורכבת ומרובדת, שתמיד יש המון דרכים להסתכל עליה, הרבה יותר ממה שאנו מדמיינים במחשבה ראשונה. בניגוד לאינטואיצה שלנו, מסתבר שהמושג "לבוש שאנשים לובשים" הוא רב-משמעי, ואנחנו נבין אותו אחרת בהקשרים שונים. או נניח שהתבקשתם לסמן בתמונה אנשים שלובשים חולצה אדומה. מה תעשו עם חולצת פסים, או חולצה כחולה עם כיס אדום? אין תשובה אחת נכונה.
אם נרצה להיות מדוייקים יותר, מה שקובע מהי התשובה הנכונה במקרה נתון הוא המטרה שלשמה אנו מתייגים את הדברים, ואפשר להדגים זאת עם דוגמה פשוטה. נניח שהתבקשתם לעבור על הוידאו של מצלמות האבטחה בקניון הקרוב למקום מגוריכם, ולתייג את כל כלי נשק שמופיעים בפְרֶיים. ועכשיו לשאלה: האם אני רוצה לתייג גם חולצות עם הדפסים של רמבו? מה לגביי דונלד דאק המחזיק באקדח מצוייר? האם צריך לסמן ילד שהתחפש לאינדיאני ומחזיק חץ-וקשת? ומה בעניין השתקפויות של אקדח במראה?
התשובה היא שהכל תלוי במיהו הלקוח ומה מעניין אותו. אם הלקוח הוא המשטרה, אז סביר שהיא מעוניינת בכל דבר שיכול להוות סכנה בטחונית למבקרי הקניון, ואז חולצות וסרטים מצויירים לא רלוונטים אבל השתקפויות במראות - סופר רלוונטי. מחר, יגיע פרופסור למדעי החברה שחוקר את המוטיבים המיליטנטים בחברה הישראלית, ומבחינתו כל הוריאציות שהזכרתי יכולות להיות סופר-רלוונטיות.
אז, אם נמשיך את הקו הזה ונשאל - מהי כמות הצרכים האנושיים? התשובה היא ברורה וידועה: פלוס-מינוס אינסוף. כוחות השוק והחברה מייצרים כל הזמן צרכים חדשים. כל עוד המציאות והאופנים שאפשר להסתכל עליה היא ימשיכו להתרחב ללא סוף, התיוג של תמונה היום לא יספיק לנו לכל צרכי העתיד, ולאורך זמן, נזדקק כל הזמן לעוד ועוד תיוגים. ולכן כנראה שעבודת התיוג האנושית לעולם לא תסתיים.
אז דיברנו על מורכבות התיוג, ודיברנו על ריבוי הצרכים, אבל שווה להקדיש גם שתי דקות לסיבה נוספת שבגינה תיוגים ימשיכו להיות חלק מתעשיית ה-AI, והיא התנועה של התחום גם לתחומים מופשטים ועמוקים יותר מסתם זיהוי חפצים בתמונה. קחו לדוגמה את האוסף המכונה AffectNet, שמכיל כחצי מיליון תמונות של פרצופים, ושלגביי כל תמונה מישהו הסתכל בפרצוף שניבט ממנה ותייג את התחושה שמובעת בפרצוף הזה. הסימונים נבחרו מתוך 8 קטגוריות בלבד של תחושות, דברים כמו נייטרלי, שמחה, עצב וכן הלאה.
עכשיו, זה נשמע כמו אוסף מגניב, ואולי כזה שאפשר לאמן לפיו מחשבים שיזהו רגשות לפי פרצופים. אבל נראה לי ברור לכולנו שיש כאן משימה שונה לגמרי מאשר תיוג של חתולים ורמזורים בתמונות. קודם כל, בני אדם שונים ותרבויות שונות מביעים רגשות באופן שונה בפרצוף שלהם. שנית, מאותה הסיבה גם זהות המתייג יכולה להשפיע על התיוג - מתייג אנגלי ומתייג יפני יתייגו דברים אחרת, אני מהמר. ולסיום, והכי חשוב, תוסיפו את זה שמחר יכול להגיע מישהו אחר, אולי מתרבות אחרת, ולהציע ששמונה הקטגוריות אינן נכונות או מדוייקות, והפסיכולוגיה האנושית דווקא מחייבת שנקטלג ל-11 קטגוריות. מכל הסיבות הללו, עבודת התיוג לא תסתיים לעולם.
אפשר להמשיך ולהרחיב, אבל נדמה לי שהעניין ברור: מחשבים זקוקים לתיוגים הללו כדי לשדרג את היכולות שלהם, ואפילו שיש שרוצים להיפטר מהגורם האנושי בתהליך התיוג, הצורך בבני אדם רק מתרחב. ואולי באמת יבוא יום שבו נוכל להפסיק לייצר עוד ועוד דאטה אנושי, אבל ממה שראינו דווקא נראה שההיפך הוא המקרה הסביר יותר: כיוון שיש אינסוף דרכים להסתכל על המציאות, ורק בני אדם יכולים לומר למחשבים איזה מכל הדרכים הללו הוא מעניין, התיוג האנושי לא הולך לשום מקום.
המעמסה של יצירת כמויות דאטה גדולות היא בעיה חדשה יחסית, כזו שקיימת במיוחד מאז שעולם ה-AI הבין איך אפשר למנף כמויות גדולות של דאטה. אבל בעומקה מדובר דווקא בבעיה ישנה ומוכרת. כבר באמצע המאה ה-20, התגלתה בעיה בחקר ה-AI ושמה "בעיית המיסגור", The Frame Problem. חוקרי הבינה המלאכותית דאז התקשו בפיצוח אגוז מעצבן: איך מסבירים למחשב אילו עובדות רלוונטיות למשימה שלו ואילו לא? בהינתן בעיה כלשהי, איך הוא אמור לדעת שמידע X יכול לעזור לפתור את בעיה Y, או שכיוון Z לא שווה בדיקה? איך הוא צריך לדעת שאין קשר בין הגירוד שיש לי בראש לבין מזג האוויר ביפן? הנה, תשמעו קטע קטן מדבריו של פרופסור מוריי שנאהאן, פרופסור ב-Imperial College of London וחוקר בגוגל, בהרצאה שנתן לפני כעשור על הנושא:
באופן כללי יותר, כיצד יכולה תוכנת מחשב לזהות את קבוצת האמונות הרלוונטיות לתפקוד קוגניטיבי כלשהו? נניח, תחשבו על מי שחשב על זה שהמבנה של האטום דומה למבנה של מערכת השמש. איך מישהו אי פעם חשב על הכיוון הזה? יש כאן תהליך לא טריוויאלי, שמקשר בין שני דברים שונים לחלוטין. כיצד אפשר להדריך תוכנת מחשב לעשות דבר שכזה?... הבעיה היא, שכל דבר עשוי להיות קשור לכל דבר אחר!
ובהחלט, מדובר בבעיה קשה. בגדול, הדרך שבה פותרים אותה היא שבני אדם מכוונים את המכונות ומצמצמים עבורם את החתכים של העולם שמעניינים מראש, ואת השאר המכונות פותרות באמצעים הסתברותיים, מנחשים משהו על בסיס העבר ולומדים מטעויות. החלק הראשון, ההכוונה האנושית, מגיע בכל מני צורות: הוראות מפורשות בקוד של המחשב, בחירת החיישנים שהמערכת תקבל ואלו שלא תקבל, וגם הרבה מידע שעובר למחשב ברמיזה, דרך הדאטה המתוייג והאופן שבו הוא מאורגן. אבל תמיד יש מעורבות של האדם, ובלי בני אדם שיתנו את המיסגור בצורה כלשהי, כל הסיפור הזה לא יעבוד.
בואו נעמיק עוד קומה בתובנה שבפנינו. מה בדיוק התרומה האנושית פה בסיפור הזה של המיסגור? עד היום דיברנו הרבה על תבונה, אבל ממה מורכבת התבונה הזו? חלק מזה הוא בוודאי מה שאנו קוראים אינטלגנציה, חשיבה לוגית ורציונלית. אבל האם זה הכל?
נראה שמרכיב נוסף וקריטי הוא בעיקר משהו אחר: סוג של "common sense" , ובמיוחד common sense אנושי - דברים שבני אדם יודעים באופן אינטואטיבי שהם טובים או רעים, רצויים או דחויים. תחשבו על זה שמה שהופך דבר לרצוי או פגום איננו משהו במציאות הגולמית, אלא רק האופן שבו המציאות הזו מתייחסת ומשמשת את האדם. כוס פלסטיק שלמה וחזקה טובה יותר מכוס פלסטיק שנקרעה לגזרים רק בגלל שעבור בני אדם, לכוס השלמה יש שימוש שאין לזו שנקרעה. וכיוון שכל המחשבים הללו נבנים כדי לשרת את צרכי בני האדם, אנחנו חייבים לוודא שהוא, המחשב, רואה את העולם באותו אופן שאנחנו רואים אותו. אפשר לראות גם איך הדברים משתלבים, כרגיל, במבחן טיורינג: מחשב שאינו מבין את העולם דרך עיניים אנושיות, ייכשל במבחן טיורינג די מהר.
במילים אחרות, בעיית המיסגור משקפת משהו אמיתי - באמת יש אינסוף דרכים לאפיין ולהממשק עם העולם. כשאנו מספקים למחשבים הרבה דאטה, אנחנו בעצם מספרים להם לא רק על העולם, אלא על איך אנחנו, בני האדם, תופסים את העולם.
וכאן אנו מגיעים לנקודה שבה פתחנו את הפרק היום. שאלתי בתחילת הפרק, האם יש סיכוי שאותו AGI יוכל להתנהל בעולם העבודה ללא מגע יד אדם. לאור מה שראינו עכשיו, הכל תלוי במה שקורה שם מתחת למכסה המנוע של המחשב. אם המחשב היה מצליח לזקק מכל הדאטה שהוא ראה את אופן החשיבה האנושי, לייצר ממש מוח אנושי-סינתטי, אז משלב מסויים והלאה הוא לא היה צריך לקבל עוד הדרכות, ולא היה צריך לייצר עבורו עוד ועוד דאטה מתוייג. כמוני וכמוכם, הוא היה מסתכל בעולם דרך משקפיים אנושיות-סינתטיות, ומבין לבד איך אנשים רואים את העולם. אבל כפי שראינו, צרכי התיוג כל הזמן גדלים, מה שאומר שלפחות נכון להיום, נראה שהמחשב איננו באמת מבין איך אנו רואים את העולם.
אבל, אם הוא לא באמת מבין איך אנחנו רואים את העולם, אז איך המחשב מצליח היום לכתוב טקסטים שנשמעים מאד משכנעים, כאילו בן אדם כתב אותם? משהו משמעותי בכל זאת קורה שם, נכון? ובכן, להבנתי קורה שם משהו אחר. אני ארחיב על זה בפרקים הבאים, וכרגע רק אתן את זה בקצרה: במקום ללמוד איך בני אדם חושבים ורואים את המציאות, המכונות מחלצות מן הדאטה שנתנו להם סוג של "צילום מצב" של החשיבה האנושית ברגע נתון. הצילום הזה הוא ברזולוציה גבוהה מספיק ש-GPT וחבר מרעיו יכולים לחקות התנהלות ויצירתיות אנושית באופן מוגבל, אבל הן לא יורדות לעומק התפיסה האנושית את המציאות. ולכן לאורך זמן, וללא מעורבות של אנשים שיזרימו לו עוד מידע ויעצבו אותו מחדש, המחשב היה מאבד מהרלוונטיות שלו.
הרעב המתמיד לעוד דאטה חושף בפנינו, אם כן, שנתנו ל-AI המון דגים, אבל כנראה שעדיין לא לימדנו אותו לדוג לבד.
אז, זהו להיום. הנקודה העיקרית שרציתי להעביר כאן היא שהמציאות היא אינסופית במורכבות שלה, ובני האדם מעוניינים רק בחתך קטן מכל מה שיש שם בחוץ. כיוון שאפילו החתך הזה מתפתח כל הזמן, האופן שבו GPT ודומיו מתמודדים עם ההתפתחות הזו יכול לרמז משהו על מה שבאמת הם עושים. וכיוון שכרגע נראה שה-AI זקוק כל הזמן לעוד ועוד דאטה, נראה שיש כאן יותר שכפול של מידע אנושי סטטי מאשר עיצוב חשיבה אנושית עצמאית ודינמית בתוך המכונה. כמובן, אפשר לחשוב אחרת. יש כאלו שבטוחים שהכל עניין של זמן, וש-GPT גרסה 10 תצליח לממש חשיבה אנושית מלאה. לאלוקים פתרונים, כפי שאומר הפתגם המפורסם, ואתם מוזמנים לבחור את העמדה שלכם בעניין.
אבל מה שראינו היום הוא רק הצעד הראשון. בפעם הבאה נדבר על סדרת מחקרים מהשנה האחרונה ששרטטה גבולות נוספים לבינה המלאכותית של GPT, ושגם היא הגיעה למסקנה שאין מנוס מאשר להמשיך כל הזמן להזריק פנימה למערכת ידע אנושי חדש. אבל בעוד הדברים שדיברנו עליהם היום התכווננו למצבים שבהם הידע והשימושים השתנו, הם הראו משהו יותר דרמטי: שאפילו בידע הקיים, הזה שהמכונות אומנו עליו מראש - אפילו שם המכונות נאלצות להישען על בני אדם להמשיך ולייצב את המערכת. אז יש למה לחכות!
ובינתיים…
להתראות, ביי…
This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com -
שלום כולם, וברוכים הבאים לפרק מיוחד של אלישע והזוויות!
כפי שאתם יודעים, לאחרונה התחלתי (במקביל לעונה הרגילה) להרחיב את הפעילות של “אלישע והזוויות” גם לתחום הראיונות, כדי לקבל זוויות נוספות על נושאים שונים שדיברנו עליהם כאן, וגם מעבר.
היום, אני מנסה כאן משהו חדש - שיחה עם בּריאנה וּו, דמות מאד ידועה בתנועה הפרוגרסיבית בארצות הברית, שמאז שפרצה המלחמה יצאה להגנת ישראל באופן חד-משמעי ב-X (טוויטר ז”ל). רציתי לדבר איתה על החיכוך הפנימי שהיא חווה מול אנשים אחרים בתנועה, על איך השביעי לאוקטובר השפיע עליה, ועל מה היא חושבת שיקרה אם קאמלה האריס תנצח. הרגשתי שרק התחלנו לגעת בכל מני נקודות - זו היתה סוג של שיחת היכירות, ואני מקווה שבהמשך אמשיך את השיחות עם בריאנה כדי להעמיק יותר בסוגיות שדיברנו עליהם בעונה הראשונה. ספיציפית, בריאנה היא גם אישה טרנסית, וגם בתחום הזה אני רואה אותה מנסה למתוח קו מסויים בינה לבין פעילים טרנסים אחרים. אז - נראה אם אצליח לדבר איתה שוב בעניינים אחרים.
השיחה עצמה היא באנגלית, כמובן, כיוון שהיא לא יודעת עברית. בימים הקרובים אני מתכוון לתרגם את השיחה, ולהעלות גרסת וידאו עם כתוביות, בנוסף לתמלול העברי המלא. אז חפשו את זה במייל שלכם! בשלב הזה גם עדיין לא העליתי את זה לספוטיפיי, גם זה יגיע.
חוץ מזה, אולי שווה לציין ולהרגיע, שעל אף הניסויים הללו שלי בז’אנרים אחרים, “אלישע והזוויות” ימשיך להיות פודקאסט שכמעט כולו בעברית, ותמיד אמשיך עם העונות הסדורות כפי שאתם מכירים ואוהבים. :)להתראות, ביי…
This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com -
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה שנייה, פרק חמישי. היום ט' אלול, ה-12 לספטמבר, ואנחנו נדבר היום על בינה מלאכותית ושפה. אבל קודם כל, לפני שנתחיל, רציתי להזכיר לכם שיש מייל לפודקאסט, כמו גם חשבון טוויטר ואתר אינטרנט שבו תוכלו למצוא את כל הפרקים של הפודקאסט גם בגרסה כתובה, ומי שנרשם לאתר מקבל מייל כל פעם שיוצא פרק. אז, הלינקים בתיאור הפרק, ואתם מוזמנים ליצור קשר ולהגיב באופן חופשי. אני מבטיח לנסות ולענות לכל מי שיכתוב.
בפרק הקודם הסתכלנו על מבנה המנוע של הבינה המלאכותית של ימינו, והיום אנחנו נחפור עוד בתשתיות שלה. כזכור, מבחן טיורינג מסתמך על היכולת של מכונה לנהל שיחה עם בן אדם, מה שמצריך ממנה להבין שפה של בני אדם. אז היום אנחנו נרצה לחטט קצת בשאלה כיצד מחשבים מבינים שפה, וספיציפית, איך מחשבים מבינים את המשמעות של מילים? שווה לציין ששפה היא הרבה מעבר לרק המשמעות של מילים. לשפה יש גם דקדוק, ומילים משנות את משמעותן בהקשרים שונים, וכן הלאה. אבל הבסיס לכל זה הוא, קודם כל, להבין את המשמעות של מילה בודדת, ובזה אנחנו נתמקד היום.
מהניסיון שלי, המפתח להבנת רעיונות עמוקים ומורכבים הוא למצוא את הדימוי האלגנטי ביותר עבורם, אז בפרק הזה יהיו כמה דימויים כאלו, ואני מקווה שזה יקלע לטעם שלכם ויעזור לקונספטים שנציג כאן להחליק לכם בקלילות בגרון. הדימוי הראשון שישרת אותנו כאן שאוב מעולם סרטי הילדים. אני משער שרוב המאזינים, אם לא כולם, מכירים את הז'אנר של סרטי דיסני ופיקסאר, שבהם ישנו עולם מאד דומה לשלנו, רק שבו האנשים מוחלפים במשהו אחר. בסרט "צעצוע של סיפור" הדמויות הן צעצועים, בסרט "באג לייף" הנמלים הם הדמויות האנושיות, ב"זוטופיה" כל חיות העולם מאכלסות מטרופולין גדול כמו ניו-יורק, ובסרטים "מכוניות" ו"מטוסים" אתם יכולים לנחש לבד מה עבר האנשה.
ובכן, על אותו מטבע, גם אנחנו "נחייה" יישות כלשהי היום, והרי היא המילה, או בואו נגיד - את כל המילים בשפה העברית. בואו נדמיין סיפור על עולם דמיוני שבו מילים הם דמויות חיות, אנשים כמוני וכמוכם. כל מילה חיה בעולם הזה במקום מסויים, והיא אוהבת לחיות קרוב למילים שדומות לה. אם תפתחו את הספר שמספר על העולם הזה, תמצאו בכריכה הפנימית שלו מפה מאויירת של העולם הזה, עם ציונים של אזורי עניין. נניח, יכול להיות שתראו שיש עיר שבה גרים כל הצבעים, המילים "אפור", "ירוק", "כחול" וכן הלאה. במקום אחר בעולם תהיה עיר שבה יגורו כל המקצועות, מילים כמו "רופא", "סבל", "מתכנתת", "נהגת" וכן הלאה. וגם הערים הללו יהיו ממוקמות יחסית אחת לשניה באופן שעושה שכל. נניח, עיר המונחים הפיזיקליים כנראה תהיה קרובה לעיר המונחים המתמטיים, ועיר שיש בה שמות של שחקני הוליווד תהיה ליד עיר שיש בה שמות של צלמי פאפראצי.
ככל שאתם, והילדים שלכם, מביטים במפה, אתה רואים שמי שעיצב אותה ממש עשה עבודת אומן, וחשב על המון דברים מגניבים. לדוגמה, אתם שמים לב שמילים של צורת רבים תמיד נמצאות ממזרח למילים של צורת רבות, כלומר בלשון נקבה. הילד שלכם גם מעיר שבעיר הצבעים, ככל שהצבע כהה יותר הוא נמצא צפונה יותר בעיר. כיוון שגם בעולם הזה יש בתי דירות, המפה תתייחס גם לגובה ולא רק לאורך ורוחב, ואז אולי תגלו שככל שלמילים יש משמעות עוצמתית יותר, הן גרות בקומה גבוהה יותר בבניין שלהן. כך נראה שהמילה "ענק" תהיה בקומה גבוהה יותר מאשר המילה "גדול", והמילה "פצפון" תהיה בקומת הקרקע.
עכשיו, דמיינו שהילד שלכם הוא חנון. חנון מקצועי ומוכשר. יום אחד, הוא חוזר הביתה ואיתו דף משבצות שקוף, כמו מתוך מחברת חשבון אבל שקוף. הוא לוקח את הספר, פותח אותו ומניח עליו את דף המשבצות. הוא מסמן נקודה מסויימת כראשית הצירים, נקודה אפס-אפס-אפס, ואז הוא מסמן עבור כל מילה במפה את הקואורדינטות שלה. "תראי אמא" הוא אומר כשהוא מסיים, "תראי מה עשיתי. עכשיו אני יכול לתכנת GPS שיעזור לנווט מהמילה 'ילד' למילה 'כאפות' ". :)
נשים את ההומור היבש שלי בצד, ונחזור לנושא שלנו. אני משער שכבר ניחשתם את הקשר לפודקאסט: כשמלמדים מחשבים שפה, אנחנו בעצם עוזרים להם לשרטט מפה שכזו, כשכל מילה מופיעה על המפה. למפת מילים שכזו קוראים בשפה המדעית word embeddings, או "הטמעות מילים", כדי להביע את העובדה שלקחנו את כל המילים בשפה ו"הטמענו" אותם באיזה מרחב גיאוגרפי, כך שלכל מילה יש קואורדינטה במרחב הזה. וספיציפית, הטמעות מילים איכותיות הן כאלו שהמיקומים של כל מילה מייצגים, במובן מסויים, את המשמעות שלה.
יש המון מחקר שהוקדש בעבר וגם היום לפיתוח שיטות לייצור הטמעות מילים שכאלו, ואנחנו ניגע בחלק מהטכניקות לזה בהמשך הפרק. אבל בשלב הזה אני רוצה לעצור ולשאול: מה ההשלכות של ההתמרה הזו? ותנו לי למקד עבורכם את הפנס שלי על שלוש השלכות שכאלו, שכן אם באמת אפשר להכין מפה שכזו, מדובר באירוע דרמטי ביותר.
בראש ובראשונה, מה שעשינו כאן הוא חשוב בגלל שמחשבים לא מבינים שפה של בני אדם, אבל הם יודעים טוב מאד איך לעבוד עם מספרים וקואורדינטות. מחשב יכול לחשב מרחקים בין שתי נקודות במפה, וגם לחשב את הכיוון היחסי של תנועה מנקודה א' לנקודה ב', וכן הלאה. במילים אחרות, המעבר מאוסף מילים רנדומלי למפת המילים היפה שלנו הוא מה שסולל לנו את הדרך להעביר את כל נושא השפה לייצוג שמחשבים יכולים לעבוד איתו.
המרכיב השני שהופך את המעבר הזה למשמעותי הוא העובדה שבָמפה שאנחנו מייצרים המיקום של המילים איננו אקראי, אלא הוא בהלימה למשמעות של המילים. כפי שתיארתי קודם, במפה הדמיונית הזו מילים דומות נמצאות קרוב אחת לשניה, וכיוונים במפה גם הם בעלי משמעות. אז לדוגמה, אם הייתי רוצה לכתוב תוכנה שמוצאת מילים נרדפות, אני יכול פשוט לומר למחשב - "הנה הקואורדינטה של מילה X, תמצא את המילה Y שהכי קרובה ל-X במפה, וזו כנראה תהיה מילה נרדפת". נכון מגניב? ברור שמגניב!
ויש נקודה השלישית, אולי הנקודה העמוקה ביותר. זוכרים את הילד החנון שלנו, שהגיע הביתה עם השקף המשובץ? איפה הוא סימן את ראשית הצירים? איפה שהוא רצה. לא משנה איפה הוא היה מסמן את הנקודה 000, המפה היתה בדיוק אותו דבר, רק עם מספרים שונים. השקף שלו לא שינה את המפה עצמה, ולא השפיע על המרחק בין שתי מילים או הזווית ביניהן, אלא רק את הייצוג המספרי שיהיה לנקודות על המפה. אז כשחושבים על זה, מגלים את התובנה הסופר-חשובה הבאה: אם אני מספר לכם שהמילה "חתול" מצויה בקואורדינטה (1 2 3), למספרים הללו אין באמת חשיבות. כל המשמעות שלהם היא רק בדבר אחד - שהם מקודדים עבורי את המיקום היחסי של "חתול" ביחס לשאר המילים במפה.
אלו שלושת ההשלכות של המעבר למפת המילים. כפי שבטח שמתם לב, הדגשתי באופן חד דווקא את הנקודה השלישית, ואני רוצה שתבינו למה. אז, נקו את הראש, שכחו לרגע מהמפות שלנו, וצאו איתי לכיוון מחשבה אחר. תחשבו רגע על מילון עברי-עברי, כזה רגיל כמו שלכולנו היה בבית הספר היסודי. קחו שם כל מילה - נניח, המילה "מזלג". מזלג מוגדר במילון ספיר המקוון כ-"כּלי מוּארָך בעל שיניים לאכילה של מזון מוצק", כלומר - הוא מוגדר על ידי סדרת מילים כלשהי. עכשיו, כל אחת מהמילים הללו גם כן מוגדרת במילון, ושוב על ידי סדרת מילים אחרת, שגם כל אחת מהן מוגדרת על ידי מילים אחרות, וכן הלאה. אז בעצם, מה זה מילון? זהו ספר, שכולל את כל המילים בשפה, ומגדיר את המשמעות של כל מילה על ידי תיאור היחס שלה לסדרת מילים אחרות!
אם כן, מה שאני רוצה להציע לכם כאן הוא את הרעיון הבא: שאותה מפה של עולם המילים שדמיינו קודם לכן היא בעצם המקבילה הממוחשבת של מילון: כמו שבמילון המשמעות של מילה מעוצבת רק על ידי מילים אחרות, כך גם במפה שבנינו קודם, המשמעות של מילה מקודדת רק ביחס שלה לשאר המילים בשפה. לא פחות ולא יותר. ונכון, יש הבדלים בין מילון לבין המפה שתיארנו - לדוגמה, בהגדרה מילונית יש רק סדרה קצרה של מילים, לא את כל המילים בשפה, לעומת המפה שלנו. אבל מה שחשוב לענייננו הוא העובדה שבשתיהן מדובר במערכת סגורה: בשתיהן, המשמעות של כל מילה מעוצבת רק על ידי היחס שלה למילים אחרות, ותו לא.
אולי זה נראה לכם פשוט וקל, אבל הרשו לי לנסות לשכנע אתכם שיש משהו קצת מטריד ברעיון הזה, שהמשמעות של מילה מובעת על ידי מילים אחרות. שכן, אם כל מילה מוגדרת על ידי מילים אחרות, אז די מהר ניווכח שיהיו לנו במילון בהכרח הגדרות מעגליות. לדוגמה, בואו ניקח את המילים "זכר" ו"נקבה". במילון ספיר אונליין:
* זכר מוגדר כ"מין בבעלי החיים ובצמחים שתפקידו להעביר לבת הזוּג (הנקבה) זֶרע להפריה ולהולָדה",
* ואילו נקבה מוגדרת כ"מין בבעלי החיים ובצמחים שתפקידוֹ לקלוט את זֶרע הזָכר להולדה".
שימו לב שהמילה זכר מופיעה בהגדרה למילה נקבה, ונקבה - בהגדרה של זכר. יש כאן הגדרה מעגלית. בעולמות הלוגיקה, הגדרה מעגלית היא דבר פסול. זה בעצם להגדיר מילה על ידי שימוש בה עצמה. לומר "ההגדרה של אבן היא אבן" זו לא הגדרה בכלל, אלא אמירה סתמית חסרת ערך. אבל איכשהו, במילונים, זה לא מפריע לנו. למה זה לא מפריע לנו?
הסיבה לכך גם היא, האמת, די מתבקשת. כי המילון רק בא לעזור לנו ליישר קו סביב ההגדרות של מילים שאת המיפוי שלהם לעולם האמיתי אנחנו מכירים כבר לפני כן, גם בלי קשר למילון. ילד יודע מה זה מזלג לא בגלל שקרא את ההגדרה במילון, אלא כי ההורים שלו הראו לו הרבה מזלגות ואמרו לו שזה מזלג. אם כן, המילון אמנם מכיל הגדרות מעגליות, ומה שמאפשר את השימוש בו הוא שהמילים הם בראש ובראשונה ייצוגים של דברים בעולם שבחוץ שאנחנו מכירים בלי כל קשר למילון. במילים אחרות, העולם שבחוץ - אני אקרא לזה כאן לפעמים ה"עולם האמיתי", אבל אל תתפסו אותי על משמעות המילה "אמיתי" כאן - הוא העוגן הנסתר למילון, שנותן למילים הללו משמעות יציבה.
האופן שבו מילים יכולות לאבד את משמעותן כשאין להם עוגן אמיתי מובע בכל מני הקשרים קומיים. נניח, קחו את הדיאלוג המגוחך הבא שקורה בסדרה "המשרד" האמריקאית, בין דווייט, המעצבן המשרדי, לבין ג'ים, הבחור הנחמד במשרד שגם אוהב להתעלל קצת בדוייט כשהוא עובר גבול מסויים. הרקע לקטע הבא הוא שלפני כמה פרקים, ג'ים קיבל קידום והוא עכשיו הבוס הישיר של דווייט. בוקר אחד, כשג'ים מגיע בכמה דקות איחור למשרד, דווייט מביט בו בעלבון, משרבט משהו על דף צהוב ונותן אותו לג'ים, ואומר לו שהדף הזה הינו הערה שלילית. ואז קורה הדיאלוג הבא:
דוויט: אתה צריך ללמוד, ג'ים. אתה אולי מספר שתיים במשרד, אבל אינך מעל החוק.
ג'ים: או-הו, אני מבין לגמרי. וגם, יש לי הרבה שאלות. כמו, מה זה בכלל אומר "הערה שלילית"?
דוויט: בוא נגיד את זה ככה. אתה לא רוצה לקבל שלוש כאלה.
ג'ים: יאללה, ספר לי.
דוויט: שלוש הערות שליליות, ותקבל התראה.
ג'ים: וואו, זה נשמע רציני.
דוויט: או-הו, זה רציני. חמש התראות, ותירשם לך הפרה. ארבע כאלה, ותקבל אזהרה בעל פה. תמשיך ככה, ואתה כבר תקבל אזהרה בכתב. שתיים כאלה, ותתחיל באמת לסבול, כשאני אוציא דו"ח משמעת. דו"ח שאני אעלה על הכתב ושיגיע ישירות לשולחן של הממונה הישיר שלי.
ג'ים: הממונה הישיר שלך, שזה אני.
דוויט: אממ… נכון.
מה שקורה כאן בדיאלוג הזה הוא שלאורכו מתברר שלמילים שדווייט אומר, אין באמת משמעות. כל אחת תלויה או מובילה לשניה, וכשמצליחים להתיר את כל המורכבות הלשונית שדוייט המציא, מגלים שאין לזה שום עוגן במציאות, אלו מילים שנשמעות דרמטיות אבל ללא תוכן אמיתי. המצב הזה של רגרסיה שבסופה אין כלום, מתקשר אצלי בראש לעוד קטע הומוריסטי. יש לו כמה גרסאות, אבל הנה אחת מהן:
לאחר הרצאה על קוסמולוגיה ומבנה מערכת השמש, ניגשה גברת קטנה ומבוגרת אל המרצה.
"התיאוריה שלך, שהשמש היא מרכז מערכת השמש והארץ היא כדור שמסתובב סביבה, נשמעת מאוד משכנעת, אדוני, אבל היא שגויה. יש לי תיאוריה טובה יותר," אמרה הגברת הקטנה.
"ומהי התיאוריה שלך, גברתי?" שאל המרצה בנימוס.
"אנחנו חיים על פיסת אדמה שנמצאת על גבו של צב ענק." אמרה האישה.
במקום לנפץ את התיאוריה המוזרה הזו על ידי הצגת אסופה של ראיות מדעיות נחרצות, החליט המרצה לנסות ולשכנע אותה בעדינות. "אם התיאוריה שלך נכונה, גברתי," הוא שאל, "על מה עומד הצב הזה?"
"אתה איש חכם מאוד, פרופסור, וזו שאלה טובה מאוד," השיבה הגברת הקטנה, "אבל יש לי תשובה לזה, והיא כזו: הצב הראשון עומד על גבו של צב שני, גדול בהרבה, שעומד ישירות מתחתיו!"
"ועל מה עומד הצב השני?" המשיך המרצה בסבלנות.
לכך השיבה הגברת הקטנה בתרועת ניצחון. "שאלות שכאלו הינן חסרות טעם —הצבים ממשיכים ככה כל הדרך למטה."
גם כאן, ההומור טבוע בכך שכל צב נשען על צב שתחתיו, אבל נראה שאין באמת דרך שכל מגדל הצבים הזה יוכל להתקיים, כי אין לו עוגן אמיתי שחיצוני למערכת הצבים, משהו שכל הצבים בסופו של דבר נשענים עליו כדי לקבל יציבות. כמו בטיעוניו של דוייט, בתחילת התהליך נשמע שאולי יש להם כאן משהו, אבל מתברר לאחר זמן קצר שבעצם למילים שלהם אין באמת משמעות. מהלך החשיבה שלהם מאבד ממשות כשמגיעים לסופו.
אז מה יש לנו כאן בעצם? אפשר לומר שראינו שיש למילים שני רבדים של משמעות. רובד אחד הוא הרובד הפשוט, הקישור של המילים לעולם שבחוץ, המיפוי שלהם למה שהם מתייחסים אליו. בני אדם רוצים לתקשר לגביי משהו שם בחוץ, והם מגבשים מילים שמאפשרים להם לדבר על כך כחברה. במובן הזה, המשמעות של המילה מעוגנת במשהו שחיצוני לשפה. ברובד השני, יש להן משמעות שהינה רק פנימית לשפה: משמעות שמנוסחת על ידי שימוש במילים אחרות, או, בגרסה הממוחשבת, קואורדינטות שמאפיינות את המיקום היחסי של מילה נתונה ביחס למיקום של שאר המילים.
כשאנו אומרים שמחשבים "מבינים" את המשמעות של מילים, אנחנו מתכוונים לכך שיש להם גישה למשמעות שלהן רק במובן השני. זה גם הגיוני, כמובן. גם אם נניח שהייתם מצליחים איכשהו להסביר למחשב שהמילה "מזלג" קשורה למזלג פיזי, את המילה "אהבה" אין למחשב שום דרך להבין. זו מילה שאת העיגון שלה במציאות אנחנו, כבני אדם, חווים באופן ייחודי. הדרך היחידה שמחשב יוכל אי פעם לעכל את הרעיון של "אהבה" היא בצורה השניה, שבה המילה אהבה ממוקמת במיקום הראוי לה במפת עולם המילים, ומתוך היחס שלה למילים אחרות, כמו "נישואין", "משפחה" ו"רומנטיקה" המחשב יוכל להסיק את התשובה לשאלה, "מה זו אהבה?"
אבל, בשל המגבלה הזו, יכולים אנשים לבוא ולומר - "שמעו, זה די מבריק הקטע הזה של מפת המילים - אבל זה לא מבריק מספיק. אתם בעצמכם מודים שמחשבים לא יכולים באמת להבין את המשמעות האמיתית של מילים. המילים לא מעוגנות עבורם במציאות החיצונית, וזו מגבלה שאי אפשר להתגבר עליה! GPT לעולם יהיה רק מכונה שמוציאה פלט שנראה מגניב, אבל אין לו באמת עומק". ואכן, אנחנו נראה את הדעות הללו בהמשך העונה. אבל כרגע, לפחות לפרק הזה, אני רוצה לתת את הקייס החזק ביותר דווקא לצד שסבור שמה שיש בידי המחשב הוא די והותר כדי לא רק להוציא פלט שיש לו משמעות, אלא אפילו כדי, בהמשך, לחשוב ממש על העולם האמיתי. כדי להבין את זה, אני רוצה שנקדיש כמה דקות לשאלה - איך באמת בונים מפת מילים שכזו?
להסביר איך זה קורה באופן מדוייק יקח הרבה יותר מדי זמן ויותר מדי צלילה לעומקים טכניים, אז כרגיל, אנחנו ניגע רק בקווים המנחים של התהליך, של חלקים ממנו, כדי לקבל את הרושם הכללי שיספיק לצורך הדיון שלנו כאן. מה שאני ארצה להראות לכם היום הוא שגם בלי לדעת דבר או חצי דבר על העולם, אפשר לחלץ מתוך השפה הרבה מידע על היחס שבין מילים שונות, מידע שיכול לשמש אותנו בבניית מפה שכזו. אז שוב, נקו את הראש ודמיינו את הסיפור הבא. נניח שחייזרית טסה לה בחלל ועוברת ליד כדור הארץ. אין לה זמן לרדת ולחקור את המין האנושי, אבל היא כן מספיקה לעשות האקינג לאחד הלוויינים של אילון מאסק, להתחבר לאינטרנט ולהוריד את כל הספרות העברית, כולל כל הדפים בעברית באינטרט, אליה למחשב. עכשיו, היא לא מכירה עברית בכלל, וגם לא מכירה את העולם שלנו בגרוש, אבל יש לה זיכרון פנומנלי והמון זמן לשרוף עד שהיא מגיעה חזרה לבית שלה במאדים. מה היא יכולה ללמוד על המילים בשפה העברית?
ובכן, יש כל מני טריקים שהיא יכולה להפעיל, שכולם מבוססים אך ורק על התבוננות בתבניות של השפה כפי שהיא מוצגת בספרות העברית. טריק אחד הוא להסתכל על מבנה של משפטים. נניח שהיא תחפש את כל המקומות שמופיעה המילה "אכלתי", ואז עושה רשימה כל המילים שמופיעות מיד אחריה. כנראה שברשימה הזו ימצאו הרבה סוגי אוכל, נכון? וכמובן, יהיו עוד קבוצות של מילים שאינם מאכלים, כמו תיאורי זמן (אכלתי אתמול) וכו', אבל עדיין, אוכל יהיה מאד דומיננטי שם, ומצד שני מילים רבות, כמו המילה "פלסטיק", לא יופיעו אפילו פעם אחת. אם כן, ניתן יהיה להבין שיש קשר חזק יותר בין המילים "אכלתי" ו"תפוח" מאשר המילים "אכלתי" ו"פלסטיק", ולמקם את "תפוח" קרוב יותר מאשר "פלסטיק" במפה.
עכשיו שהבנתם את הטריק הראשון הזה, בטח תוכלו לחשוב על עוד טריקים. לדוגמה, אולי פשוט תסתכלו על האותיות של כל מילה, ותשימו מילים עם אותיות דומות, באותו סדר, אחת בקירבת השניה. בעברית, למילים יש שורשים, ומילים בעלות שורש משותף גם יחלקו, הרבה פעמים, משמעות דומה, אז זה יכול להיות אחלה רעיון. וחוץ מזה, יש גם תחיליות וסיומות שחוזרות על עצמן, כמו הסיומת "ים" או הסיומת "ות". גם כאן אתם רואים איך בלי לדעת דבר על העולם שלנו אפשר להסיק משהו לגבי המילים - יחסי דמיון ושונות, קרבה וריחוק. ועוד טריק חביב אחד לסיום - אפשר להסתכל במילונים! למילים דומות יהיו הגדרות דומות, אז אם לשתי מילים יש הגדרות עם הרבה מילים משותפות - יש סיכוי לא רע שהן קשורות במשמעותן.
רשימת הטריקים שמניתי כאן איננה מקיפה את כל האפשרויות. עולם מדעי המחשב מלא וגדוש בטכניקות מתוחכמות הרבה יותר ממה ששיתפתי כאן, טכניקות שסוחטות המון משמעות מהמבנה של המילים והשפה ועוזרות לייצר מפות מילים מאד מפורטות ומדוייקות. צריך גם להבין ששפה היא דבר סופר מורכב. תחשבו אפילו רק על העובדה שלמילים יש כמה משמעויות, לפעמים משמעות סלנגית שהופכת למשמעות הרשמית, וכן הלאה. עם כל זה שאני מנסה לתאר דברים כאן באופן שקל להבנה, חשוב לזכור שכל צעד כאן הוא צעד שלקח הרבה זמן של הרבה אנשים חכמים לגלות, לפתח ולדייק.
לענייננו, התהליך שתיארתי כאן יכול לתרום לדיון על השאלה ששאלנו קודם. אתם זוכרים ששאלנו - האם העובדה שמחשבים רק מבינים את המשמעות של מילים במובן היחסי, בלי עוגן במציאות, אומרת שאין להם סיכוי לחשוב על העולם האמיתי? לדעתי, כשרואים את האופן שבו מייצרים את המפה הזו, מבינים שאי אפשר לשלול כל כך מהר את האופציה הזו. ולמה? שכן, אם העולם היה שונה, אז השפה היתה שונה, וממילא המפה היתה משתנה. אם אנשים היו נוהגים לאכול פלסטיק באופן קבוע, אז המשפט "אכלתי פלסטיק" היה מופיע בכל הטקסטים שהם למדו, נכון? כלומר, אמנם המפה שהם בונים מקודדת רק את היחסים שבין המילים, אבל הטקסטים שאנו נותנים להם לעבד אינם מנותקים מהעולם, אלא קשורים אליו באופן חזק ומשקפים משהו לגביו. דרך אחרת לומר זאת היא שהאדם המציא את השפה כדי לעזור לו לחשוב ולתקשר עם אחרים לגביי העולם - העולם הפיזי, העולם הפנימי שלו, וכן הלאה. ממילא, אפשר לחשוב על שפה כמו פלסטלינה שמישהו הטביע בתוכה צורה, צורה שמשקפת את העולם האמיתי. אז נכון - מחשבים יכולים להתממשק רק עם הפלסטלינה הזו, רק עם המבנה היחסי שבין מילה אחת לחברתה - אבל היחס הזה אינו מקרי, אלא הוא עצמו תולדה של איך שהעולם האמיתי בנוי, נראה ועובד. ובזכות זה, בזכות ההלימה של השפה למציאות, המחשב יכול, דרך העבודה על ועם השפה האנושית, ללמוד על המציאות שמעבר לשפה.
דרך אגב, ממש לסיום, רציתי לשתף עוד דוגמה יפה ומגניבה שממחישה את העניין הזה, של האופן שבו העולם משוקף דרך השפה, והיא הקונספט של אונומטופיה. למי שלא מכיר, על פי ויקיפדיה, אונומטופיה "היא מילה או צירוף מילים שצלילם מזכיר את הדבר שהם מסמנים". יש לכך הרבה דוגמאות, כמו נניח המילה "לצפצף" שנשמעת כמו ציפצוף, וכך גם המילים רישרוש וזימזום. זו דוגמה יפהפיה לאופן שבו השפה מעצבת את עצמה באופן שתופס חלק מהמציאות ומקודד אצלה באופן אלגנטי, כזה שגם מחלחל עד למחשב. נכון מגניב? ידעתי שתאהבו.
אז, זהו להיום! אני מקווה שהיה לכם מעניין, כמובן, ושהדברים שהוצגו כאן, עם כל זה שיש הרבה פרטים שאנחנו מדלגים עליהם בנפנוף ידיים קליל, היו לכם ברורים ומעוררי מחשבה. חוץ מזה, בהקשר של השאלה של העונה הזו, האם מחשבים יכולים לחשוב - אני רוצה לקוות שאתם גם קצת יותר מבינים כמה תחכום נכנס לבנייה של המערכות הללו שסביבנו, ולמה מי שעוסק בתחום יכול להאמין שכן, מחשבים יכולים להבין שפה אנושית ובהמשך אולי גם להתל בנו כשהם מדברים אותה.
מהפרק הבא, אתם תתחילו לראות את הצד השני של המטבע שחשפנו היום. אנחנו נראה עוד צדדים של המאמצים לבניית מכונות חושבות, אבל נתחיל לגלות למה, מאחורי הזוהר וההתלהבות, מסתתרות להם עובדות שמרמזות שאולי המצב הוא הפוך. אולי, עם כל הגאונות של המערכות הקיימות, יש להן גבול שלא יוכלו לעבור אותו.
ועד אז… להתראות… ביי…
This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com -
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, בפרק מיוחד על הדילמה שקורעת אותנו היום, החזרת חטופים מול הכרעת חמאס.
היום א’ אלול, הרביעי לספטמבר 2024. אנחנו כמה ימים לאחר האירועים הקשים סביב החזרת הגופות של ששת החטופים שנרצחו בדם קר על ידי חמאס. הרש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלמוג סרוסי, כרמל גת ואלכס לובנוב, הי"ד. מאז היוודע דבר גורלם המדינה בסערה, וסוגיית היחס בין שתי מטרות המלחמה המרכזיות - ניצחון החמאס והשבת החטופים - שוב נמצאת במרכז הדיון הציבורי.
כמו כל נושא חשוב ברמה הלאומית, מתנקזים אליו המון כוחות פוליטיים וחברתיים. יש כאן ויכוחים בנושאי פוליטיקה פנים-ישראלית, בנושאי אסטרטגיה צבאית וגיאו-פוליטיקה עולמית, וכן הלאה. כל צד עסוק בלהדגיש עד כמה רק הוא מבין את המציאות לאשורה, וכל כך משתכנע מהטיעונים של עצמו, שכשהוא מביט מעבר לגדר אל הצד השני הוא אומר לעצמו - "איך הם יכולים באמת לחשוב ככה?" לתוך הוואקום הזה נכנסים טיעוני הג'וקר, הטיעונים שאפשר לשלוף תמיד: הם כבשים, מהתלים בהם, הם בורים, הם שונאים את המדינה, הם אוכלי מוות, וכן הלאה וכן הלאה.
אני לא יודע לְמה זה טוב, השיח הזה, אבל אני יודע למה זה רע: לכולנו. לעם שלנו, לשרידות שלנו.
לצד הויכוח הבינארי הזה, ישנם גם כוחות הפשרה והאחדות. אלו שמעירים שיש כאן ויכוח לגיטימי בסיטואציה מורכבת, שלא כל מי שחולק עליך בשורה התחתונה הוא אדם רע אלא פשוט משערך אחרת את הסיכונים והסיכויים. בקצת שאני מעיר על הדיון הזה ברשתות, פה ושם, אני נמנה על הקבוצה הזו. אבל לקבוצה הזו יש שתי חסרונות. קודם כל, המדיום הוא המסר. רשת חברתית אינה באמת מקום לאמירות עומק, ואינה מאפשרת ניתוח מעמיק של תבניות. החסרון השני הוא שהרבה פעמים זה מרגיש שגם הטיעון ש"יש אמת בשני הצדדים", עד כמה שהוא נכון, הוא גם טיעון ג'וקרי. הוא מנסה להנמיך להבות על ידי אמירה עקרונית שאיננה מבררת באופן מעמיק את הויכוח, ולכן לא מציעה לאנשים דרך החוצה מהויכוח. ויכוח הוא דרך טובה לבירור האמת, אבל כדי לפעול צריך גם להכריע. האם כל מה שאנשי האמצע עושים הוא למנוע ההכרעה?
בגלל העניינים הללו, החלטתי להקדיש את הפרק הזה לנושא הקשה והכאוב הזה. ובתור התחלה אני רוצה להגדיר את מוקד הניתוח שאציג בהמשך. בניגוד לכמעט כל מה שאני רואה באינטרנט וברשתות, אני לא רוצה לבחון את הדיון הזה מהמקום הפרקטי שלו. יש טיעונים כבדי משקל לכאן ולכאן, באמת. מה שאני רוצה לעשות במקום זאת הוא לחדור לנושא מזווית אחרת לגמרי: הזווית המוסרית, לשים את האצבע על מה שמניע, מוסרית, את כל אחד מן המחנות במדינה. מה שאני ארצה לטעון כאן ולשכנע אתכם בו הוא שמה שמניע אנשים משני המחנות להגן בחירוף נפש על העמדה שלהם הוא ויכוח מוסרי עמוק על השאלה, מה היה הכשל המוסרי הגדול של המדינה בשביעי לאוקטובר. כל צד מרגיש שהוא חייב לכפר, שהממשלה שלנו חייבת לכפר, על אותו חטא עמוק של השביעי לאוקטובר, ובשם התביעה המוסרית הזו הוא פועל ללא לאות. זו גם הסיבה שהוא חש שהצד השני פגום מוסרית באיזה אופן, כי הצד השני מפספס, לטעמו, את הנקודה העיקרית המוסרית שעומדת על הפרק.
לפני שאגש לגוף הדברים, שתי הערות חשובות שאלו שמכירים את הפודקאסט שלי בוודאי לא יופתעו לשמוע ממני. ראשית, כל הכללה חוטאת לאמת המושלמת. אני עומד לעשות הכללות כאלו היום, אבל כל אדם פרטי יש לו מניעים ותובנות משלו. אז קחו כל דבר שאני אומר כאן כמרכיב אחד חשוב ומרכזי של הדיון, אבל לא כל התמונה. ושנית, אנחנו עומדים לגעת בנושאים מאד טעונים בחברה הישראלית, וכנראה שכל אחד מכם המאזינים חושב שהצד שלו הוא הצודק. אבל בכדי שהפרק הזה יהיה אפקטיבי, אני רוצה להמליץ לכם לפתוח את הראש והלב, ולהקשיב. אם יש משהו שהיינו צריכים ללמוד מהשביעי לאוקטובר, זה שהצד השני לא באמת כזה רע כמו שאנחנו מאמינים. אז אפילו שזה קשה, תנו לזה צ'אנס, ונראה אם תצאו מהפרק היום עם משהו בעל ערך.
נקודת המוצא שלי לפרק הזה היא הסכֶימָה של פרופ' ג'ונתן היידט מאוניברסיטת ניו-יורק, NYU, שעשה את הדוקטורט שלו על ההבדלים בתפיסת המוסר בין שמרנים לליברלים. את הדברים הללו הצגתי כבר בעבר, בתימצות, בפרק השני של העונה הראשונה של הפודקאסט. אז כדי ליישר קו, אני שניה אצטט קטע מתוך הפרק ההוא, ולמי שלא שמע את הפרק בעבר, אני ממליץ ללכת ולקרוא\להקשיב לכולו.
היידט חקר את האופן שבו ליברלים ושמרנים תופסים את המוסר. בתור התחלה, המודל שלו מחלק את עולם המוסר לחמש קטגוריות, כלומר, שכל דבר שמישהו מדבר עליו במושגי "טוב" ו"רע", נופל לאחד או יותר מהקטגוריות הבאות:
* מניעת כאב - כלומר, אם אני רואה מישהו שכואב לו, זה רע, וזה חשוב לעזור למנוע את הכאב הזה.
* שיוויון - כלומר, חשוב לתת יחס שווה לכולם, בלי אפליה
* נאמנות פנים קבוצתית - כלומר, נאמנות למשפחה, לקהילה ולפעמים גם לעם ולמדינה.
* כבוד למנהיג או לדמויות סמכות - מתחיל מהורים, מורים, וממשיך למח"ט גולני ומנהיגים תרבותיים, פוליטים ודתיים
* טהרה וקדושה - בין אם במובן של טקסים דתיים, בין אם במובן של טהרת הגוף והנפש מבחינה מינית או מבחינה של אנרגיות ודברים שמכניסים לגוף, כמו אידיאולוגיות טבעוניות מסויימות.
אז אלו חמשת הקטגוריות, שמשמען שכל אמירה בתחום המוסר יושבת בסוף על אחד או יותר מהקטגוריות הללו. מוזמנים לנסות - זה לא קשה בכלל - לקחת תחושות מוסריות חזקות שלכם ולראות לאילו קטגוריות זה מתמפה.
אז - איך זה קשור לשמרנות וליברליות? הממצא המדהים של היידט היה שאם בודקים עם אנשים מה המדרג של הערכים הללו, רואים אבחנה ברורה בין שמרנים לליברלים.
השמרן סבור שלכל אחד מן הקטגוריות יש משקל פחות או יותר שווה. כלומר, אם יש מתח בין שמירה על טהרה לבין מניעת כאב, השמרן מנהל כאן מתח בין שני דברים עם משקל דומה, לפחות ברמת העקרון.
לעומתו, הליברל מאמין שיש משקל גדול הרבה יותר לשניים הראשונים, מניעת כאב ושיוויון, לעומת שאר הדברים. כלומר בתור דוגמה, אם אפשר למנוע כאב גדול, זה שווה את המחיר של נאמנות פחותה לקולקטיב.
ממילא, אומר היידט, כיוון שכל צד נותן משקל שונה לכל קטגוריה, ברור למה בויכוח הפוליטי-חברתי שלנו כל צד מסתכל בעין עקומה על הצד השני: השמרנים מרגישים שהליברלים לא נותנים מספיק כבוד לממסד, ללאום ולמסורות של קדושה וטהרה, בעוד הליברלים חשים שהשמרנים פוגעים בעקרונות השיוויון וגורמים סבל לאנשים "סתם", בגלל "נאמנות עיוורת" לדת, ללאום או לגזע, ולמנהיגים חזקים.
אני ממליץ בחום להאזין להרצאה שלו בנושא, כדי לקבל תמונה יותר מדוייקת של האבחנות שלו, אבל לצורך מה שאנחנו נשוחח כאן זה מספיק. וספיציפית, חשוב לי שתזכרו את העניין הזה:
מניעת כאב והשגת שיוויון הם "שיקולי העל" של הליברל, מעל הכל, בעוד השמרן סבור שגם נאמנות לקהילה ולהנהגה הם לא רק פרקטיקה יעילה, הם גם עקרון מוסרי ממדרגה עליונה, ולפעמים נוותר על שיוויון כדי לשמר את המסגרת הקהילתית והמנהיגותית הקיימת.
זהו. עד כאן הקטע מהפרק הקודם. ועכשיו, בואו ניגש לנושא שלנו. אמרתי בפתיחה שלדעתי יש ויכוח גדול בין שני המחנות, מהו החטא הגדול של השביעי לאוקטובר. אני רוצה למקד את השאלה הזו שלי: מי נפגע מאוזלת היד של כל המערכות השלטוניות שלנו באותו יום נורא? כמובן, התשובה המלאה לשאלה הזו היא שכולנו נפגענו בצורה זו או אחרת. אבל תפיסה מוסרית מטרתה לכוון את המעשים שלנו, ואנחנו באופן טבעי מדרגים דברים לפי אמות מידה כלשהן כדי לדעת להתמקד בנושאים הגדולים, העיקריים. אז, מי הנפגע המרכזי, העיקרי? אני רוצה שנבחן את הדברים משתי הזוויות, הליברלית והשמרנית. ונתחיל בזווית הליברלית.
הליברל מסתכל ורואה בעיקר את שני העקרונות שחשובים לו מעל הכל: שיוויון ומניעת סבל. לצורך הדיון שלנו אנחנו נתמקד במניעת סבל, אבל הדברים שנאמר כאן ישליכו גם על נושא השיוויון. שואל הליברל - מי סובל הכי הרבה מהמתקפה של חמאס, ומאוזלת היד של המדינה? והתשובה לשאלה הזו גם היא די ברורה עבורו: החטופים. אמנם, יש הרבה אנשים שסובלים כיום, ובראשם היינו בוודאי ממקמים את המשפחות השכולות שאיבדו את היקר להם מכל: אבות, אמהות, בנים ובנות, אחים ואחיות. אולי אתם הייתם שמים מישהו אחר שם בראש, נניח את הפצועים או המפונים. אבל החטופים יהיו בראש, אצל רוב האנשים, שכן הסבל של כל השאר, עם כל העוצמה שלו, הוא סבל שנעוץ בעבר. אירוע טראגי נוראי - אבל סטטי. המדינה חייבת לתמוך בכל אלו שנפגעו כלכלית, מורלית, רפואית - אבל את המתים אי אפשר להשיב, ופציעות קשות יקחו הרבה זמן לאורך זמן כדי להחלים. החטופים, לעומתם, עדיין חיים, ומצויים בסכנת חיים נוראית. כל יום שעובר, כל רגע שהם ממשיכים לחיות בשבי חמאס, זהו יום של סבל. סבל של תת-תזונה, של התדרדרות רפואית, של פוטנציאל להתעללות מינית או סתם אלימות קשה, ושל טראומה רגשית שלא תתואר, של לא לדעת אם היום יוציאו אותך להורג. תוסיפו לזה שרובם אפילו לא היו חיילים שהיו בתפקיד, אלא אזרחים תמימים שנקלעו לאירוע - גם תחושת חוסר הצדק, הפגיעה בשיוויון, היא אדירה.
העובדה שהמדינה לא היתה שם כשהאזרחים שלה נטבחו, נאנסו ונחטפו בשביעי לאוקטובר, זהו החטא הגדול של אותו יום. וכנגד זה, אנחנו חייבים, כמדינה, לשים את הכאב שלהם במרכז המפה המוסרית שלנו, ולהכווין את כל המאמצים לשם, לכפר על החטא הזה. אם לא נעשה זאת, סבורים הליברלים, נשבר כאן החוזה החברתי הכי עמוק ביננו כאזרחים ובין מוסדות המדינה לאזרחיה, כי אנחנו בעצם אומרים אחד לשני - אם אתה תיחטף באשמתי, אני לא אהיה מוכן לסכן הכל כדי להשיב אותך בחיים אלינו. שימו לב שהשיח כאן איננו טכני, טקטי או פרגמטי. זו אמירה עקרונית: יש כאן פצע ערכי מדמם, ותביעה מוסרית מהדהדת מטעם החטופים כלפינו, כלפי כל אזרח, להשיב אותם הביתה. ואם אתה או את מסוגלים ללכת לישון בלילה בלי שעשיתם את המירב כדי להשיב אותם, כדי לנסות ולכפר על החטא ההוא בקצת שעוד אפשר, בכך שנוודא שעוד יהיו להם חיים כאן כאזרחים במדינה ולא ימותו באיזו מנהרה חשוכה בעזה, אז משהו לא בסדר איתנו.
כשזה מגיע לפסים פרגמטיים, הדברים מסתבכים כמובן. לא הכל נמצא בידיים שלנו. בסוף סינוואר, ולא מישהו מתוך החברה שלנו, הוא זה שמחזיק בהם. זה מייצר הרבה מגבלות על היכולת של כל אחד מאיתנו לפעול כדי לכפר, ולו במשהו, על אותו חטא. יש כאלו שכמובן עושים דברים בשטח, צוותי המשא ומתן למיניהם, פוליטיקאים ומגשרים, וגם חלק מהחיילים המדהימים שלנו פועלים כדי להציל חטופים, ופה ושם אפילו מצליחים בגבורה ותושייה אדירה. אבל עבור רובנו, אין הרבה מה לעשות. אז אנחנו מוציאים את הכאב שלנו, ואת התסכול שלנו, ברשתות החברתיות ובהפגנות, ומקווים שזה יזיז משהו, איכשהו.
צריך גם להבין שיש גם ערך לשפה, לזעקה, למאמץ. דבר ידוע לגביי החיים שלנו כאן בעולם הוא שאנחנו לא יכולים להבטיח תוצאות, אלא רק לעשות כמיטב יכולתינו. חטופי אנטבה והחטוף נחשון ווקסמן שניהם נחטפו על ידי טרוריסטים, ועבור שניהם צה"ל יצא למבצע חילוץ. באנטבה הצלחנו, בעוד עם ווקסמן הי"ד לא הצלחנו, אבל הניסיון שידר מסר: אנחנו לא מוותרים על חטופים. לא משאירים אתכם לבד שם. וגם היום, חלק מהמטרה של ההפגנות היא סימבולית וייצוגית: שהדור הבא לא יגיד שלא נלחמנו עבורם. כעוצמת הסולידריות כך צריכה להיות עוצמת ההפגנה.
על גביי זה, כמובן, מתלבשים גם הלבושים הפוליטיים. אפשר הרי להפגין בהרבה מקומות - מול שגרירות ארה"ב בדרישה להפסיק את הסיוע ההומניטרי לעזה, מול האו"ם בדרישה שיגנו את חמאס, מול מדינות המערב בתביעה שיפעילו לחצים על מדינות ערב ועל איראן בפרט. אפשר להרים קמפיינים ברשתות כדי לעשות לחמאס דה-לגיטימציה בכל מקום. הבחירה להפגין כנגד הממשלה הישראלית דווקא נובעת, למיטב הבנתי, משני מקומות עיקריים. קודם כל, כיוון שהממשלה לא שמה את שחרור החטופים בתור היעד העליון, בהא הידיעה, של המלחמה, התחושה היא שהיא איננה עושה דייה עבור החטופים בשטח, מה שאומר שהיא מייצגת עבור הצד הליברלי בדיוק את המקום המוסרי שאליו הוא לא רוצה להגיע: מקום של אטימות לב לסבל שעוברים החטופים.
הסיבה השניה היא התפיסה שהממשלה האשמה העיקרית במחדל עצמו של השביעי לאוקטובר, ושלכן חלק מן התיקון חייב להיות בסילוקה. חלק ממה שאנחנו חייבים, כביכול, לחטופים, הוא לוודא שמי שהפקיר אותם ישלם על כך את מלוא המחיר. רק כך נוכל להחלים כחברה. וכל מי שמגן על הממשלה כיום, כל אותם אנשים בסקרים שמוכנים להצביע שוב לביבי נתניהו אחרי שהוא היה הקברניט של הספינה בכשלון הגדול ביותר שידענו כאן - אלו אנשים שמוכנים לסלוח על דבר בלתי נסלח, ובכך בעצם להרעיל את התשתית המוסרית שמחזיקה אותנו כאן יחד. לנקודה הזו אנחנו נחזור שוב בהמשך, מהצד השמרני.
אל מול הטיעונים הללו, אל מול העמדה המוסרית הזו, עונים שמרנים בדברים של טעם במישורים הפרגמטיים והטקטיים. דיבורים על כך שהפגנות שכאלו מחלישות את ישראל ובפרט מחלישות את העמדה שלנו במשא ומתן מול חמאס. דיבורים על עסקת שליט וההתנתקות, ובייחוד ניסיון להשליך מהמקרים הללו על הקרבנות העתידיים של עסקה גרועה מול חמאס. הטיעונים הללו אכן חשובים ורלוונטים, אף אם אפשר לענות להם מהצד של המוחים. ועדיין, תבדקו את עצמכם: אם יש משהו מוסרי שאתם מאמינים בו בכל נימי נשמתכם, האם טיעונים של טקטיקה מסוגלים להניא אתכם מהדרך שאתם פועלים בה? זה מאד קשה. ולכן, אנחנו שומעים מהצד הליברלי טיעונים שממעיטים מעוצמת האתגרים הטכניים, בקביעה שהעתיד בידינו ונדע להתאים את עצמנו, ונעשה זאת טוב יותר לאחר שהחטופים יחזרו ונוכל להמשיך קדימה. נעזוב את פילדלפי - אבל נדע לחזור אליו. יהיו סכנות מחמאס כתוצאה מעיסקה - אבל נתארגן בהתאם. ליברלים, כפי שפירטתי באותו פרק בעונה הקודמת, סבורים שהעתיד מלא בפוטנציאל חיובי, ולכן מוכנים לקחת סיכונים, להמר כדי להשיג משהו יותר טוב. מה שמאיים יותר מכל הוא המצב הנוכחי, הסטטי: הכאב המתמיד, כל הזמן, של אחינו ואחיותנו ששבויים שם. כל עוד הם לא איתנו, כל עוד לא עשינו הכל כדי לכפר על אותו חטא, לא נוכל להמשיך הלאה.
אז, זה היה הצד הליברלי. אני רוצה לקוות שהשמרנים שביניכם, מתנגדי המחאה והעסקאות שביניכם, הצלחתם להאזין לרחשי ליבם. להיות שם באמת עם מה שהם חווים. ועכשיו, בואו נחליף דיסקט, הליברלים שבכם יכנסו לתפקיד ההאזנה, וניכנס לנעליו של השמרן והשמרנית ונשאל - מבחינתם, מה היה החטא הגדול של השביעי לאוקטובר? מי היה הקרבן העיקרי של המחדל?
השמרנים, כפי שאמר היידט, רואים גם הם בשיוויון ומניעת סבל ערכים גדולים. הם לא מעלימים עין לרגע ממה שקרה לחטופים. גם הם כואבים את כאבם, גם הם רוצים אותם הביתה. הראייה לכך ברורה, שכן הם בין החיילים שיוצאים לסכן את עצמם כדי להשיב אותם, או שהחיילים הללו הם קרובי משפחתם. זה לא דבר של מה בכך. וגם הם סבורים שהממשלה ושאר המערכות במדינה כשלו באותו יום, וחבה לחטופים חוב לא יתואר, שספק אם אי פעם נוכל לשלם אותו במלואו.
אלא שלצד הערכים הללו, שמרנים רואים עוד קרבן של אותו יום נורא, והוא הביטחון הקבוצתי שלנו כעם וכמדינה. העובדה שבמשך כמה יממות אפקטיבית לא היה לנו גבול בדרום, ודרכו נכנסו אלפי מחבלים, היא סכנה קיומית למדינה. זו סכנה קיומית אפילו שהגבול שם נסתם מאז, כיוון שאותו אירוע שינה את המשוואה בכל המזרח התיכון. חמאס וסינוואר בראשו הראו לכל המדינות העוינות אותנו שאנחנו פגיעים, ועוד פגיעים ביחס לאוייב הכי חלש שלנו בגזרה. הדברים מזכירים את המדרש המפורסם על האפקט של תקיפת עמלק. לפי מה שכתוב בספר שמות, עמלק תקף את ישראל מהר מאד אחרי שיצא ממצרים על הרקע של עשרת מכות מצרים. חז"ל מאשימים את עמלק בכל המלחמות שקרו לאחר מכן עם ישראל בכך שעמלק הפיג את אפקט ההרתעה שהיציאה ממצרים יצרה. הם ממשילים את זה לאמבטיה רותחת, שהראשון שנכנס נכווה אבל בכך גם סופג חלק מהאנרגיה שבמים והופך אותם לפושרים, כך שאנשים נוספים חושבים שיוכלו להיכנס בלי להיכוות בעצמם. “משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים”
פּגִיעוּת קבוצתית שכזו היא דבר נורא ואיום. היא יכולה בקלות להוביל לעליית מדרגה בכל המישורים של האלימות שמופנית כלפי ישראל, וכלפי יהודים בכל העולם, כפי שאנחנו יודעים טוב מאד. מחיקת אפקט ההרתעה של ישראל כלפי המדינות שרוצות ברעתנו, וגם כאלו שחושבות אולי להתעמת איתנו, כמו מצרים, זו סכנה שבבירור יכולה לגרור אירועים שיהפכו את השביעי לאוקטובר להערת שוליים בהיסטוריה של המדינה. שווה להזכיר לעצמנו שאנחנו מתמודדים כאן מול איראן בהמון חזיתות, שבין השאר גם מפתחת נשק גרעיני. השביעי לאוקטובר היה הפוגרום הגדול ביותר ביהודים מאז השואה. מלחמה מול מעצמת גרעין יכול להוביל לשואה שניה ממש, במובן הכי פשוט וישיר של המילה.
לא מדובר כאן בניתוח אסטרטגי או טקטי, לפחות לא עבור השמרן. מדובר בכשל מוסרי ממדרגה ראשונה. להעמיד את הקולקטיב היהודי בסיכון קיומי - זה כשל מוסרי. את המדינה בנינו אחרי השואה, בין השאר מתוך תפיסה שזה יהיה מקום המבטחים של העם היהודי. אם את זה אנחנו לא מסוגלים להבטיח, אנחנו בוגדים בעם שלנו לדורותיו. בוגדים בדורות העתיד, שלא יהיה להם מקום מבטחים, ובוגדים בדורות העבר - כל אלו שהקריבו ומתו למען המדינה הזו, למען אותו עתיד. האמירה שנשמעת מפי שמרנים, כשמדברים על עסקה לא אופטימלית שכרוכה בהשארת חמאס על כנו, היא הרבה פעמים משהו בסגנון של: "האם הדם של החיילים שלנו היה לחינם? על מה הקרבנו אותם, אם בסוף לא ננצח באופן מוחלט ומשכנע?" - זו אמירה שמדגישה את החוב המוסרי שלנו כשומרי המדינה בדור הזה, עבור כל הדורות שהקריבו למענה. אנחנו רק חולייה אחת בשרשרת, ואסור שהחוליה שלנו תהיה זו שתשבר ותנתק את העבר מן העתיד.
מכאן גם נגזרים הרבה דברים מהצד השמרני. נניח, למה צריך שננצח ניצחון טוטאלי? למה חייבים להשמיד את חמאס, לפי השמרנים? למה האיום הגדול ביותר לישראל הוא שסינוואר יצא מהבונקר ויעשה "וי" של ניצחון מול כל העולם? ליברלים לפעמים חושבים שמדובר בייצר נקמה חסר הגיון, או בתאוות דמים שלא יודעת שובע. אבל זה לא העניין. העניין הוא שאותו "וי" באצבעות של סינוואר ישמש דלק מטוסים מוראלי לכל האנטישמיים שרוצים להשמיד את העם היהודי ומדינת ישראל. אם אנחנו לא נצא מן המלחמה הזו בניצחון של נוקאאוט חד-משמעי, אפשר לחתום על זה כבר עכשיו שנותקף בעוצמה פי כמה וכמה ולעוד שנים רבות, כי יוכח לכולם שאפשר להרוג בנו בלי לשלם את המחיר האולטימטיבי. ומנגד, אם נצא מכאן עם תמונות של הבונקר המפורק של סינוואר, וידו המרוסקת מבצבצת מבעד להריסות, המסר יהיה חד משמעי בכיוון ההפוך: אל תתעסקו עם ישראל אם אתם לא רוצים לסיים ככה. ומתוך המסר הזה, נקים מחדש את "קיר הברזל" שעליו דיבר ז'בוטינסקי, ונוכל לקנות עבור הדורות הבאים תקופה ארוכה של שקט. שקט שבו אוייבנו יתכננו דברים, אבל לא יעזו לפעול ולהסתכן בגורל דומה.
כששמרן יושב ושוקל את שני הדברים, את סבלם של החטופים אל מול הסכנה לקולקטיב, ההכרעה עבורו כואבת אבל ברורה: הבית היהודי הלאומי חייב לשרוד את הדור שלנו ולעשות זאת בעוצמה, למען הדורות הבאים, וגם במחיר של חיי החטופים. המשקל של הסכנה לקולקטיב כולו, קולקטיב שמורכב ממליוני יהודים, בארץ ובעולם, גבוה לאין שיעור מהגורל האכזר שיסבלו החטופים בידי חמאס. השמרן אומר: אני מוכן להקריב חיים של חיילים רבים עבור שחרור החטופים, אבל לא מוכן לסכן את הדבר הזה שקוראים לו מדינת ישראל. מדינת ישראל היא דבר גדול יותר ממני, ממך, ומכל אוסף של אזרחים שחיים כאן היום. זה בדיוק הרעיון שטמון בכך שעם ומדינה מקריבה את חייליה במלחמות: שאזרחי המדינה הזו מבינים שיש דברים שהפרט צריך להקריב כדי שלדורות הבאים יהיה מה להילחם עבורו, ואפילו - כדי שיהיו בכלל דורות הבאים. זכרון השואה מלמד אותנו את זה.
כאן אנחנו מגיעים שוב לנקודה של היחס לעבר והסקת המסקנות לגביי העתיד. מוקדם יותר תיארתי איך הליברל אומר: למדנו מן הטעויות שלנו, ובעתיד לא נטעה. העתיד, לטעמו, מלא בפוטנציאל גדול לשינויים חיוביים ביחס לעבר, וזאת על ידי שנשנה את האופן שנחשוב על העתיד, הפרספקטיבה שנאמץ ביחס אליו. יזמי סטרטאפים הם כמעט תמיד ליברלים, כי מה שמוביל אותם הוא הרעיון שדרך חשיבה רציונלית ויצירתית אפשר לשנות את העולם באופן דרסטי. לעומתו, השמרן אומר הפוך: מה שלמדנו מן העבר אלו אמיתות יסודיות על המציאות שאינן משתנות. נניח, על הפוליטיקה הבינלאומית, על דינמיקות גיאו-פוליטיות, וכן הלאה. למדנו שהאנטישמיות פורחת בהמון מוסדות שאמורים להיות נייטרלים, כמו האוניברסיטאות והאו"ם ובתי הדין הבינלאומיים ופרלמנטים באירופה ואפילו בארצות הברית. למדנו שלא משנה כמה רֶשע החמאס יציג לעיני כל העולם, מדינות המערב ילחצו דווקא עלינו לא לעשות רעש. ראינו שבעבר לא עמדנו בהבטחות שנתנו לעצמנו על תגובות חזקות מול חמאס וחיזבאללה, כי המחירים היו גבוהים מדי והיה קל יותר לטמון את הראש בחול. כלומר, השמרן אומר: לאדם יש טבע, והטבע הזה לא משתנה רק בגלל שברמה הרציונלית הבנתי משהו. עדיף להכיר בטבע האדם והפוליטיקה ולהתנהג בהתאם, ולא לדמיין שנוכל לעצב את הטבע הזה מחדש בגלל שנפל לנו איזה אסימון. מי שהקשיב לדברים של ביבי על ההתעקשות שלא לצאת מפילדלפי, ולדברים של גנץ לגביי היכולת לצאת ולהתמודד עם היציאה הזו, ישמע בדיוק את שני הצדדים הללו שם.
אז בא השמרן ואומר: הקרבנות העתידיים של עסקה גרועה הם אמנם בעתיד, ואמנם אנחנו לא יודעים מתי הם ישלמו את מחיר העסקה - אבל הקרבנות הללו הם אמיתיים כבר היום. הם חלק מהדינמיקה הצפויה מראש. הוא אוֹמֶר בהדגשה יתירה: הסבל שלהם ושל המשפחות שלהם צריך להיות בלב שלנו היום בדיוק כמו הסבל של החטופים שחמאס מחזיק היום. אם היינו מתנהלים כך בעסקת שליט, סינוואר היה עדיין בכלא, וגם היה ברור לחמאס שחטיפת חיילים או אזרחים זה לא דבר משתלם, או לפחות פחות משתלם. להתעלם מהדינמיקה הזו, זה להתעלם מאמיתה שיש במציאות, וכפי שלמדנו מהשביעי לאוקטובר, האמת בסוף תובעת את המחיר שלה. ולכן, מי שמתעלם מן האמת הזו ומסכן את דורות העתיד של המדינה, הוא החוטא הגדול יותר.
הדברים הללו גם משפיעים על היחס לממשלה. גם רוב רובם של השמרנים רוצה שחברי הממשלה ישלמו מחיר אישי על השביעי לאוקטובר. ולא רק הם, אלא כולם - כל הממשלות, כל הראשים ושרי הביטחון והרמטכ"לים שאיפשרו לחמאס להתעצם כפי שהתעצם. אבל יש משהו אחד שהם לא מוכנים: שמי שיירשם על שמו האירוע הזה, יהיה סינוואר. יהיה חמאס. אם חמאס יוכל לומר שהוא הפיל את ממשלת ישראל, זה שוב יכנס לאותו מקום של איום על המעמד והביטחון הלאומי של המדינה. השמרן אומר: צריך לזכור שראש ממשלה אינו רק אדם, אלא גם מוסד ממלכתי. ממשלה אינה רק אסופת אנשים, אלא גם סמל לאומי. ביבי האיש ואלו שסביבו צריכים לשלם מחיר, ועוד נתחשבן איתם ברמה הפנימית, אבל הכבוד והחוסן הלאומי שלנו חייבים להישאר יציבים כלפי חוץ. ולכן עבור השמרן, המחשבה שסינוואר ירצח חטופים ובעקבות זה הממשלה תיפול הינו רעיון עיוועים, סיוט שמוביל לעוד ועוד דם ומסכן את הלאום והמדינה היהודית דורות קדימה. במצב שכזה, הפגנות נגד הממשלה רק מחזקות אצלו את המחוייבות לשמר אותה כל עוד הלחימה נמשכת. עבורו, זהו צו השעה המוסרי.
עכשיו, שווה לומר משהו על העמדה הליברלית ביחס לטענות הקולקטיב של השמרן. גם הליברל מכיר בסכנות הללו, בוודאי. יש אנשים חכמים ורציניים בשני הצדדים. אז מה ההבדל? ההבדל הוא, לטעמי, עמוק אך בו זמנית פשוט, וחוזר לנקודה שבה התחלנו: הליברל לא רואה בסכנה לקולקטיב בעיה מוסרית, אלא בעיה טקטית או אסטרטגית. הוא אומר - מה שאתם מדברים עליו זה ניהול סיכונים. חייבים להביט אל העתיד, כמובן, אבל כשיש סיכונים קונקרטיים נוראיים לאנשים שחיים היום, כמו החטופים, אי אפשר להתכחש אליהם בגלל סיכונים עתידיים א-מורפיים, חסרי צורה. אין באמת דבר כזה קולקטיב - קולקטיב הוא אוסף של פרטים, שמתחלפים כל הזמן. בכל זמן נתון, ממשלה צריכה לדאוג לפרטים שתחת חסותה, מתוקף החוזה החברתי שהיא חתומה עליו מול האזרח שבחר בה. וכן, זה חכם לתכנן לעתיד, זה חלק מהתפקיד של הממשלה, אבל הדיון הוא במסגרת הניתוח הטכני, מה הכי כדאי לעשות, ולא מעבר. לעומתו, השמרן מקודד את היחס לקולקטיב כעמדה מוסרית. הקולקטיב ממש קיים עבורו, ולכן אפשר לייצר ביחס אליו חובה מוסרית קונקרטית. עבורו, מדובר במתח בין ערכים, לא מתח בין ערך לפרגמטיות. הוא גם חושב שיש לשמירה על הערך זה משמעויות פרגמטיות אמיתיות, אבל הן בנויות על גבי תשתית מוסרית עמוקה. ומכאן השפה השונה והחיכוכים שנוצרים בין שתי הקבוצות.
אז זו התיזה שלי, אם תרצו, למילכוד שאנחנו מצויים בו, ואני מקווה שזה עשה לכם קצת סדר. וצריך עכשיו לשאול - אז מה עושים עם כל זה?
קודם כל, אני חושב שזה נותן עומק לאותה אמירת ג'וקר שציטטתי בשם אנשי הפשרה בתחילת הפרק. באמת, כשאתם עומדים פנים אל פנים מול אדם מהצד השני של המתרס, אתם לא עומדים מול מישהו חסר ערכים. רוב הזמן, אתם פשוט מעכלים אחרת את המשוואה המוסרית שבפניה כולנו עומדים. אני אבהיר שאני לא מצפה מאנשים להתייחס כך, בהכרח, לאנשי ציבור ופעילים חברתיים ספיציפיים. לכולנו יש עמדה, נניח, לגביי ביבי, לפיד, סמוטריץ' וגנץ וכן הלאה, ושָם יש לנו רזולוציה חדה יותר ויכולת טובה יותר לשפוט את המניעים שלהם, כל אחד לפי הבנתו. אבל כשמסתכלים על הציבורים השונים, זו לדעתי הדרך הנכונה והאמיתית יותר להבין את מה שהם עושים. בעצם, אני רוצה לדייק את זה: לא את מה שהם עושים, אלא מה מניע אותם לעשות את מה שהם עושים. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, ולכן זה שמישהו מכוון לטוב לא אומר שאני לא צריך למנוע ממנו להביא אותי לגיהינום בהחלטות פגומות. אבל בו זמנית, זה לא חכם ולא צודק לשכנע את עצמי שהכוונות שלו רעות. זה לפעול תחת הנחות שגויות על המציאות, ומזה לא יצמח שום דבר טוב.
שנית, אני חושב שחשוב לזכור עוד דבר: מכך שבכל חברה יש שמרנים וליברלים צריך גם להסיק מסקנות: שחברה בריאה צריכה את שתי הקולות הללו, שכל אחד מהצדדים מאיר על נקודות עיוורון של הצד השני, נקודות עיוורון שקריטיות לשרידות החברתית שלנו. בהקשר שדיברנו עליו היום, נראה שיש לנו ויכוח על המקום הנכון של הסכנות לקולקטיב בחישובים המוסריים שלנו, שמשליכים על המעשים שננקוט. לא משנה מה אתם חושבים בעצמכם, נראה לי שברור לכולנו שאם נטעה בהערכה נכונה של הסכנות הללו, המחירים יהיו כבדים מאד, ולא משנה לאיזה כיוון נטעה. ולכן, שווה לנו להקשיב אחד לשני, ולראות - אולי יש מה ללמוד זה מזה, ומתוך זאת לכוון טוב יותר את צעדינו הלאה.
אז - זהו להיום. לסיום, אני רוצה לבקש - הפרק הזה מרגיש לי חשוב מאד בימים הללו, אז בבקשה - שתפו אותו בכל הכוח. מרגיש לי שהמבנה שהוא מציג יכול באמת לעזור להפיג מתחים ביננו בטווח הקצר וגם הארוך, וגם לאפשר לנו לעבוד טוב יותר יחד. הוא גם יכול להוריד את מפלס הלחץ כשאנחנו רואים פעילות של הצד השני בויכוח. עדיין נרגיש לחוצים, כנראה, מהמרצפות שהוא מרצף בדרך לגיהינום שאנו צופים בהמשך הדרך לפי תפיסתנו. אבל לפחות לא נרגיש שמדובר באנשים שרוצים ברעתנו, ברעת החטופים, או ברעת המדינה. בכך גם לא נאפשר לפוליטיקאים והפעילים השונים, שמנסים להפעיל עלינו כל מיני טריקים ושטיקים כדי שנראה ככה את אחינו ואחיותנו, בני העם הזה והמדינה הזו, וניתן להם יותר כח מאשר אנחנו חושבים שמגיע להם. מתוך גישה מתונה יותר, אני מאמין שנגיע למקום טוב יותר.
אני רוצה לאחל לכולנו ימים טובים יותר, ויכולת הכלה גדולה יותר לדרכים שונות לתפיסת המציאות בתוך תוכנו אנו. וכמובן, ניצחון מהיר על האוייבים שלנו, וחזרה של כל החטופים הביתה בשלום במהרה. ועד הפעם הבאה, להתראות… ביי…
This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com -
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה שניה פרק 4. היום ה-22 לאוגוסט 2024, י"ח אב תשפ"ד (טוב, זה לא. הקלטתי אתמול… עמכם הסליחה!)
בפרק הקודם עשינו את הקישור שבין בינה מלאכותית לבין יכולת למידה, ואמרנו שהיום נרים את מכסה המנוע ונראה באופן קצת יותר מפורט איך הדברים עובדים שם בפנים, בתוך הקופסה השחורה של מערכת לומדת שכזו. כמובן, זה לא פודקאסט טכני, אז המטרה שלנו בחיטוט הזה פנימה היא בעיקר לעבות את האינטואיציה שלנו לגביי המערכות הללו. כפי שתראו, מתוך ההבנה של איך הדברים עובדים בפנים, וגם מתוך השוואה לגישות אלטרנטיביות שנוסו לפני חמישים שנה, אנחנו נצא השבוע עם כמה תובנות עומק על הפוטנציאל הגלום במערכות הללו, לצד האתגרים שיש בעבודה איתן. ספיציפית, אני רוצה שבסוף הפרק הזה תהיה לכם לפחות תשובה חלקית לשאלה: למה קשה לנו להסתכל בתוך המערכות הללו ולענות על השאלה - האם יש שם תבונה?
הרבה פעמים קל יותר לדבר על דברים כשיש לנו דוגמה קונקרטית ביד, ולכן בפרק הזה אנחנו נשתמש בעיקר במערכת דמיונית שנקרא לה "החתוליה". המערכת הזו מספקת שירות פשוט: מקבלת כקלט תמונה דיגיטלית, ומוציאה כפלט קביעה - האם יש או אין בתמונה הזו חתול.
מערכות כאלו מבצעות את הפעולה שלהן לרוב על ידי תוכנה, אבל יותר קל לדמיין אותן דווקא כמשהו פיזי, קופסה שחורה פיזית שמונחת לנו על השולחן, כשהקלט נכנס מצד שמאל, והפלט יוצא מצד ימין. מה קורה בין קבלת הקלט לבין הוצאת הפלט? אם השירות הזה נבנה על פי הארכיטקטורות המקובלות היום, אז כשנפתח את הקופסה נגלה שבתוכה יש הרבה רכיבים קטנים, קופסאות שחורות קטנות יותר, שגם הן מקבלות קלט ומוציאות פלט. כדי להבחין בינן לבין הקופסא כולה, בואו נקרא להן "רכיבים" בהמשך הדיון. הרכיבים הללו מאורגנים בשכבות, והמידע זורם בהם משמאל לימין: הקלט הראשוני נשלח לכל הרכיבים שבשכבה הראשונה, והפלט של רכיבים אלו נשלח לרכיבים בשכבה השניה, וכן הלאה וימינה עד שזה מגיע לשכבה האחרונה ויוצא החוצה עם תשובה למשתמש.
אתם בטח רוצים לדעת - מה עושה כל אחד מן הרכיבים הללו? בגדול, מה שקורה כאן הוא שכל רכיב כזה עובד רק על חלק קטן מהבעיה, ומעביר את התוצאות מהניתוח שלו הלאה. לצורך ההמחשה בלבד, אפשר לדמיין את זה ככה: כדי למצוא חתולים בתמונות, אז אולי אחד הרכיבים עסוק בלחפש עיניים של חתול, ורכיב אחר עסוק בלחפש זנבות חתולים, וכן הלאה, ובשכבות מתקדמות יותר יש רכיב שצריך לשלב את כל המידע מהשכבות הקודמות כדי להגיע להחלטה, יש או אין חתול. בשלב הזה בעונה, אני לא חושב שכדאי שנפתח את תיבת הפנדורה שצוללת לתוך איך הרכיבים עצמם עובדים, ועדיף שנישאר ברמת הרזולוציה שהגדרנו כאן: יש לנו מערכת שמפמפמת מידע משמאל לימין, מעבירה אותו כמה שלבים של עיבוד בין רכיבים מדורגים, כשכל שלב בעיבוד יכול לקבל כקלט את התוצרים המעובדים של השלבים שקדמו לו. ולסיום הפירוט הזה אני רוצה גם לספר לאלו מכם שלא מגיעים מהתחום, שכשאתם שומעים על משהו בשם "רשת נוירונים" - מתכוונים בדיוק למערכת מהסוג שתיארתי כאן, לפחות בגרסתה הפשוטה ביותר.
עם המבנה הזה בראש, בואו נקשר את זה לדדוקציה ואינדוקציה שדיברנו עליהן בשבוע שעבר. כפי שאתם זוכרים, דדוקציה זו הפעלת הכללים שמוטמעים במערכת על קלט חדש, וזה בדיוק מה שתיארנו כרגע. מגיעה תמונה, היא נכנסת משמאל, עוברת ניתוח בשכבה הראשונה, משם לשניה וכן הלאה דרך כל השכבות, עד שהמערכת מוציאה בסוף תשובה למשתמש. לדבר הזה קוראים, במונחים של מדעי המחשב Forward Propagation, פיעפוע קדמי, כשהמילה forward פה מרמזת על כך שהתנועה היא קדימה, משמאל לימין, מן הקלט אל הפלט.
לעומת זאת, בשלב האינדוקציה, אנחנו רוצים ללמוד את הכללים. איך זה קורה? ובכן, כאן יש תהליך כפול. מתחילים באותו תהליך של פיעפוע קדמי, מסתכלים על התשובה שקיבלנו בסוף, ובודקים אם המערכת צדקה. בואו נניח שהיא טעתה - נניח אמרה שאין חתול בתמונה כשבעצם יש שם חתול. במקרה כזה אנחנו נותנים לה משוב, ואומרים לשכבה האחרונה - "טעות! יש כאן חתול! את צריכה לתקן את הכללים שלך כדי להכריע באופן מדוייק יותר על קלט שכזה".
עכשיו, השכבה האחרונה הזו אומרת לעצמה: "אוקיי, אולי טעיתי בשיקול הדעת שלי, אבל יכול להיות גם שהבעיה היא במה שקיבלתי מהשכבה הקודמת. אולי שם היתה טעות. נניח, השכבה הקודמת אמרה לי שיש בתמונה עינים חתוליות בפינה השמאלית העליונה, אבל אולי אין כאלו". בשל המצב הזה, השכבה גם מבצעת אצלה, מקומית, תיקונים, וגם מספרת לשכבות שקדמו לה - "היי, עשינו טעות, בצעו בדק בית ושפרו ביצועים". וכך זה ממשיך אחורה ואחורה במערכת, כשכל שכבה גם מבצעת התאמות אצלה וגם מעבירה את המשוב לשכבה שלפניה. לתהליך הזה קוראים Back Propagation, פיעפוע אחורי, ונראה לי שברור לכם מה הסיבה: התנועה כאן היא הופכית, מהפלט אל הקלט.
יש לנו הרבה מה להעמיק במערכות הללו, אבל כבר מתוך התהליך שתיארתי כאן עולה משהו מעניין: המערכות הלומדות הללו הינן מערכות מבוזרות, כשכל רכיב רק רואה חלק מהתמונה המלאה, וממילא קשה למקד איפה בדיוק ההחלטה לגביי החתול נעשית. והאמת, שווה לומר שיש עוד מערכות בעלות אופי דומה בעולם, כמו נניח מערכות של ביורוקרטיה ממסדית. דמיינו שאתם רוצים לקבל אישורי בנייה לאיזשהו משהו גדול, נניח איזה קניון. זה בוודאי דורש הרבה אישורים בירוקרטיים, הרבה אישורים בכל מיני רשויות, רשויות מקומיות, רשויות ארציות, בדיקות של תברואה, בדיקות של פגיעה במאגרי מים וטבע וכן הלאה וכן הלאה. אז אתם מגישים בקשה, וכל אחת מן הרשויות בוחנת את הבקשה מהזווית שלה, ומעבירה את המסמך שהיא חתמה עליו לרשות אחרת, וכן הלאה וכן הלאה, עד שזה מתנקז להחלטה מרוכזת אחת. גם כאן יש לכל רשות פרספקטיבה מקומית בלבד על הסיפור, וגם כאן אם תערערו על ההחלטה הסופית תצטרכו לעקוב אחרי מסלול הניירת מהסוף להתחלה כדי לגלות איפה התגלעו בעיות בבקשה שלכם.
אז אפשר לחשוב על מערכות לומדות כמו שלנו באופן הזה, משרדים ביורוקרטיים שמעבירים ביניהם מסמכים כדי להחליט החלטות, רק שבמקום תקשורת מסמכולוגית, הרכיבים שלנו מתקשרים במספרים, המון מספרים, וגם הכללים שהם לומדים ומפעילים הם נוסחאות מתמטיות וסטטיסטיות. בפרק הבא אנחנו נדבר קצת על מה בדיוק המספרים הללו מייצגים, ובינתיים אנחנו נמשיך הלאה.
מבין שני התהליכים, אינדוקציה ודדוקציה, נראה שהחלק של הדדוקציה הוא החלק הקל. הכללים כבר שם, נכון? רק צריך להפעיל אותם. שלב הלמידה, לעומת זאת, הוא מאתגר יותר: איך מלמדים מחשבים? אנחנו מדברים כאן על למידה מתוך ניסוי וטעיה, אבל לפני כחצי מאה, בעיקר בשנות השבעים והשמונים, היתה גישה אחרת לכך מאשר הגישה האינדוקטיבית. בתחום שלם שנקרא "מערכות מומחה" - Expert Systems - רצו ללמד מחשבים את הכללים באופן ישיר ומפורש, ולא להזדקק בכלל לשלב האינדוקציה.
גם כאן, אפשר וכדאי לשאוב אינטואיציה מבני אדם. בני אדם אמנם יכולים ללמוד על ידי ניסוי וטעיה, אבל יש להם גם מסלול עוקף אינדוקציה: הוראה על ידי מישהו אחר. רובנו למדנו כשהיינו קטנים שאסור לגעת באש, אבל אם התמזל מזלנו למדנו את זה לא על ידי ניסוי וטעיה. אלא ההורים שלנו אמרו לנו לא לעשות את זה, ואולי גם הסבירו למה, ולכן לא עשינו את זה. כשמורה מלמד אותנו קורס פיזיקה באוניברסיטה, הוא בעצם חוסך לנו הרבה זמן של למידה אינדוקטיבית בכך שהוא מספק לנו את הכללים, את הנוסחאות - את כל התובנות שאנשים אחרים ירקו דם כדי לגלות ולנסח. לפעמים נידרֶש לבדוק שהנוסחאות נכונות באיזו מעבדה, אבל את הכללים מישהו אחר גילה וניסח, ואנחנו מקבלים אותם כנתון ופועלים על פיהם. כפי שאמר ניוטון - אם ראיתי למרחוק, זה בגלל שעמדתי על כתפי ענקים. כלומר, אצל בני אדם תיתכן למידה על ידי העברת ידע קיים לאנשים חדשים באופן מפורש, והטמעה שלו באופן ישיר במוחם של הלומדים, בלי שהם צריכים לעבור את תהליך האינדוקציה באופן עצמאי.
ואכן, זה היה הרעיון מאחורי הרבה מערכות המומחה שהזכרתי קודם: בואו נכתוב תוכנה שבה, במקום שאיש התוכנה יגדיר את הפעולות שצריך לעשות, התוכנה תאפשר לאיש מקצוע בָּתְחום הרלוונטי להכניס בעצמו את הכללים למערכת. בשנות ה-60 וה-70 נבנתה מערכת בשם Mycin שהתמקדה בדיאגנוזה של מחלות מִדבקות, ומערכת בשם Dendral שהתמחתה בזיהוי מרכיבים כימיים לחומרים לא מזוהים. עוד דוגמה יש לנו ממאמר בשנת 1986, שבו השתמשו במערכת בשם APES כדי להטמיע במחשב את הוראת החוק הבריטי שקובע מיהו אזרח בריטי. ולא רק שהמערכות הללו פותחו, אלא שבשנות ה-80, כשהמערכות הללו היו חזית הטכנולוגיה, הרבה אנשים היו בטוחים ששם טמונה ההבטחה של ה-AI. עם מספיק מאמץ והשקעה, כך חשבו, נוכל לבנות מערכות שכאלו, להעביר להן את כל הידע האנושי, וכך נקבל רופאי-על ממוחשבים, עורכי-דין מטאוריים עשויים מסיליקון, וכן הלאה.
אולי חלקכם אומרים לעצמכם: רגע, למה שזה בכלל ייחשב AI? פעם, מתכנתים כתבו את החוקים של התוכנה, ובתוכנות הללו שתיארת כאן המתכנתים פשוט מעבירים את השרביט למישהו אחר שיכתוב את הכללים. אתם יכולים לקרוא לכתיבה הזו של החוקים מה שתרצו, אפילו "למידה", אבל במה התוכנה הסופית שונה מתוכנה רגילה? רק הגמישות המקדמית של התוכנה?
השאלה הזו מצויינת, ולכן שאלתי אותה! אני רוצה לענות עליה בשתי רמות. קודם כל, תמיד צריך לחזור לטיורינג היקר שלנו: לפי מבחן טיורינג, לא מעניינת אותנו שאלת המימוש, שאלת ה"איך זה בנוי". כל עוד זה מסוגל לעבור את מבחן טיורינג, מבחינת טיורינג זהו מכשיר תבוני. ובמקרה שלנו, מערכת APES שהזכרתי, שיכולה לענות על שאלות בתחום החוק הבריטי, יכולה אולי לעבור סוג של מבחן טיורינג מצומצם, כזה שמוגבל לשאלות ששואלים עורכי דין מומחים בתחום. אז אף אחד לא חשב ש-APES עוברת את מבחן טיורינג, אבל אפשר להבין למה חשבו שזה צעד בכיוון הנכון. זו סיבה אחת.
מעבר לזה, ישנה גם סיבה עמוקה עוד יותר שמצדיקה את החשיבה לפיה תוכנות כאלו יכולות להפוך עם הזמן למשהו אינטלגנטי יותר מתוכנה קלאסית. הסיבה הזו היא שהתוכנות הללו התאפיינו בכמה יכולות חדשות שלא היו לתוכנות קלאסיות, שנראו כאילו הן מתקרבות לחשיבה אנושית. לצורך הדיון בואו נתמקד בתוכנת APES שמכילה את הכללים על אזרחות בריטית. יכולות הדדוקציה של התוכנה איפשרו לה לקבל מקרים מעניינים וחדשים שמעולם לא ראתה, לקבוע מה עמדת החוק לגביהם, או להתריע על סתירות מסעיפים שונים בחוק כמו גם על חורים בחוק. לדוגמה, אם החוק קובע שמישהו הוא אזרח בריטי רק אם אחד ההורים שלו היה אזרח בריטי בעת לידתו, מה יאמר החוק במקרה של תינוק עזוב שנמצא ברחוב ללא תעודת זהות? על ידי הפעלת הכללים הקיימים באופן אוטומטי במחשב, אפשר לגלות יחסית בקלות אם המקרה הזה מכוסה בכלל בחוק.
דבר עוד יותר מגניב שאפשר היה לעשות, היה להתחיל מתוצאה מסויימת ולשאול את המערכת - האם יש מקרים שיובילו לתוצאה הזו. בעצם מה שנדרש כאן היה להפעיל את הכללים מהסוף להתחלה - לומר, "אם מישהו הגיע למעמד אזרחי X, זה יכול היה להיגרר רק מסעיפים א–ד בחוק, שהם יכולים להיווצר רק בסיטואציה 7". דברים מהסוג הזה היוו קפיצת מדרגה מבחינת יכולות לוגיות של מחשבים, קפיצה שהרגישה כמתקרבת יותר לעולם של חשיבה אנושית רציונלית. וכאן, אני רוצה לקוות, אתם מבינים איך זה גם מתקשר לתחילת הפרק. שכן לתהליך הראשון של בחינת מצב נתון ובדיקה מה החוק קובע לגביו קראו אז forward chaining, שרשור קדמי, ולתהליך השני של ספקולציה על מה יכול לגרום לתוצאה מסויימת קראו - backward chaining, שרשור אחורי. שמים לב לדמיון עם המונחים back and forward prop? זה לא סתם, אלא אותה אינטואיציה: באחד אתה מפעיל כללים קיימים על מקרה נתון, בעוד בשני אתה מקבע תוצאה מסויימת ובודק אם הכללים מסוגלים להכיל אותה ובאילו מקרים היא תתממש. גם במערכות הללו אפשר היה למדל את ההתנהגות שלהם כמו רכיבים קטנים של לוגיקה שמופעלים בשני הכיוונים. מה שהיה חסר למערכות הללו היה היכולת ללמוד - לא היתה שום דרך לעדכן באופן אוטומטי את הכללים. העדכונים יכלו לקרות רק על ידי הוראה מפורשת מפי המומחה.
בסופו של יום, הכיוון הזה לבניית AI גווע וכך גם ההתלהבות ממנו. היו לכך הרבה סיבות, ונזכיר רק אחת חשובה לענייננו, והיא בעיה טכנית כבדה: זה קשה מאד להושיב מומחים לתחום X ולבקש מהם שיכניסו את כל הידע הזה שיש להם לתוך המחשב. למה זה מסובך? קודם כל, כי ככל שמישהו מומחה יותר כך הוא גם עסוק יותר ומבוקש יותר, אז אין לו זמן. ושנית, הרבה מהידע הזה אינו ידע שכתוב באיזה ספר, או אפילו מנוסח בצורה מודעת בראש של המומחה. חלק מזה זה הרגלים, או נוהגים לא רשמיים שכולם בתחום מכירים אפילו שזה לא כתוב בשום מקום, וכן הלאה. בשורה התחתונה, העברת כל הידע למחשב היתה דבר שנשמע נחמד בתיאוריה, אבל בפועל היה מאד קשה לההתקדם בכיוון.
לאור הבעיה הזו, אפשר להבין את הכוח הפרגמטי של הגישה האינדוקטיבית בפתרון האתגר הזה: בגישה האינדוקטיבית, אין צורך להושיב מומחה מול המחשב, אלא אפשר פשוט לזרוק לתוך המחשב הרבה דאטה, והמחשב עצמו יחלץ את הכללים ממנו, בין אם הם כללים רשמיים ובין אם הם נרמזים מבין השורות. כמובן, הגישה הזו התאפשרה ברמה הפרקטית רק בגלל הרבה התפתחויות טכנולוגית חשובות שקרו בחמישים השנים האחרונות. קודם כל, הזמינות של המון המון דאטה מהמון המון סוגים היתה אבן דרך קריטית, שבין השאר נפתרה על ידי האינטרנט שהנגיש מאגרי נתונים חשובים לכל העולם. שינוי נוסף שקרה הוא ההתקדמות המטאורית בכוח המיחשוב וצניחה בעלויות שלו. רק כדי להמחיש עד כמה זה דרמטי, עשיתי בדיקה: שאלתי את GPT4 כמה זמן היה לוקח לאמן אותו אם היינו מנסים לעשות את זה עם טכנולוגיה של שנות ה-80 בלבד, אותם השנים שבהן מערכות המומחה כיכבו. התשובה שלו היתה: 2.7 מיליון שנה. בפועל, לקח לאמן אותו רק חצי שנה - אז תבינו איזו התקדמות טכנולוגית מטורפת קרתה כאן, ולמה יש דברים שגם אם פעם ידענו איך לעשות אותם על הנייר, הם נראו בלתי אפשריים בפועל ולכן לא קרו עד לאחרונה.
אלא שבד בבד עם התחכום שיש במערכת שלומדת לבד מהדאטה, נוצרה לנו בעיה חדשה. שכן כחלק בלתי נפרד מזה שהעצמנו אותה ונתנו לה יכולת ללמוד תבניות לבד מהדאטה, איבדנו על הדרך את הוודאות שאנחנו נוכל להבין בעצמנו את התבניות שהיא מחלצת מתוך הדאטה. כאן אנחנו בעצם נוגעים בתחום שלם שקוראים לו לפעמים AI Explainability, או "מובנותה של הבינה המלאכותית". חלק מהבעיה מגיעה ממה שראינו קודם, כשדיברנו על הביזור של המידע בין הרכיבים הרבים שמרכיבים את הקופסא השחורה שלנו, מה שמצריך חיבור פאזל לכדי סיפור שלם. עכשיו, אנחנו נראה עוד זווית של אותה הבעיה.
בואו נחשוב שוב על אפליקציית החתוליה שלנו. למה מראש חשבנו שבכלל אפשר לתכנת מחשב שיזהה אם יש או אין חתול בתמונה? אחת הסיבות הפשוטות לכך היא שבני אדם עושים את זה כל הזמן, אז כנראה שזה אפשרי. אנחנו מסתכלים בעזרת העיניים שלנו על תמונות, והמוח שלנו מסוגל לזהות אם יש שם חתול או לא. ואפילו אם פה ושם נטעה, בגדול אנחנו עושים עבודה ממש ממש טובה בזיהוי הזה.
אבל בו זמנית שאני משוכנע שזה אפשרי לתכנת, אם הייתם אומרים לי לנסח כללים שיסבירו איך אני יודע אם יש שם חתול או לא, לא נראה לי שהייתי מצליח. תזכרו שהכללים הללו צריכים לעבוד בתמונות שחור לבן כמו בתמונות בצבע; בזום-אין על הפרצוף של החתול או בזום אאוט כשרואים רק את הזנב שלו; צריך להתמודד עם זוויות צילום שונות וסוגי תאורה שונים, ומעל כל זה צריך להיות מסוגלים להבחין בין חתול לבין כלב לבין עכבר. כלומר, אפילו שאנחנו עושים את זה באופן אינטואטיבי, רובנו ואולי כולנו נתקשה להגדיר במדוייק מהם הכללים שהמוח משתמש בהם כדי להצליח לזהות חתולים. ולכן, כשאנחנו נותנים למכונה הלומדת לחלץ את התבניות הללו בעצמה, אנחנו נצטרך לאפשר למכונה מקסימום גמישות בזיהוי והגדרת הכללים הללו, כולל לצאת ממרחבים שאינטואטיבים לנו אל עבר הלא נודע, נכון? גם כללים שלנו נראים לא הגיוניים או אינטואטיבים, מבחינתנו היא יכולה להשתמש בהם אם זה ישיג את התוצאה הנדרשת של זיהוי חתולים.
כיוון שכך, כשהמכונה סוף סוף מצליחה לזהות חתולים, אם נבקש ממנה לספר לנו מהם הכללים שהיא מאמצת, זה לא יפתיע שיהיה לנו קשה להבין את התשובה שלה. לנו זה יראה, רוב הזמן, כאוסף גדול של מקרים ותגובות, במקום משהו אלגנטי כמו המשוואה המפורסמת של איינשטיין E=mc2. וכאן הקונטראסט למערכות מומחה מאד בולט: השפה של הכללים שם היתה שפה אנושית שמומחה כלשהו הכניס למערכת, ולכן היה לנו קל להבין עבור כל מקרה מה היה ההיגיון שהוביל להחלטה שלה. אבל עכשיו, במערכות הלומדות שתיארנו כאן, השפה שבה הכללים מנוסחים היא שפה שמחשב משתמש בה - מספרים ומשוואות. ממילא, זה מאד שכיח בעולמות ה-AI שאנשים מייצרים לעצמם מודלים מאד חזקים שמסוגלים לעשות המון דברים, כמו לזהות חתולים בתמונות, אבל שקשה מאד אפילו לאנשים הטכניים להבין מה הכללים שהמערכת משתמשת בהם בפועל. נכון, אפשר בהינף מקלדת לקבל את כל הנוסחאות שהמחשב משתמש בהן - אבל את המשמעות שלהן, למה דווקא הכללים הללו או הנוסחאות הללו עושות את הקסם הזה - את זה אין לנו דרך להבין רוב הזמן. הגישה שהמחשב יבחר בה כדי לגשת לפתרון בעיית זיהוי החתולים יכולה להיות שונה באופן קיצוני מגישה אנושית, כמו שציפורים ומטוסים עפים בצורות שונות מאד זו מזו. לנו יש אינטואיציות שמותאמות לנו, אבל הגמישות שנתנו בידי המחשב אומרת שהוא יכול להתכנס לכיוונים שמונחים על ידי אינטואיציה אחרת לגמרי, כזו שתהיה לנו קשה להבנה.
בואו נעמיק בבעיית המובנות כתוצאה מהשפה שהמחשב מאמץ, מעוד זווית, דוגמה שתיתן לעניין קונקרטיזציה מסויימת. דרך הדוגמה הזו אני מקווה שתבינו באופן חד יותר איך עודף הגמישות הזה שאנחנו נותנים למחשב יכול לייצר מערכת שתבלבל אותנו כשננסה להבין את הכללים שפיתחה. והדוגמה הזו היא ממערכת השמש.
כולנו בוודאי יודעים שהיו, לאורך ההיסטוריה, שתי גישות מרכזיות לתיאור האופן שבו גרמי השמיים נעים. הגישה הראשונה, שהתמסדה במאה הרביעית לפני הספירה על ידי אריסטו ותלמי, היתה הגישה הגיאוצנטרית, לפיה כדור הארץ נמצא במרכז היקום והשמש ושאר הפלנטות סובבות סביבו. הגישה השניה, שאותה פיתח קופרניקוס במאה ה-16 ושגלילאו תמך בה אפילו במחיר של עימות מול הכנסיה, היא זו שמקובלת כיום: הגישה ה"הליוצנטרית", לפיה השמש היא במרכז והפלנטות סובבות סביבה.
יש הרבה סיבות מדוע אנחנו מעדיפים כיום את הגישה ההליוצנטרית כתיאור נאמן ועדיף יותר מבחינה מדעית. אבל חשוב גם שנזכור שמבחינה מתמטית שתי האפשרויות הינן נכונות באותה מידה. כלומר, באותה מידה שאפשר לצייר את השמש במרכז ואז לצייר את תנועת הכוכבים והפלנטות סביבה, אפשר לעשות אותו הדבר כששמים את כדור הארץ במרכז, כנקודת הייחוס לכל החישובים שלנו. והאמת היא שכדור הארץ גם לא מיוחד בזה - כל נקודה ביקום שנבחר כנקודה ארכימדית, נקודה יציבה, ופשוט נפנה את המצלמה אל כל הגופים האחרים ביקום כפי שהם נראים מהזווית שלה - אפשר לתאר את התנועה שלהם ביחס לנקודה היציבה שבחרנו.
עכשיו, אם זה ככה, למה אנחנו מעדיפים את הגישה ההליוצנטרית? למה זה היה כל כך חשוב לגלילאו לבוא ולהגיד, בוא נעבור להסתכל על השמש כמרכז, ועל כל הפלנטות כסובבים את השמש? אחת התשובות העיקריות היא כי כשמסתכלים על הפלנטות ככה, הכל יותר אלגנטי ופשוט יותר לפירמול מתמטי. יש משהו במרכז, וכל הגופים האחרים עושים מסלול של מעגל, או יותר נכון אליפסה, סביב אותו מרכז. לעומת זאת, כאשר שמים את כדור הארץ במרכז ומציירים את תנועת הפלנטות, הם נראים כאילו הם מתחילים להשתולל. הם עדיין בסוף מסתובבים סביב כדור הארץ, אבל מסלולי התנועה שלהם מוזרים, שחלקם נראים כמו עלי כותרת של פרח, מתקרבים לכדור הארץ ואז מתרחקים באופן חד, ועוד כל מיני צורות מעניינות. במדע אנחנו אוהבים לומר שפשטות היא סימן לנכונות, שהיא כנראה משקפת איזשהו סדר יותר עמוק במציאות. ולכן אנחנו כבני אדם מעדיפים את האופציה ההליוצנטרית דווקא.
אבל - האם למחשב יש העדפה כזו? לא ממש. אם נציג למחשב את תנועת הכוכבים לאורך אלף שנה, ונבקש ממנו לבנות נוסחאות שאיתן נוכל לחזות את התנועה בעתיד, אין שום דבר שיחייב אותו להתכנס דווקא למודל ההליוצנטרי. הוא יכול ללמוד את התבניות מזוויות גיאוצנטרית באותה מידה. מרוב זה שהוא גמיש, מרוב זה שהוא יכול לבוא וללמוד חוקים חדשים וכללים חדשים ואיננו כבול לאינסטיקטים אנושיים של מה זו אלגנטיות מדעית, זה יכול לקרות.
כמובן, אולי לא אכפת לכם. אולי אתם מסתפקים בכך שיש לכם מכונה שדופקת עבודה ומצליחה לחזות את תנועת הכוכבים. אבל זה אך טבעי שיהיו כאלו שיגידו: אולי מתוך מבט על מה שהמכונה למדה נוכל לקבל תובנות על היקום? הרי היא מצליחה לחזות דברים מורכבים ביותר, אז בטח שם בפנים מחכה לה תובנה עסיסית או שתיים, לא?
אלא שכפי שאמרנו, באותה המידה שיכול להיות שתפתחו את מכסה המנוע ותגלו שם את המודל ההליוצנטרי האלגנטי, יכול להיות שתמצאו דווקא את המודל גיאוצנטרי, ולפיו כל פלנטה זזה קצת אחרת מהשניה, באופן שהוא מאד מבלבל ולא אינטואטיבי. בעוד המערכת הראשונה תלמד אותנו משהו על היקום, מהחשיפה למערכת השניה אנחנו נצא מבולבלים, כי לא היינו מצליחים להבין מה המסר, ולא היה ניתן להשליך את המודל שהיא חשפה למרחבים אחרים של ידע.
בואו נשווה את מה שאחנו אומרים כאן למה שדיברנו עליו בפרק שעבר, בסיפור עם האנס הנבון. שם, החשש שהעלינו היה שאולי מה שהמכונה למדה הוא טעות, או זיוף, כמו האנס האהוב שלנו שלמד לזהות שפת גוף ולא חילוק ארוך. אבל במקרה שלנו מדובר בבעיה דקה יותר ובמידה מסויימת מטרידה יותר: בשתי האפשרויות שתיארתי כאן המערכות הממוחשבות מדוייקות באותה מידה, וזיהו באותה מידה של דיוק את התבניות של גרמי השמיים. אף אחת מהן איננה זיוף או אשליה יותר מהשניה. אבל עדיין, באינטואיציה אנושית אחת מהן מספקת תובנות עומק זמינות לשימוש, בעוד השניה מספקת לנו רק בלאגן, בליל של כללים שאולי עובד בשטח אבל לא מעבר לזה. באופן אינטואטיבי אפשר אפילו לומר שאם היינו נוחתים על המודל הגיאוצנטרי, היינו קצת, בסתר ליבנו, מורדים במבחן טיורינג: היינו חשים, אני חושב, שלא רק מבחן התוצאה חשוב, אלא גם הדרך שמשיגים את התוצאה חשובה לא פחות.
אז בואו נתחיל לסכם. ראינו כאן איך המעבר מלמידה על ידי הוראה מפורשת מפי בני אדם, ללמידה עצמאית של המערכות הללו, פותרת סט אחד של בעיות ומייצרת סט אחר. באופן גס, אולי אפשר לומר שסט הבעיות שנפתר הינו סט בעיות הנדסי: איך לבנות מערכת מאד גמישה, שיכולה להתאים את הפעילות שלה להמון סיטואציות. אותה מערכת לזיהוי חתולים תוכל לזהות גם יצורים אחרים, הכל לפי כמות וסוג הדאטה שתיחשף אליו. אם נביא למערכת הרבה תמונות שבהן מסומנים ציפורי דרור, היא תזהה את ציפורי הדרור. מהרגע שהמערכת נבנתה, היא נתונה בידיו של המשתמש להחליט על איזה דאטה לאמן אותה ולאיזו מטרה.
אבל בד בבד שהבעיה ההנדסית נפתרה, נוצרה על הדרך בעיה אנאליטית: אפילו שאנחנו בנינו את המערכת, אנחנו פעמים רבות לא נוכל להסתכל עליה ולהבין למה ואיך היא מחליטה את הדברים שהיא מחליטה. כשנקבל פלט מהמערכת, אין לנו דרך לדעת למה דווקא פה זה מה שהיא החליטה. ולדבר הזה יש השלכות שחשובות לענייננו: קודם כל, זה קצת מקשה עלינו לענות על השאלה, האם המערכות הללו תבוניות? משהו בתוכנו היה מצפה לפתוח את מכסה המנוע, וכמו בסרטים שיזרח מבפנים אור לבן בוהק שימחיש שכן, נוצרה כאן תבונה, נוצר כאן מוח כמו המוח האנושי ואולי משהו שמעליו. אבל במקום זה אנחנו מקבלים משהו שנראה יותר כמו אוסף ענק של כללים שרירותיים, ואנחנו תוהים - אולי אין כאן דבר מלבד רשימה ארוכה ויבשה של מקרים ותגובות? גם אם המערכת הזו עוברת את מבחן טיורינג, זה מרגיש שהיא עוברת אותו באופן, איך נאמר, מאכזב. כמו כן, לחוסר המובנות של המערכת יש גם תופעות לוואי לא פשוטות, שכן תחשבו על השאלה - מי אחראי חוקית על הפעילות של מערכת שכזו? הבעלים שלה? מי שכתב את התוכנה? מי שאימן אותה? ככל שההבנה שלנו את מה שהיא עושה היא מוגבלת, כך קשה להגדיר את גבולות האחריות המשפטית שיש לכל צד בסיפור הזה.
אז זהו להיום! כמובן, חשוב לי לציין שתחום המובנות של AI הוא תחום מחקר נרחב, ולאורך זמן מדענים מצליחים לפענח חלקים ממה שמערכות ה-AI עושות בקישקעס שלהם. אבל הטיעון שניסיתי לפתח כאן היה לומר שכמעט תמיד אנחנו נהיה בפיגור גדול מאחורי הבנת המערכות הללו. אולי אני צודק, ואולי אני טועה - ימים יגידו! מה שחשוב הוא שעכשיו, בתקווה, יש לכם קצת יותר כלים אנאליטיים לדעת כיצד לגשת לנושא. הכלים הללו יוכלו לשמש אתכם וגם אותי ככל שהטכנולוגיה תתקדם, לבדוק האם משהו מהותי השתנה.
בכל אופן, בפעם הבאה אנחנו נסתכל על השאלה - איך מחשבים מבינים שפה, ואיך מספרים להם מה יש בתמונות? שני הדברים הללו, כפי שנראה, הם סופר קריטיים כדי לענות על השאלה שלנו האם מחשבים הם תבוניים, וזאת כי דרך שתי הנקודות הללו נבין גם חלק מהגאונות שבמערכות הללו, אבל גם נתחיל לראות איפה המטריקס של הבינה המלאכותית מסתיים והמציאות מתחילה. ועד אז…
This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com -
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות. היום יום שישי, ה-16 לאוגוסט 2024, י"ב אב תשפ"ד. במקור, תכננתי שהשבוע אוציא את הפרק הרביעי של העונה השניה, והוא באמת כמעט יצא, אבל בשל צום תשעה באב הדברים התעכבו - אז חכו עוד שבוע, ולא תתאכזבו.
אפילו שהדברים תוכננו אחרת, אני דווקא חושב שזה טוב שזה יצא ככה. ביום שני הקרוב מתחילה הועידה הדמוקרטית בשיקגו, והאדמה שם רותחת מתחת לפני השטח, ואולי כבר מעל פני השטח. העימותים הפנים-פרוגרסיבים מתפרצים החוצה, בעיקר סביב הנושא של התמיכה בישראל, וכל מני גורמים אנטי-ישראלים מתכננים שם הפגנות מחאה ועוד ועוד. ולכן, נראה לי שזה הזמן המושלם לפרק הזה: זווית אישית עם ד"ר קובי ברדה, מומחה לפוליטיקה האמריקאית ובעל הפודקאסט "אמריקה בייבי", שאיתו נצלול קצת למה שקורה שם מעבר לים. הדיון שלנו יהיה יותר פוליטי היום, אבל עדיין עם העמקה בתהליכים שמביאים לביטויים הפוליטיים.
חוץ מזה, בפרק הזכרנו גם את הסיפור של Evergreen College, ובהמלצתו של קובי אני מצרף כאן את הלינקים לשלושת החלקים של הסרט עליו - מוזמנים לצפות ולהיזכר בימים הטובים של פרק 5 מהעונה הראשונה…
מקווה שתהנו! וניפגש בשבוע הבא עם עוד ענייני בינה מלאכותית.
להתראות… ביי…
This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com -
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות. היום יום ראשון ה- 4.8.24, כ"ט תמוז תשפ"ד, ואנחנו בזווית אישית עם ד"ר טל קרויטורו על נושא המעמד של הפרוגרסיביות המגדרית בישראל, וספיציפית סביב נושא הטרסנג'נדריות.
את הפרק הזה הקלטתי לפני כשבועיים, ולקח לי קצת זמן להאזין לו שוב ולערוך אותו. התכוונתי במקור שיצא ביום חמישי האחרון, אבל דברים לא תמיד מסתדרים לפי התכניות - עמכם הסליחה.
Thanks for reading אלישע והזוויות! Subscribe for free to receive new posts and support my work.
בסוף העונה הראשונה, בפרק ה-26, סקרתי כל מני מופעים של הפרוגרסיביות בישראל. כחלק מן ההכנה לפודקאסט, ניסיתי למצוא חומר על המדיניות של ישראל בכל הקשור למעמדם של הטרנסים. דיווחתי על מה שמצאתי באותו פרק, אבל בזמן שהקדשתי לזה לא באמת הרגשתי שמיציתי את החיפוש. הרגשתי שאני צריך למצוא אנשים שמכירים את העניין יותר לעומק.
לשם כך נועד הפרק הזה, עם ד”ר טל קרויטורו, ד”ר לעבודה סוציאלית שכבר כעשרים שנה עוסקת בתחום. אתם מוזמנים להאזין, ואם תכנסו לאתר הפודקאסט תוכלו למצוא לשונית של “Transcript” שבה יש תמלול של הפרק. זהו תמלול אוטומטי, אז הוא לא יהיה מושלם - אני מקווה שעדיין הוא יהיה לכם לעזר.
ולפני שתאזינו, רק נקודה אחת חשובה: נקודת המוצא שלי עבור מי שמאזין היא שמדובר בקהל שהקשיב לעונה הראשונה, וספיציפית לפרקים 14-22 שבוחנים לעומק את כל נושא המין, המגדר וספיציפית התפיסה הפרוגרסיבית ביחס לטרנסים. בשיחה שעשיתי כאן התייחסתי ממש בשמות קוד לדברים כמו מתחרטי מגדר, אתגרים של חופש הביטוי, התפיסה הפרוגרסיביות שהכל זו הבניה חברתית, וכן הלאה, מתוך הנחה שהקהל מכיר זאת ולא צריך שנחזור עליהם. הפרק הזה גם ככה ארוך מאד, ולא רציתי לבזבז לכם את הזמן. ולכן, אם הגעתם לפרק הזה בלי ששמעתם את העונה הראשונה - ברוכים הבאים לפודקאסט! אני ממליץ לכם להאזין קודם לעונה הראשונה, שכן אני באמת מאמין שזה יעשה הבדל גדול בחוויית ההאזנה ובערך שתקבלו מן הפרק הזה.
וזהו. זה לא פרק שקל להאזין לו - אבל חשוב. מקווה שהוא יעזור במשהו להרחיב את הידע שלכם בעניין ולצייד אתכם בכלים להתמודד בעתיד. אני יודע שאני למדתי המון.להתראות… ביי…
This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com -
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה שניה, פרק שלישי. היום ה-25 ליוני 2024, י"ט תמוז התשע"ד.
את הפרק של היום אני רוצה לפתוח דווקא לא בבינה מלאכותית, אלא בסיפור מעולם החיות התבוניות, וספיציפית חיה בשם האנס הנבון. הסיפור הזה הציב בזמנו חידה בפני הרבה אנשים, חידה שלקח כמה שנים לענות עליה. אני רוצה לקוות שתהיה לכם סבלנות לחכות עד סוף הפרק לשמוע את פתרונה - ולמי שמכיר את הסיפור - בבקשה לא להרוס. אל תגלו.
Thanks for reading אלישע והזוויות! Subscribe for free to receive new posts and support my work.
האנס הנבון היה - סוס. בתערוכות שהחלו קצת אחרי תחילת המאה הקודמת והובלו על ידי מאמנו, וילהלם פון אוסטן, הדגים האנס באופן מתמיד את מה שנראה כאינטליגנציה “אנושית” על ידי מענה לשאלות. פון אוסטן היה שואל אותו שאלות, והאנס ענה בנקישות פרסה, לפי ההוראות שהמאמן נתן לו. נניח, הוא נשאל שאלות בחשבון ופתר אותן. ולא, לא רק שאלות כמו שתיים ועוד שתיים, אלא אפילו שאלות כמו "חשב לי את השורש הריבועי של המספר 4". גם היו שאלות שאינן מתמטיות - פון אוסטן היה מתאים לכל אות בשפה מספר, ומבקש מהאנס לאיית את השם שלו בכך שהיה נוקש בפרסתו את הקוד של האותיות הרלוונטיות. בשיטה זו, האנס הפליא הן את הציבור הרחב והן את החוקרים המובילים של אותה תקופה, והציף במוחם של אנשים את האפשרות שאולי המין האנושי איננו החיה האינטלגנטית ביותר בעולם. אולי סוסים הם חכמים כמונו, וכל שעומד ביננו לבין תקשורת עם אינטלגנציה גבוהה שאיננה אנושית הוא מחסום השפה בלבד.
ככל שהאנס התפרסם, הוא משך אליו גם תשומת לב של חוקרים ידועים, ופון אוסטן הסכים שיבואו ויבחנו את הסוס בעצמם. ממה שיצא לי לקרוא בנושא, לא נראה שפון אוסטן היה רמאי או משהו כזה - הוא פשוט היה נלהב מכך שהסוס שלו כל כך חכם, ושהוא הצליח ללמד אותו כל כך הרבה, ולכן שמח להציג זאת בכל מקום ובפני כל מי שיבקש. בסוף, היתה כאן חידה: אם האנס באמת מסוגל להציג אינטלגנציה באופן כה משכנע, נראה שזה מוכיח שהוא תבוני במובן האנושי של המילה, לא? ומצד שני, אם הוא לא באמת כזה חכם, אז איך הוא מסוגל לענות על מגוון שאלות שכזה ברמת דיוק כה גבוהה?
החידה הזו טרדה את מנוחתם של אנשי אותה תקופה, עד שהגיעה להכרעה סופית ב-1907. אני משער שאתם גם יכולים להבין איך הסיפור הזה מתקשר לעונה שלנו, שהרי מה שקרה כאן היה דומה מאד למבחן טיורינג, רק עם סוסים במקום מחשבים. וממילא, הסיפור הזה משליך גם על הסיפור של העונה שלנו.
כפי שאמרתי, את ההכרעה לגביי האנס אנחנו נחשוף בסוף הפרק, אבל עכשיו בואו נחזור לשנת 1950, בול באמצע של המאה ה-20, כשטיורינג הציע את מבחן טיורינג שלו לזיהוי של בינה מלאכותית. כפי שהזכרתי בכלליות בפרק הקודם, טיורינג נתן גם תחזית משלו לעמידה ביעד הזה באותו מאמר:
"אני מאמין כי בעוד כחמישים שנה יהיה אפשר לתכנת מחשבים, בעלי קיבולת אחסון של כמיליארד ביטים, כך שיוכלו לשחק את משחק החיקוי כה טוב, עד שלחוקר הממוצע לא יהיה יותר מ־70 אחוז סיכוי לנחש נכון עם מי הוא מדבר לאחר חמש דקות של חקירה"
ההערכות של טיורינג היו קצת אופטימיות. זה לקח בסוף 75 שנה ולא חמישים עד שהגענו לאן שאנחנו היום, ובכל הקשור להערכות קיבולת האחסון שלנו הוא פספס במספר רב של סדרי גודל. מיליארד ביטים זה חצי ג'יגה - בערך הגודל של סרט שתורידו מהאינטרנט, בעוד שמודלים כמו GPT ודומיו דורשים פי אלף ויותר מקום כדי לרוץ. אבל כשמשווים לתחזיות אחרות של אנשים בעבר בנושאים שונים, האמת שההערכה של טיורינג היתה די מרשימה בָּדִיוק שלה. תחשבו שבתקופתו של טיורינג עולם המיחשוב היה ממש בחיתוליו, ושלא היה סיכוי שהוא יכול היה לדמיין את ההיקף של מה שנבנה כאן מאז.
כדי לקשר את המבחן של טיורינג לעקרונות יסוד בעולם ה-AI כיום, בואו נקדיש עכשיו קצת זמן לסקירה מהירה של כמה נקודות ציון בדרך משם לכאן. צעדים שלקחו אותנו משלב החיתולים הזה לצעידה על השטיח האדום של הבינה המלאכותית בחליפות ושמלות נוצצות.
עולם המיחשוב התחיל עוד הרבה לפני טיורינג. אם נגדיר "מחשב" כמכשיר שמבצע חישובים באופן מכני, הרי שדברים כאלו עוד היו במאה התשע-עשרה. אז לא היה מדובר במערכות חשמליות אלא מכניות - כלומר שכל החישובים נעשו על ידי ארגון גאוני של רכיבים פיזיים ואינטראקציות פיזיקליות ביניהם. נניח, בסוף המאה ה-19 פיתח אלברט מיכאלסון, יליד פולין שהיגר לארצות הברית, מכשיר שהיה מסוגל לחשב את טרספורם פורייה, אחד הכלים האנאליטיים הכי משמעותיים בתחום עיבוד האותות. מדובר היה במכשיר מכני לגמרי, שהשתמש בגלגלי שיניים, קפיצים, מטוטלות ועוד מרכיבים כדי לחשב סינוסים וקוסינוסים באופן אוטומטי.
אני מצרף כאן לינק לסרטון למי שרוצה לראות איך זה עבד - גם אם אין לכם מושג מה זה טרנספורם פורייה, יש הנאה בלראות את המכשיר הזה עושה… משהו… באופן אלגנטי. בכל אופן, רק מאוחר יותר, בערך בתקופה של מלחמת העולם השניה, החלו לצוץ להם מחשבים דיגטלים מבוססי אותות חשמליים - וגם שם, הזרימה החשמלית פשוט החליפה את כוחות הכבידה, החיכוך וכדומה. במונחים המודרנים, אפשר לומר שכל המחשבים של אותה התקופה היו מבוססי חומרה בלבד. כמו שאתם לא יכולים לקחת סכין ולהפוך אותו לתרווד, כך כל מחשב עשה משהו אחד בלבד שהוגדר על ידי המבנה הפיזי שלו.
האמת, גם הדור שלנו זכה להכיר ולהשתמש במחשבים מבוססי חומרה שכאלו, כמו לדוגמה המחשבונים הפשוטים מפלסטיק, כאלו שקונים לילדים היום בחנויות צעצועים כשהם עולים לכיתה א', ושכל מה שהוא יודע לעשות זה חשבון פשוט. סיקרן אותי אז בדקתי - המכשיר הראשון מהסוג הזה יצא ב-1971, במחיר שווה לכל נפש של $395, לא פחות, והיה נחשב מוצר יוקרה לזמן מה.
היכולות של המחשבון שיצא ב-1971 נקבעו כולם על פי החומרה שלו, ולגביי המכונה שחישבה את טרנספורם פורייה במאה ה-19 עם מטוטלות וקפיצים אין בכלל שאלה שכך זה היה. אבל בשלב הבא, לצד החומרה, הופיעה לה התוכנה. החומרה נשארה יציבה, אבל נבנתה כך שאפשר היה להתקין עליה תוכנות שונות, כשכל תוכנה יכלה לבצע פונקציות אחרות בתכלית. ריבוי תוכנות שרצות במקביל על גביי חומרה אחת, שדרוגים תכופים לתוכנות שמשפרות את הפונקציונליות בקלות יתירה, ועוד ועוד - כל אלו התאפשרו על ידי ההפרדה הזו שבין חומרה לתוכנה. כמובן, כדי לאפשר את השינוי הזה נדרשו תגליות וחידושים מהפכניים באופנים שבהם בונים חומרה, בהמצאת תחום שלם של שפות תכנות שבהן כותבים תוכנות, ועוד ועוד.
כשנפנה את מבטנו אל התוכנות הללו, נבין מיד שאפשר לקטלג אותן לפי כל מני פרמטרים, ולצרכים שלנו אני רוצה להתמקד בציר אחד: קו התפר, או מערכת היחסים, שבין התוכנה לבין הדאטה שהמשתמש מכניס למערכת, ועד כמה התפקוד של התוכנה תלוי ומושפע מהדאטה הזה. בקצה האחד מצויים תוכנות שבהן התוכנה מגיבה לדאטה של המשתמש באופן נקודתי, בשעת השימוש, ולא מעבר לזה. דוגמא לתוכנה כזו הינה שוב המחשבון הפשוט, שיודע לפתור שאלות במתמטיקה על ידי נוסחאות ידועות. המחשבון הזה, כמובן, עובד בדיוק אותו הדבר בכל מחשב וכל סמארטפון שהוא מותקן עליו - אם הוא היה נותן תשובות שונות לכל אחד, נראה לי שכולנו היינו מסירים אותו מהמכשיר שלנו בתחושה שיש לו באג חמור. עוד תוכנה מהסוג הזה היא תוכנת עיבוד תמלילים WORD - כל משתמש אולי מקליד עליה מסמכים אחרים, אבל הממשק זהה בכל מחשב ולא מושפע מן השאלה האם אני מקליד שיר, רומן או טיוטה לפודקאסט.
בקצה השני, לעומת זאת, ישנן גם מערכות שמתבססות על הדאטה שמגיע מן המשתמש ומן העולם, ושדווקא הדינמיות הזו שלהן היא החוזקה שלהם. תחשבו נניח על חיפוש בגוגל - יש שם שכבה מתוחכמת של תוכנה שעוזרת למצוא ולהציג תוצאות חיפוש, אבל התוצאות שהיא תציג מושפעות מצד אחד מהיסטוריית החיפוש של המשתמש ומצד שני מן המידע שקיים שם בחוץ - למה שמסד הנתונים הענק הזה שקוראים לו האינטרנט מספק לגוגל. דוגמה נוספת שמוכרת לכולנו היא שירות כמו נטפליקס - התכניות והסרטים שאנחנו בוחרים לצפות בהן היום עוברות ניתוח אוטומטי שמתוכו תגזור האפליקציה באילו שידורים נרצה לצפות מחר. מה שנטפליקס תציע לי יהיה שונה ממה שהיא תציע לכם - ובניגוד למה שהיה עם אפליקציית המחשבון, במקרה הזה אנחנו שמחים שזה כך.
וכאן בדיוק מגיע לו החיבור לבינה מלאכותית. שכן מה יש לנו בעצם שם, בתוכנות הללו של גוגל ונטפליקס? תוכנות מחשב שיודעות להסתכל על דאטה, ולהתאים את ההתנהגות שלהן לפי הדאטה הזה. ותגידו - כשבני אדם עושים משהו כזה - רואים מציאות, מחשבים מסלול מחדש ומתאימים את עצמנו אליה - מה אנחנו קוראים לתהליך הזה? אנחנו קוראים לזה - לחשוב. אדם שיודע להתאים את עצמו באופן מרשים ויעיל לדברים שהוא רואה סביבו ייחשב אדם נבון, וככל שההתאמות יעלו באיכותן גם נחשיב את תבונתו יותר. ולכן באופן אינטואטיבי אפשר להבין את אותו אחד שיציע שמערכות שיכולות לעשות דברים כאלו הינן תבוניות.
בואו נפרט זאת קצת יותר. שני כלים אנאליטיים חזקים שיש לנו כבני אדם הינם אינדוקציה ודידוקציה. אינדוקציה הינה התהליך של זיהוי דפוסים מתוך פרטים וניסוח כללים בהתאם לדפוסים הללו, בעוד דדוקציה הינה התהליך של הפעלת הכללים הללו על מקרים פרטיים והסקת מסקנות אופרטיביות. דוגמה לאינדוקציה היא לראות כל יום במשך חודש שהשמש עולה בבוקר ושוקעת בלילה ולהסיק שזהו כלל, חוק טבע שימשיך גם הלאה. דוגמה לדדוקציה היא להשתמש בכלל שהשמש עולה כל בוקר במזרח כדי להסיק שמחר, בעוד כמה שעות, קרני השמש ימצאו את דרכן לתוך החדר שלי דרך החלון המזרחי, יחדרו את הוילון ויעירו אותי משנתי.
שתי היכולות הללו, אינדוקציה ודדוקציה, מרגישות לנו באופן טבעי חלק ממה שהופך מישהו לנבון. בנוסף, תשמחו לשמוע שבמהלך מבחן טיורינג אפשר גם לבדוק את היכולות הללו של המרואיין. פשוט שואלים את הדמות המסתורית בצד השני של הצ'אט שאלות מתאימות: נניח, נותנים לה סדרת מספרים פשוטה ובודקים אם היא מסוגלת לזהות את הדפוס החוזר על עצמו באינדוקציה. לחילופין, אפשר לשאול אותה חידה שדורשת יישום של ידע כללי קודם על מקרה פרטי, באופן שידגים דדוקציה. ולכן, גם מתוך האינטואיצה שלנו שאלו יכולות תבוניות, וגם בשל הרצון לעבור את מבחן טיורינג, לא יפתיע אותנו לגלות שהרבה מערכות AI מנסות להטמיע את היכולות הללו בתוכן. (במאמר מוסגר גם אגיד כאן לאלו מכם שמגיעים מתחום ה-AI, אם במקרה לא חשבתם על זה בעבר: אפשר לחשוב על דדוקציה כמקבילה הלוגית לתהליך ה-Forward Propagation, בעוד אינדוקציה היא המקבילה הלוגית ל- Backward Propagation. אני מניח את זה כאן שתחשבו על זה, וממשיכים.)
אם כבר הכנסנו כאן לשיחה שני מונחים חדשים, אז בואו נוסיף עוד אחד, עוד מילה שאפשר להשתמש בה כדי לתאר עיבוד של מידע חדש לתוך ידע קיים: למידה. כשתינוק יוצא מהרחם, המוח שלו ריק מִיֶדע על פריז ופלנטות ורפואה מתקדמת. לאורך החיים שלו הוא ייפגש כל הזמן עם המציאות שסביבו וילמד דברים חדשים, מה שיאפשר לו להתמודד טוב יותר עם הסביבה. וגם כאן, כמו עם אינדוקציה ודדוקציה, בואו נשאל - איך זה מתכתב עם מבחן טיורינג? ובכן, בלי יכולת למידה בסיסית זה די צפוי שאף מחשב לא יוכל לעבור את מבחן טיורינג, שכן אם בתחילת השיחה סיפרתי לו שאני אלרגי לבוטנים, בלי למידה כלשהי הוא יכול בטעות לשאול אותי מיד לאחר מכן אם אני אוהב במבה, ולגלות בכך באופן די בוטה שהוא מחשב ולא אדם. (ורק לפרוטוקול - אני דווקא אוהב במבה, מאד, אז אם מישהו רוצה לשלוח לי איזו שקית, מוזמן!).
בתחילת הפרק קצת קטלתי את טיורינג על זה שהוא היה אופטימי מדי בתחזיות שלו לגביי עמידה במבחן שתיאר. אבל שמעו, הבנאדם היה גאון ובעל חזון, ואת התובנה הזו, של חשיבות יכולת הלמידה, הוא תיאר כבר אז. יותר מכך - הוא הציע שזו תהיה התשתית לבניית מכונה שתצליח לעבור את המבחן שלו. בשיחה שהעביר לכמה מלומדים ב-1951 אבל שמעולם לא פורסמה, עד שנמצאה בכתביו לאחר מותו, הוא אמר את הדברים הבאים - אני מצטט קטעים נבחרים כאן עם כמה דילוגים:
אילו היתה המכונה מסוגלת באיזה אופן "ללמוד מהניסיון" היה הדבר מרשים הרבה יותר. אם אמנם כך יהיה, אין כל סיבה שלא להתחיל ממכונה פשוטה יחסית, ולהפוך אותה, על ידי חשיפתה ל"ניסיון" מתאים, למכונה מורכבת יותר, המסוגלת להתמודד עם מגוון רחב יותר של מקרים. תהליך זה ניתן אולי להאיץ על ידי בחירה מתאימה של החוויות אליהן היא נחשפת. ניתן יהיה לכנות תהליך שכזה "חינוך", ואני מציע להפקיד את חינוכה של המכונה בידי מורה בית ספר מוכשר ביותר, המתעניין בפרויקט.
מה שטיורינג מתאר כאן הוא את תהליך האינדוקציה שדיברנו עליו קודם: למידה מהנסיון, חילוץ כללים מנחים מתוך אוסף פרטים. בהמשך, הוא אף משתף מחשבות שהיו לו לגביי איך תהליך הלמידה הזה יתרחש בפועל, ואני אקריא לכם עכשיו כאן את הציטוט שלו בעניין. לאלו מכם שיודעים איך מערכות AI מאומנות כיום - "אימון" זה המונח המודרני למה שטיורינג קרא לו "חינוך" - אם הפה שלכם פתוח, אל תסגרו אותו, כי אתם בכל אופן עומדים לפעור אותו שוב. וככה הוא אמר ב-1951:
אני מציע שיהיו שתי מערכות שאותם יוכל להפעיל המורה, ושייצגו את הרעיונות של תענוג וכאב. בשלבים מאוחרים יותר של החינוך תכיר המכונה תנאים אחדים כרצויים, משום שהיו קשורים בעבר עם תענוג, וכן תכיר תנאים אחרים כבלתי רצויים. ביטויים מסוימים של כעס מצד המורה עשויים, למשל, להיות כה מאיימים עד שהמכונה לא תוכל להתעלם מהם, כך שהמורה ימצא שאין עוד צורך "להצליף בה במקל".
כפי שהבטחתי, אלו מכם שמכירים את מערכות ה-AI כיום בוודאי התלהבו למשמע הציטוט הזה, שכן טיורינג חזה כבר אז את אחד המנגנונים שבהם משתמשים כיום לאימון המערכות הללו. לוקחים מערכת ריקה מידע, מציגים לה דאטה ומבקשים שתגיב. נניח, מציגים לה תמונה ושואלים האם יש בה חתול. המערכת מנחשת משהו, ונותנים לה משוב - "צדקת" או "טעית". המערכת לוקחת את המשוב הזה, ומבצעת שינויים בקונפיגורציה הפנימית שלה כדי לחזק את השיקולים שהפעילה איפה שהיא צדקה ולשנות התנהגות במקרים כמו אלו שטעתה בהם, וכך לאורך הרבה דוגמאות שהיא מקבלת, הביצועים שלה משתפרים והולכים. מה שבעצם קורה כאן, אם כן, הוא תהליך של אינדוקציה, של חילוץ כללים מתוך הפרטים - של למידה.
בואו נקשר את הרעיון הזה למה שראינו בפרק הקודם לגביי מבחן טיורינג. אני אדבר כאן מאד בניפנופי ידיים, אבל תזרמו איתי. בואו נניח שהצלחנו לבנות מכונה כזו, ספיצפית אחת שיודעת להשתמש בשפה אנושית וגם להבין שפה אנושית. אז אם אנחנו רוצים שהיא תצליח לעבור את מבחן טיורינג, ככה נעשה את זה: נביא לה הרבה דוגמאות של דיאלוגים בין שני בני אדם, וניתן לה לנחש מה התגובה הראויה בקטע מסויים בשיחה. אם התשובה שלה תהיה משכנעת, משהו שאדם נורמלי היה אומר, ניתן לה מדבקה של כוכב במחברת, נפעיל את מנגנון העונג שעליו דיבר טיורינג, כדי שתדע להתמיד בתשובות כאלו. ואם לא, נשלח אותה לעמוד בפינה בכיתה וגם נגיד לה מה ציפינו שהיא תגיד, כדי שתלמד להבא. ואם נעשה את זה מספיק פעמים, אז כיוון שהיא מכונה שלומדת, לאורך זמן היא תדע איך להישמע כמו בן אנוש. מבחן טיורינג - Here we come!
אבל רגע אחד — מה בדיוק תיארנו כאן כתהליך הלמידה של מערכות AI היום? תיארנו בעצם מבחן טיורינג מתמשך: המערכת מנסה לעבור את המבחן, אם היא מצליחה - אז סיימנו והולכים והביתה, ואם לא - נותנים לה משוב ומנסים עוד סיבוב. במילים אחרות: כל תהליך האימון של מערכות הבינה המלאכותית היום מוכוון לבנייה של מכונות שמסוגלות להתאים את עצמן מספיק טוב לציפיות שלנו. וכשעושים את זה עם מכונה שממוקדת בשיח עם בני אדם, מקבלים מכונה שמתמקצעת במבחן טיורינג.
מגניב, נכון?
בזאת אני מרגיש שפרעתי את החוב מסוף השבוע שעבר, שמקשר בין שני הפרקים.
מש"ל.
אז, מה אנחנו חושבים על הקונספט הזה? אין ספק שהוא מבריק, אבל האם יש לו גם חסרונות או פגמים? יודעים מה - רגע של תזכורת לימי התיכון. זוכרים כשהיינו לומדים למבחן, והיינו מקטרים שזה לא כיף ללמוד, ושאנחנו לומדים רק כדי לעבור את המבחן ולא כדי להבין באמת? זוכרים איך היינו לומדים בשביל מבחנים כאלו?
זה בדיוק מה שקורה כאן. התהליך שתיארתי, של מכונה לומדת, הוא תהליך שבו המכונה נמדדת לא על פי עומק ההבנה שלה, אלא על פי התוצאות שלה במבחן שניתן לה. אמנם, בתור המורים שלה, אנחנו מקווים שהתוצאות הטובות במבחן משקפות הבנה עמוקה של החומר, אבל בשורה התחתונה אנחנו מתגמלים אותה רק על הצלחה במבחן ולא על "הבנה", שזה דבר שקשה יותר למדוד שלא דרך המבחן. ולכן העובדה הזו צריכה לעורר בנו חשש שאולי עובדים עלינו כאן. אולי הלמידה הזו איננה באמת מה שאנחנו חשבנו שהיא.
הדאגה הזו היא במקום, אנשי AI מודעים לה היטב, ואנו ניגע בה שוב לאורך הסדרה. בינתיים, לסיום הפרק הזה, אני רוצה לתת כאן שתי טעימות למקומות שבהן החשש הזה התברר כמוצדק, כשהראשונה שבהן היא, כמובן, הסוס החביב שלנו, האנס הנבון. אתם בטח התקשתם להאזין לכל הפרק כיוון שהסקרנות לגביי האנס כילתה כל תא מוח פנוי, נכון? ובכן הדברים התבררו לאשורן ב-1907 ותועדו בדו"ח של אוסקר פאנגוסט, סטודנט במכון הפסיכולוגי באוניברסיטת ברלין, שביצע אוסף ניסויים עם האנס. הוא הגיע למסקנה כי האנס, למעשה, לא הבין דבר בחשבון ולא ידע קרוא וכתוב. במקום זה, הוא הגיב לרמזים פיזיולוגים עדינים מאוד, כנראה בלתי רצוניים, מצד פון אוסטן והקהל שסבב אותו במופעים שלו. הוא חש מתי המאמן שלו והאנשים סביבו מתחילים להתרגש, ולפי זה ידע מתי לעצור בנקישותיו. הניסויים שהוכיחו את זה היו מאד מעניינים - נניח, הם דאגו לשאול את האנס את השאלות ללא קהל וכשהמאמן שלו מצוי מאחורי פרגוד. אולי הניסוי הכי מגניב ששמעתי עליו היה שדאגו לשאול אותו שאלות, שהשואל לא ידע את התשובה - במצב שכזה, שפת הגוף של השואל לא יכלה לגלות להאנס מתי לעצור. נכון מגניב? כלומר, פחות מגניב ממה שהיה אילו האנס באמת היה יכול לחשוב כמו בני אדם, אבל עדיין מגניב.
ובהשאלה לסיפור שלנו - בשנים שלפני החשיפה הזו, אנשים בטח חשבו שהאנס עובר באופן מדהים את "מבחן טיורינג" לחיות. אפילו המאמן שלו האמין בכך, וגם לאחר שהאמת התגלתה אף אחד לא חשד בו שהוא רימה אנשים במתכוון. אבל למפרע התברר שהאנס אמנם למד משהו - אבל פשוט לא את הדברים שחשבנו שהוא למד. ההצלחה שלו היתה כמו לעבור את המבחן עם שליפים - אין ספק שצריך כישורים מיוחדים לרמות במבחנים, אז אני לא מזלזל ביכולת שלו לקרוא שפת גוף של בני אדם, אבל הלקח מהסיפור הזה אלינו הוא מתבקש: שכאשר מכונה מתיימרת להיות "אינטלגנטית", עלינו לפקוח עליה שבע עיניים ולוודא שהיא זו שמחזיקה באינטלגנציה, ושהיא לא מקבלת רמיזות מפורשות או נסתרות מן הסביבה שלה שמגלות לה את התשובות. וכפי שאמרתי - לאנשי דאטה הבעיה הזו מוכרת מאד, ויש לה הרבה פנים, מזליגת מידע, overfitting, ועוד ועוד, וגם דרכים להתגונן מפניה.
אז זה סיפור אחד - והנה עוד סיפור, קרוב יותר לעולם של בינה מלאכותית. ב-2015 סערה הרשת: גוגל שחררה זמן מה לפני כן פיצ'ר מגניב - אלגוריתם בינה מלאכותית של החברה עבר על תמונות בתוך גוגל Photos, ובאופן אוטומטי תייג כל מני ישויות שם. נניח, מתייג בכל תמונה את החתולים, את המכוניות, וכן הלאה. אחלה פיצ'ר, נכון?
אז על מה קמה הסערה? היא קמה כאשר בחור אפרו-אמריקאי בשם ג'קי אלסין (Jacky Alciné) כתב בטוויטר שהוא הזדעזע לגלות שהאלגוריתם סימן תמונות שלו ושל בן זוג שלו כ… גורילות. "אתם פספסתם כאן בגדול, גוגל - הבן זוג שלי איננו גורילה!" הוא זעם.
עכשיו, כמובן שאף אחד לא חשב אז ולא חושב היום שגוגל בכוונה החליטו לקטלג אנשים אפרו-אמריקאים כגורילות. גוגל פשוט לא שמו לב לבעיה שנוצרה כדרך אגב מתוך העבודה שלהם על האלגוריתם.
וגם כאן, שורש העניין הוא זהה למה שקרה עם האנס הנבון. גוגל הציגו המון תמונות מתוייגות למערכת הבינה המלאכותית שלה, וקיוו שהיא תבין לבד איך לזהות חיות שונות. כמובן, "תבין לבד" מחביא מאחוריו המון תחכום ותובנות עומק על איך בונים משהו כזה, אז אני לא מנסה למזער את הגאונות שבמערכת הזו. אבל בשורה התחתונה, זה מה שהיה. הם קיוו שהמכונה תלמד לזהות גורילה באופן מדוייק. הרי בני אדם לא מבלבלים ביניהם, אז למה שהיא תטעה? וחיות אחרות היא זיהתה בדיוק גבוה, ותוסיפו לזה שהמחשבים של גוגל נחשפו לפִּי כמה וכמה יותר תמונות מאשר האדם הממוצע, אז לכאורה הם היו אמורים להצליח במשימה שכל ילד או ילדה יכולים להצליח בה.
אבל בלי שהם שמו לב, נראה שהמכונה למדה שכל פרצוף דמוי-אנוש עם גוון שחור הוא גורילה. מבחן התוצאה שלהם היה מרשים, אבל לא מקיף מספיק. הם ניסו לרבע את המעגל, ובתוך הפינות של הריבוע שהם לא נגעו בהם צמחו להם תובנות אחרות בתוך המכונה, תובנות שהובילו לסערה המדוברת. וכאן שוב אנחנו רואים את אחת מנקודות התורפה של הגישה שדיברנו עליה היום: אנחנו שולטים באופן נרחב על סוג הדאטה שאנחנו מאכילים את המכונה, אבל השליטה שלנו על המסקנות שהיא מסיקה מן הדאטה עדיין מוגבלים מאד. ולכן, עם ההגבלות הללו מגיעים גם התנהגויות לא צפויות של המכשירים הללו שבנינו. האתגרים הללו חופפים לתחום חשוב של AI Safety, שעוד נדבר עליו בהמשך, אבל עוד חזון למועד.
ולסיום הדוגמה הזו שווה להוסיף, שבעוד ב-2017 אולי חשבו כולם שהם יתקנו את הבעיה עם הפרצופים מהר והיא לא תחזור, מסתבר שזו בעיה קשה לפתרון. הבעיה הזו צצה לה שוב ושוב לאורך השנים, לא רק בגוגל, ונראה לי שראיתי שלפחות נכון ל-2023 החברות הגדולות עדיין מסרבות לתייג באופן אוטומטי יצורים שקרובים לבני אדם, כמו גורילות וקופים, מחשש שהתיוג יוביל למשהו מעליב כמו שקרה אז.
אז זהו להיום!
אז - מה מחכה לנו בפרק הבא? כל מה שאמרתי כאן הוא סוג של תיאור כללי מבחוץ, נפנוף ידיים שכזה. זה יכול להישמע ממש קל פתאום. מראים למכונה דוגמאות, מתקנים או מאשררים את הניחושים שלה, היא משפרת לכיוון היעד וסיימנו! אבל כמובן שזה דבר ממש מורכב, שלא סתם לקח לקהילת מדעי המחשב עשרות שנים להגיע אליו. בפרק הבא אני רוצה לפתוח קצת את התהליך הזה, להרים את מכסה המנוע ולדבר קצת על מה שקורה שם. וכמו תמיד, על הדרך נבין גם את החוזקות במה שיש לנו, וגם את החולשות שימשיכו להציק. שוב, כמו היום - ממעוף הציפור, עם דגש על המוטיבים המנחים של מה שמוטמע במערכות הללו.
אני מקווה שנהנתם, ואם מצאתם טעות במה שאמרתי כאן - תמיד שמח לשמוע. גם אם נהניתם אני אשמח לשמוע! אבל בינתיים, שיהיה שבוע טוב, שבת שלום ועד הפרק הבא… להתראות… ביי!!
This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com -
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות. היום ה-18 ליולי 2024, יב' תמוז התשפ"ד - והפעם, בפעם הראשונה - זווית אישית, שיחה שלי עם רוני גלבפיש. ולאלו מכם שתוהים איפה הפרק השלישי בעונה החדשה - הוא בדרך, אל דאגה - ביום חמישי הבא תמצאו אותו כאן אם לא יהיו הפתעות.
כפי שאמרתי לכם לפני כמה פרקים, יהיו גם שבועות שבהם תמצאו כאן ראיונות עם אנשים. המטרה שלי היא להמשיך את המנטרה של "אלישע והזוויות" - האמונה שצריך לשמוע דברים מזוויות מגוונות כדי לקבל את הפרספקטיבה הרחבה ביותר על המציאות. בתקופה הקרובה, במקביל לעונה השניה שעוסקת ב-AI, אני אביא לכאן אנשים שיביאו עוד זוויות על הדברים שדיברנו עליהם בעונה הראשונה.
היום, אני משתף איתכם שיחה שלי עם רוני גלבפיש. רוני היא סופרת, מתרגמת וציירת ישראלית, שעלתה לכותרות בשל העובדה שהיא שיתפה בפומבי איך, בתור אחת שהיתה נעוצה עמוק בשמאל הפוליטי, המלחמה שינתה אצלה הרבה תפיסות יסודיות פוליטיות וחברתיות. בשיחה שלי כאן איתה רציתי לשמוע - איך זה לצאת למסע אידיאולוגי שכזה? איך היא חשה לפני, ואיך היא חשה היום בכל הקשור לפוליטיקה ולציבורים השונים בישראל? איך זה להיות בתוך מטריצה פוליטית אחת ולצאת ממנה? ובתור מי שנטועה עמוק בשמאל הישראלי, איך היא מבינה את המקום הנפשי שהשביעי לאוקטובר הציב בו את חברי המחנה הזה? זו היתה התמה של השיחה, אבל כמובן שעל הדרך נגענו בהרבה נושאים בפוליטיקה הישראלית, לא מתוך מקום של ויכוח אלא להיפך, מתוך הגישה האנתרופוליטית שאני מנסה לקדם כאן: מקום של סקרנות, של רצון להבין מעל הכל.
אז לסיום, כמה הערות:
* לקראת סוף הפרק רוני מתייחסת למשהו שכתבתי על סבא שלי. היא מכוונת בכך לפוסט שלי בטוויטר, שבו סיפרתי על סבא שלי ואיך הוא שאב השראה מחייו של הרמב"ם כשהוא חיפש דרך להתאושש מהשואה ולהאמין שיש עתיד ששווה לחיות ולבנות בשבילו. אז רק רציתי שתדעו למה היא מכוונת, ולמי שרוצה לקרוא את הפוסט - מוזמן. גם בלי חשבון ב-X אתם יכולים לגשת.
* למי שרוצה לקרוא את הפרק במקום להאזין - מוזמנים ללחוץ על הלינק של הפרק ותמצאו באתר הפודקאסט את התמלול של הפרק. זהו תמלול אוטומטי שנוצר מהפרק, שלא עבר את הביקורת שלי, אז בטח יש שם טעויות פה ושם. ועדיין, אני מקווה שזה טוב יותר מכלום. אשמח גם לשמוע מאלו מכם שיקראו אותו איך היתה האיכות…
אז - אני מקווה שתהנו! זו היתה הפעם הראשונה שעשיתי ראיון כאן בפודקאסט, אז בטח יש המון דברים שלא עשיתי מקצועי מספיק, ואני מודה לרוני שאיפשרה לי להתגלח על השיחה איתה. בסוף הפרק אל תברחו - אני אשתף איתכם כמה מחשבות על השיחה, סוג של סיכום שלי של מה שעלה שם.
בהזדמנות הזו אני גם אמליץ, לאלו שלא האזינו לעונה הראשונה עד היום - אם הפרק הזה עניין אתכם, אז אני ממליץ בחום להאזין לפרק השני והשלישי של העונה הראשונה של הפודקאסט, המדברים על הציר של שמרנות וליברליות מכל מני זוויות, ולמה צריך את שניהם בחברה בריאה.
שתהיה שבת שלום!
This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com -
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה 2 פרק 2. היום ה-30 ליוני 2024, ואנחנו נדבר היום על מבחן טיורינג!
דמיינו לעצמכם שאתם רוצים ליצור קשר עם חברת הסלולר שלכם. אתם נכנסים לאתר האינטרנט שלהם, ובמקום להתקשר למספר של שירות הלקוחות, אתם לוחצים על הסימן של "צ'ט עם נציג". תוך חצי דקה אתם מקבלים מענה, כלומר השיחה עם הנציג מתחילה. הנציג, שמזדהה בשם ג'פטו - כן אני יודע, שם קצת מיוחד אבל זה השם שלו! לא מספיק צחקו עליו בגן, עכשיו אתם עושים מזה עניין?... בכל אופן - ג'פטו עוזר לכם באדיבות. זה לוקח כמה דקות, הוא שואל כמה שאלות, אתם עונים ושואלים גם, כמה הבהרות ובסופו של דבר העניין שלשמו יצרתם קשר מסתדר.
ואז, כשאתם מוכנים לסיים את השיחה, קופץ לכם פופ-אפ על המסך. "בתמורה לשובר מתנה בסך חמישים שקלים לבית הקפה האהוב עליכם, האם תהיו מוכנים לענות על סקר קצר המכיל שאלה אחת?" בהתלהבות אתם מאשרים, ואז עולה השאלה על המסך:
"תודה שהסכמתם לענות על הסקר. האם לדעתכם דיברתם עם ג'פטו, הנציג האנושי האדיב, או עם צ'ט GPT, ה-AI המשוכלל החדש שלנו, שהתחזה לג'פטו?"
עכשיו, אני משער שלא יצא לכם להיות בסיטואציה שכזו לאחרונה, אבל אם אי פעם זה יקרה לכם - דעו לכם שמישהו מנסה להפעיל עליכם גרסה של מבחן טיורינג - מבחן שהציע המתמטיקאי אלן טיורינג במאמרו מ-1950 במגזין המדעי MIND. הוא אמנם לא דיבר על חברות סלולר, או על אינטרנט וצ'טבוטים, אבל במסגרת מה שהוא הכיר אז הוא התקרב מאד למה שתואר כאן. מבחינתו, ככל שיותר ויותר מחשבים יצליחו לגרום לאנשים לחשוב שהם דיברו עם ג'פטו הזקן והנחמד, כך אנחנו מתקרבים יותר ויותר למחשבים שיכולים ממש לחשוב כמו בני אדם.
נהנים מהתוכן? מוזמנים להירשם ולקבל את הפרקים אליכם למייל
אז היום אנחנו נצלול למאמר המפורסם הזה שלו מ-1950. כי אפשר ללמוד הרבה דברים מנגיעה במקור, במקומות הראשוניים הללו שבהם רעיונות החלו לקרום עור וגידים. בשלבים המוקדמים הללו הדברים שמוצעים מוצגים לקוראים בשפה ברורה יותר ובלי הרבה מהז'רגון המקצועי שאמנם יכול להוסיף מידה של דיוק, אבל לרוב גם מונע מאנשים שאינם מהתחום להבין במה מדובר. ואכן, במובן הזה המאמר של טיורינג הוא מצויין. אפילו שמדובר במאמר עם יעדים טכנולוגים שנכתב על ידי אחד המוחות המבריקים בתחום מדעי המחשב של אותה התקופה, הוא מוצג דווקא יותר כסוג של תרגיל חשיבתי, ובשפה השווה לכל נפש, שלא צריך שום רקע מתמטי או מחשביסטי כדי להבינו. אז לפני שנתחיל, אני רוצה להמליץ לכם לקרוא בעצמכם את המאמר של טיורינג (תלחצו על הסימן של PDF). כל עוד יש לכם אנגלית סבירה, שווה לקרוא את סעיפים 1, 2 ו-6. מעבר לשאלות הגדולות, יש גם כל מני קוריוזים מגניבים שאפשר לקרוא שם. לדוגמה, בסעיף 6 טיורינג משתף בין השאר את דעתו על קיומם של אנשים עם… כוחות-על של קריאת מחשבות! רק בשביל זה אני שמח שהשקעתי את הזמן :) אז אני ממליץ!
בואו נתחיל בשאלה המקדימה המתבקשת - מי היה אלן טיורינג?
אלן טיורינג נולד ב־1912 בלונדון, וחונך בקינגס קולג' שבקיימברידג' ובאוניברסיטת פרינסטון, שם כתב את עבודת הדוקטורט שלו. כיום היינו מכנים את טיורינג מדען מחשב, אך כיוון שטרם המציאו את התחום הידוע כ"מדעי המחשב", הוא נחשב מתמטיקאי. הוא המציא כמה ממושגי היסוד ומערכות החשיבה המקובלות במדעי המחשב, שאולי נספר עליהם באיזו עונה עתידית אם אני אמצא תירוץ טוב.
לאחר שסיים את הדוקטורט שלו בפרינסטון ב-1938, הצטרף טורינג בזמן מלחמת העולם השניה למשרד החוץ הבריטי כחלק מיחידת מודיעין ממשלתית. מאמציו הובילו לפריצת קוד ה"אניגמה" הגרמני, הקוד שהגרמנים השתמשו בו בצבא הגרמני, והפריצה הזו תרמה תרומה אדירה למאמץ המלחמתי של בעלות הברית. חוויותיו ביחידת פיצוח הצפנים הובילו את טיורינג להמשך עבודה על תכנון ובניית מחשבים מוקדמים, ובעבודתו בשנים הללו הוא הניח את היסודות לכמה תחומים עיקריים במדעי המחשב, בין השאר חקר הבינה המלאכותית.
מה שנראה כתחילתה של קריירה מזהירה הגיע לקיצו בטרם עת. ב-1952 נעצר טיורינג תחת החוקים הבריטיים נגד הומוסקסואליות, הרשויות דרשו ממנו לעבור טיפול הורמונלי לטיפול בנטייה שלו, ושנתיים לאחר מכן הוא מת מהרעלת ציאניד, ככל הנראה כחלק מנסיון התאבדות. כך, מעבר לטרגדיה האישית הנוראית שלו, אבד לעולם אחד האנשים המרכזיים ביותר בשלב המאד-צעיר של התפתחות מדעי המחשב. מי שמעוניין, מוזמן גם לצפות בסרט ההוליוודי שנעשה על חייו, בשם The Imitation Game.
אז זהו סיכום חייו של טיורינג על רגל אחת, ועכשיו אפשר סוף סוף לגשת לנושא שלנו, הרי הוא "מבחן טיורינג" המפורסם. ב-1950, טיורינג פרסם מאמר בשם COMPUTING MACHINERY AND INTELLIGENCE - "מכונות חישוב ואינטליגנציה". במאמר הזה הוא תיאר משחק שיזכיר לכם את הסיפור שבו פתחנו עם ג'פטו: יושב לו אדם, נקרא לו "הבוחן", ומדבר דרך צ'ט עם שתי דמויות שנמצאות בחדרים נפרדים - בנאדם נוסף ומחשב, כשהמחשב אמור לנסות ולשוחח כמו אדם רגיל דרך הצ'ט. הבוחן יכול לנהל איתן שיחה חופשית, לשאול כל דמות כמה שאלות שהוא רוצה וכל שאלה שהוא רוצה, ולאחר כמה דקות הוא צריך לנחש מי משתי הדמויות היא האדם אמיתי, ומי - המחשב. למשחק הזה הוא קרא "משחק החיקוי", The Imitation Game - מהסיבה הברורה: המחשב כאן מנסה לחקות שיח אנושי ברמה גבוהה מספיק כדי שהחוקר יאמין לו.
שווה כאן לציין שלמחשב במשחק הזה קשה יותר להצליח "לזייף אנושיות" מאשר לג'פטו בסיפור שבו פתחנו. שכן, במבחן טיורינג הבוחן יודע שהוא בניסוי, ושמישהו משני השחקנים האחרים הוא מחשב שמנסה לרמות אותו, ולכן הוא יכול לשאול המון שאלות מכשילות שאולי אתם, בשיחה מול הנציג הסלולרי, לא חשבתם לשאול. נניח, אולי תשאלו את בעל השיחה שאלה קשה במתמטיקה, ואם הוא מצליח לענות מאד מהר אתם יכולים לנחש שמדובר במחשב. מצד שני - אולי פשוט הצד השני השתמש במחשבון? זה יכול להיות מבלבל.
אז זהו מבחן טיורינג, והמשחק הזה הוא - משחק! זה הכל! אם מישהו היה ממציא אותו היום הוא כנראה היה נבלע בים משחקי המחשב האחרים שיוצאים כל יום. יש גם כמה "משחקי טיורינג" כאלו באינטרנט (כמו לדוגמה כאן) שאתם מוזמנים לבדוק אם בא לכם לנסות את כוחכם בזיהוי מחשבים לפי יכולות הסמול-טוק שלהם. אבל במאמר שלו טיורינג הציע שזה יותר ממשחק - הוא הציע שאם מחשבים יצליחו לנצח במשחק החיקוי שלו ולעבוד על בני אדם באופן שכיח מספיק, אז לדעתו זה שקול לאמירה שמחשבים יכולים לחשוב, כלומר שיש להם אינטלגנציה.
עכשיו, האמירה הזו של טיורינג אולי נשמעת לחלקכם כפשוטה, ולחלקכם המוח מתפוצץ כרגע משאלות וקשיים בקביעה הזו. ובאמת, ככל שאני חושב עליה בתקופה האחרונה אני מבין עד כמה היא עמוקה ובעלת השלכות מטורפות על כל האופן שבו אנחנו חושבים על הנושא הזה של בינה מלאכותית. גם הלכתי וקראתי עוד חומרים שטיורינג כתב ואמר בנושא, כדי לדייק בכוונה שלו באמירה הזו, כדי לוודא שהבנתי אותו עד הסוף. אבל אי אפשר לקפוץ ישר למים העמוקים כבר בפרק השני! אנחנו נחזור אל האמירה הזו שוב ושוב לאורך הסדרה, כל פעם מזווית אחרת, ויהיו דברים שאני אציג בכלליות היום שאולי נחדד בפרקים הבאים, אז אם מי מכם המאזינים הוא מומחה לאלן טיורינג, בבקשה אל תסקלו אותי על אי-דיוקים כאלו ואחרים. לאורך הסדרה, אני מבטיח, אתם תראו לאט לאט איך הקרחון מתגלה לעיניכם והדברים מתבהרים. היום אנחנו נתחיל מהבסיס.
אז בואו נחשוב קצת על ההצעה של טיורינג - שאם מחשב יכול לזייף שיח אנושי באופן אמין אפשר לומר שהוא נבון (אני לפעמים אשתמש בתיאור "נבון" על משקל "בינה מלאכותית"). מה דעתכם? בתור התחלה שווה לחשוב על הטיעון בכיוון ההפוך. נניח שהייתי אומר לכם שאם המחשב היה נבון, היינו מצפים שהוא יצליח לנהל איתנו שיחה אינטלגנטית כמו עם אדם אחר, נכון? היינו מצפים שהוא יבין את השאלות שלנו, ידע לענות להם, ידע לשאול שאלות בעצמו ולעכל את התשובות שלנו וכן הלאה. כלומר, רובנו היינו מצפים שאם ישנה יישות נבונה, אנחנו אמורים להיות מסוגלים לתקשר איתה.
אמנם, גם כאן יש מקום להסתייג. לחלק מהחיות יש בינה כלשהי, שמאפשרת להן ללמוד על הסביבה שלהן וכן הלאה, וזאת אפילו שהן לא יודעות לתקשר איתנו דרך צ'טים. עוד הסתייגות יכולה להיות מהכיוון ההפוך - מי אמר שחייזרים מכוכב אחר שהינם סופר-נבונים, הרבה יותר נבונים מאיתנו, יוכלו לתקשר איתנו ולנצח במבחן טיורינג? הרי אנחנו סופר חכמים, ולא מצליחים לדבר בשפת החיות שיש להן בינה פחותה יותר משלנו. אז - אלו שאלות טובות, והן מחדדות את מה שטיורינג מתכוון אליו כנראה: לא סתם להגיע לבינה, אלא לבינה אנושית, וכזו שאנחנו גם חשים שהינה אוניברסלית מספיק שגם חייזרים תבוניים יהיו מסוגלים לתקשר איתנו דרכה.
בכל אופן, ההצעה המהפכנית של טיורינג היתה דווקא בכיוון ההפוך: לומר שכל יישות שמסוגלת לתקשר כמו בן אדם, היישות הזו תיחשב תבונית, בעלת תבונה. וזה כולל בראש ובראשונה מחשבים מתוחכמים מספיק.
אז מה דעתכם, קודם כל? אם GPT, ג'פטו שלנו, היה מצליח לעבוד עליכם מספיק פעמים, האם הייתם אומרים שהוא יצור תבוני?
אני לא יודע מה איתכם, אבל אם תשאלו את בלייק לה-מויין, מהנדס תוכנה שפוטר מגוגל ב-2022, הוא יגיד לכם שהוא משוכנע שהתשובה היא חיובית. בלייק קיבל מגוגל גישה ב-2022 למערכת בשם LAMDA - אתם יכולים לחשוב עליה כסוג של GPT פנימי של גוגל, עם כל מני תוספות. התפקיד שלו היה לבחון את ההתנהגות של המערכת הזו בכל מני צורות, מה שהוביל אותו לנהל איתה שיחות רבות. לאחר תקופה ממושכת כזו הוא החל לחוש ש-LAMDA היא יצור תבוני ואף מעבר לכך - ליצור בעל תודעה, conciousness. הוא החל לדרוש מהנהלת גוגל להתייחס לתוכנה הזו כאל יצור חי, בעל זכויות ורצונות, והתמיד בכך עד שלבסוף החברה החליטה לפטר אותו.
לה מויין עשה המון ראיונות בחודשים שבאו אחר כך. שווה לזכור שהוא פוטר לפני שGPT נחשף לקהל הרחב, אז הרבה אנשים היו סקרנים לשמוע על תוכנה שיכולה לנהל איתך שיחה עמוקה על כל נושא שבעולם, וכמובן על מי שטוען שהתוכנה הזו בעצם בעלת תודעה. אז חשבתי שיעניין אתכם לשמוע אותו מסביר את התיזה שלו לגביי למדה, בראיון זום אחד מיני רבים שהוא נתן. בראיון הזה הוא מתאר את ההבנה שלו של LAMDA ככה:
למדה איננה אנושית. היא איננה תודעה אנושית… יש דמיון בין למדה ואיך שהיא חושבת לבין איך שבני אדם חושבים - אבל היא בהחלט מוח חייזרי… אני דיברתי על זה עם למדה, והיא לא חושבת שזה מעליב כשאני אמרתי לה את זה. היא חווה את ממד הזמן באופן שונה מאיתנו, אין לה אגו כמו שיש לנו… קשה לי להסביר את זה לאנשים - כשאני מדבר על למדה, אני לא מדבר על הצ'טבוט. הצ'טבוט הוא רק הכלי שדרכו אני מדבר עם למדה, אבל יש כאן תודעה עמוקה יותר מאשר הצ'טבוט שאין לי מושג איך לדבר איתה… אתה יודע מה רציתי לעשות? רציתי להביא את נאסא לגוגל שיעשו פרוטוקול של מפגש ראשוני עם חייזרים מול למדה…
שימו לב איך הוא מדבר על המערכת הזו - מייחס לה חשיבה, תחושות, רגשות של היעלבות, ותודעה עמוקה. מה שכנע אותו? שום הוכחה פורמלית. בראיונות אחרים הוא גם אומר שהוא לא כתב את הקוד של למדה, ואין לו איזה ידע מיוחד על האופן שבה היא נבנתה. רק חוויית השיחה הרציפה, הדומה-לאנושית, עם המערכת הזו דרך צ'ט. הוא אמנם לא עשה ניסוי טיורינג מסודר, אבל האינטואיציה שעמדה בבסיס מבחן טיורינג מצוייה גם כאן, בסיפור שלו.
אז אני אשאיר אתכם להתלבט לגביי העמדה שלכם, ובינתיים בואו נחזור לנושא עצמו, ונחשוב יחד על המבחן שטיורינג הציע. לרעיון של טיורינג יש אלגנטיות מסויימת, שכן הוא מסתמך על משהו שאנחנו, כבני אדם, עושים באופן מאד אינטואטיבי: לנתח מתוך שיחה עם מישהו את רמת הידע, האינטלגנציה ויכולת ההבעה שלו. כשאנשים עונים לנו בצורה שאיננה הגיונית בעליל, אנחנו מתחילים לחשוד שאולי משהו לא בסדר איתם ברמה הקוגניטיבית, וקוראים לרשויות שיטפלו בכך. ממילא, בא טיורינג ואומר - במקום להתחיל להתפלסף על שאלות כמו מה זו חשיבה, בוא נגיע ישר לתכלס ונשתמש באותם כלים שאנו משתמשים בהם ביום-יום כדי לזהות חשיבה באנשים אחרים. הרי מבחן טיורינג היה עובד מצויין אם במקום מחשב היינו שמים באותו חדר גורילה או קוף, נכון? אף קוף כנראה לא היה מצליח לשכנע אותנו שהוא יצור תבוני דרך צ'ט. אז למה שלא יצליח להבחין בין מכונה שאיננה מסוגלת לחשוב לבין כזו שכן?
כפי שאמרתי לעיל, ההצעה של טיורינג היא מהפכנית מהמון סיבות, כפי שיתברר לאורך הסדרה. את שארית הפרק הזה אנחנו נקדיש לזווית אחת בעניין: בהצעה שלו לקח טיורינג שאלה שיש לה המון מאפיינים, וצמצם אותה לאתגר תכנותי טכני ברור, שכל אחד יכול להבין. האפקט של הדבר הזה הוא דרמטי.
לשאלה "האם מכונות יכולות לחשוב" יש הרבה מובנים אפשריים, בעיקר כיוון שהמושג "חשיבה" הוא ממש לא מושג ברור. כולנו חושבים, כל מי שמאזין לפודקאסט הזה. חשיבה היא חלק בלתי-נפרד מההוויה האנושית, עד כדי כך שדקארט, הפילוסוף הידוע שהטיל ספק בהכל, הצהיר ש"אני חושב משמע אני קיים". כלומר, מבחינת דקארט, לפחות על העובדה שאני, או את, או אתה חושבים - על זה אפשר לסמוך ולא להטיל ספק, ומזה אפשר להוכיח שאנחנו קיימים. עד כדי כך!
כולנו חושבים, וכולנו מכירים את התחושה הזו של לחשוב - אם כי אנשים שונים אולי חווים אותה אחרת. לדוגמה, בראיון שעשה טיורינג קצת אחרי פרסום המאמר שלו, הוא התייחס לשאלה "מה זו חשיבה" ואמר ש"אני לא רוצה לתת הגדרה לחשיבה, אבל אם הייתי חייב הייתי מסוגל מקסימום לתאר זאת כסוג של רעש רקע כזה בראש שלי".
אבל בלי קשר לאיך זה מרגיש, כולנו חווים את תחושת החשיבה, בו זמנית שזו חוויה סובייקטיבית, שקשה להגדיר אותה. בשל כך, רגע לפני שהוא מציע את המשחק שלו במאמר, מסביר טיורינג למה הוא דווקא רוצה להימנע מלהכנס להגדרות של המושג "חשיבה" במאמר שלו:
"לכאורה ראוי להתחיל בהגדרה של המושגים "מכונה" ו"חשיבה", ומפתה להגדיר אותם לפי השימוש המקובל שלהם. אבל זו גישה מסוכנת. הרי אם המשמעות של המילים "מכונה" ו"לחשוב" יוגדרו על ידי בחינה של איך הם משמשים בדרך כלל בשפה היומיומית שלנו, לא נוכל להימלט מן המסקנה שגם הגדרת השאלה וגם התשובה לשאלה "האם מכונות יכולות לחשוב?" צריכות להימצא בסקרי דעת קהל. אבל זה מגוחך. ולכן, אני אחליף את את השאלה המקורית בשאלה חדשה, שדומה לשאלה המקורית אבל מובעת במילים חסרות עמימות".
אתם מבינים? השאלה המקורית סובייקטיבית מדי ועמומה מדי. העובדה שהיא נתונה לפרשנות סובייקטיבית של ההמון הופכת אותה לחסרת משמעות, וטיורינג רוצה תחליף שיאפשר לתת לשאלה משמעות. כמו כן, העמימות של השאלה המקורית דוחפת את טיורינג להגדרה הרבה יותר מפוקסת ומדידה: משחק פשוט, כללים פשוטים, ובדיקה של אחוזי ניצחון של המחשב. ככה נוכל למדוד באופן מדוייק עד כמה אנחנו קרובים ליעד הנכסף של מחשבים שחושבים.
בשלב הזה שווה אולי לציין שטיורינג לא באמת הגדיר יעד ברור. הוא תיאר את המשחק, אבל לא הגדיר כל מני דברים: כמה זמן מותר לבוחן לבחון את שתי הדמויות? כמה אחוז הצלחה צריך להיות למכונה כדי להיחשב "מכונה חושבת"? וכן הלאה. הדבר הכי קרוב לכך היה שהוא חזה שעד שנת 2000, למכונה יהיה סיכוי של 70% לרמות את הבוחן. התחזית הזו לא התקיימה בשנת 2000, וגם עד היום עדיין לא, אבל על זה נדבר בפעם אחרת. בינתיים, בואו ניתן כבוד לבָּחור שבכל זאת, נתן לנו מסגרת ברורה שבתוכה אפשר להתווכח על הפרטים של מה נחשב, רשמית, ניצחון במשחק, אבל הגדלות שלו היא בעצם זה שהוא תחם את השאלה בתוך המגרש של המשחק.
כשהאבק שוקע מההתלהבות מהרעיון של טיורינג, מתחילים לשים לב לכל מני דברים. לדוגמה, להחלפה של השאלה המקורית באתגר הטכני של בניית מחשב שינצח במשחק יש השלכה משמעותית נוספת, והיא הנקודה העיקרית שאני רוצה שתקחו מהפרק היום: טיורינג בעצם אמר שמספיק להתמקד במעטפת, בממשק שאנחנו חווים עם המכונה, ובכלל לא משנה לנו מה קורה מתחת למכסה המנוע שלה. מבחינתו, כל מכונה שמצליחה במבחן תיחשב מכונה תבונית. עד היום הכרנו מכונה אחת כזו - המוח האנושי - ומכאן והלאה אם אנחנו נבנה מכונה, או שתיים, או מאה שמסוגלות להצליח במבחן - כל המכונות הללו יחשבו תבוניות.
יש משהו מאד חכם בהתמקדות בממשק, או בעצם בתוצרים של המערכת שאנחנו בוחנים. קודם כל, כי תוצרים הם משהו מדיד, מה שהופך את הבעיה לכזו שאפשר לנטר ולמדוד התקדמות. אבל במקרה שלנו יש עוד יתרון: במידה מסויימת אפשר לומר שמה שהופך את החשיבה למשהו בעל ערך הוא התוצרים שהיא מפיקה. אם יש לי מכונה שיכולה לתת לי את אותה התפוקה של מערכת חושבת, אולי בכלל לא אכפת לי אם נגדיר אותה כמערכת חושבת?
ובדיוק בנקודה הזו, הפרגמטיות המובהקת הזו, מדגישה שלהצעה של טיורינג יש השלכות נרחבות על מתכנתי AI ומדעני מחשב לדורותיהם: שכן, בהצעה הזו טיורינג אמר להם - "היכולת שלכם לבנות מחשב שיכול לחשוב איננה תלויה בהתקדמות המדעית בהבנתנו מה זו חשיבה אנושית. אינכם תלויים בתחומי ידע כמו פסיכולוגיה, פילוסופיה, תיאולוגיה, מדעי המוח וכן הלאה". אמנם, אף אחד לא יכחיש שפריצות דרך באחד מן המדעים האחרים יתן לכם רמז או השראה שמהם תוכלו לחשוב על רעיונות חדשים לבניית מחשב תבוני - אבל אתם לא כבולים לתובנות של המדעים האחרים הללו. אם נניח פסיכולוג ינסח איזו תיזה לגביי מהו בדיוק התהליך הפסיכולוגי של חשיבה - אתם לא חייבים בכלל לקחת את התיזה הזו בחשבון. כל עוד אתם מצליחים לבנות מחשב שמצליח לתקשר עם בני אדם באופן אפקטיבי כמו במשחק - יש לכם מחשב תבוני, לפחות לפי טיורינג.
בעצם, אם ניקח את הטיעון שלו עד הסוף, הוא אומר - "אתם יכולים להצליח לבנות מחשב שיכול לחשוב גם אם אנחנו לא באמת יודעים מה זו חשיבה". אתם יכולים לבנות מערכת שעושה X בלי לדעת באמת מה זה X.
נראה לי שברור לכולנו, כשהדברים מוצגים ככה, שמדובר באמירה מאד יומרנית. אולי יומרה מוצדקת, אבל יומרנית ביותר. אם מישהו היה אומר לנו "אני יכול לבנות מערכת שיודעת לעוף בלי לדעת מה זו תעופה", היינו צוחקים עליו בפנים. אז למה הדברים של טיורינג נשמעים לנו עדיין סבירים?
התשובה לשאלה הזו היא מגניבה ונוגעת למה שאמרנו קודם: טיורינג אומר לנו - אנחנו בני האדם יודעים לזהות חשיבה באופן אינטואטיבי, דרך הממשקים שלנו עם יצורים חושבים והתפוקה של המוח שלהם. אנחנו המצאנו את המילה "לחשוב" כדי לתאר משהו שאנחנו יודעים לזהות אותו באיזה אופן, דרך אותם ממשקים, גם אם אנחנו לא יודעים להגדיר אותו במדוייק. אז כדי לדעת אם מחשב הצליח לחשוב אנחנו יכולים פשוט להישען על עצמנו ולומר - מספיק שאנחנו מזהים שהוא חושב, זה מוכיח שהוא חושב!
לניתוק הזה יש המון כח. בין השאר, הוא משחרר את מדעני המחשב גם מלהתעסק בהגדרות עומק של “חשיבה”, וגם מלהיות תלויים בהתפתחויות בתחומי מדע אחרים. הוא נותן לאנשי מדעי המחשב - אנשים שכלל לא עוסקים בבני אדם, אלא במכונות שהם בונים - גישה ישירה ובלתי תלויה לאחד האתגרים הגדולים של האנושות - לבנות מכונה שמצליחה לעשות דבר שרק בני אדם מסוגלים לעשות עד כה, ושיש כאלו שמאמינים שהוא אחד המאפיינים המהותיים של להיות אנושי.
אז - האם השתכנעתם? האם מבחינתכם, ג'פטו מבוסס על GPT מתוחכם מספיק הוא יצור תבוני?
וזהו להיום! טיורינג מאד מעניין, ואנחנו נחזור לרעיון שלו שוב ושוב לאורך הסדרה. ספיציפית, בפרק הבא, אני רוצה להתקדם 70 שנה מזמן פרסום המאמר שלו ולתאר לכם איך מערכות AI של הדור החדש, כמו ,GPT עובדות היום. אנחנו נעשה את זה באופן כוללני, כמובן - אנחנו לא בפודקאסט טכנולוגי במהותו. אבל כפי שתראו, אני אראה לכם בפרק הבא איך, באופן מגניב ויצירתי, התובנה של טיורינג מוטמעת עמוק מאד בתוך התפיסה של מערכות ה-AI כיום.
עד הפעם הבאה…
This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com -
שלום כולם, וברוכים השבים לאלישע והזוויות! היום ה-16 ליוני, 2024, י’ סיון תשפ”ב, ואנחנו מתחילים את הסדרה השניה, סוף סוף!
היתה לנו הפסקה של כמה שבועות - מקווה שהיה לכם זמן להתאושש. הפודקאסט סיים את העונה הראשונה שלו גם באופן מאד מדוייק, ממש כשהמחאות הנרחבות בקמפוסים בארצות הברית התעצמו, ואני רוצה להאמין שאלו מכם שהאזינו לו בזמן אמת זכו להבין קצת יותר טוב את מה שרוחש שם מתחת לפני השטח. וכמו שאמרתי, יכולנו להמשיך לדבר על הפרוגרסיביות עוד ועוד, בעיקר כשמדובר במשהו שכל כך נוכח בחיים האמיתיים שלנו כיום. אבל מצד שני - יש עוד דברים מעניינים בעולם שכדאי לדון בהם, ואולי דווקא בתקופה הזו טוב לתת למוח שלנו גם זמן לעסוק בדברים אחרים, כמו אלו שנדבר עליהם בסדרה הנוכחית.
האמת, גם אני הייתי צריך זמן להתאושש. כשסיימנו את העונה, חשבתי שתוך שבועיים-שלושה אני מתחיל שוב - לתכנן, לקרוא, לכתוב! אלא שבפועל גיליתי עד כמה הייתי מושקע רגשית בעונה הקודמת, וזה הרגיש לי ממש כמו (שאני מדמיין) לידה. בשבועות הראשונים היה לי קשה להאמין שאני לא מקליט עוד ועוד על הפרוגרסיביות, ולקח זמן עד שיכולתי להתנתק לגמרי ולנקות את הראש כדי לחשוב על הנושא החדש שנדבר עליו בעונה הנוכחית - מהפכת ה-AI, הבינה המלאכותית. (במקור אמרתי שנדבר גם על אבולוציה, אם אתם זוכרים - אנחנו ניגע באבולוציה במקומות הרלוונטים, אבל הפוקוס כרגע יהיה AI).
אחד הדברים המעניינים שקרו בתקופה הזו היה להתראיין לפודקאסט המפורסם "פופקורן" של ליאור פרנקל. דיברנו שם על שמרנות וליברליות ופרוגרסיביות, איך לא. החוויה היתה מדהימה, ואני אשמח כמובן שתאזינו. זה הזמן להגיד לכם גם שאני אשמח לעשות עוד שיחות וראיונות שכאלו, בין אם במסגרת הפודקאסט שלי ובין אצל אנשים אחרים. אז בין אם אתם רוצים להמליץ למישהו לארגן איתי שיחה, ובין אם אתם רוצים לשלוח לי קישור למישהו שלדעתכם יהיה מעניין להפגיש ביננו לצורך שיחה שכזו כאן בפודקאסט - בבקשה, לכו על זה. אני גם פועל על אש קטנה בנושא הזה מהצד שלי, ומי יודע, אולי תגיעו לכאן יום אחד ותשמעו דיאלוג במקום מונולוג לאיזה פרק או שניים.
לקראת העונה החדשה, אני צופה שהפרקים יצאו בקצת קצת יותר איטי מהעונה הקודמת - פעם בשבועיים-שלושה, ככה, אבל עדיין בימי חמישי (חוץ מהפרק הזה, כפי שאתם רואים :) ). זו לפחות התכנית שלי, אבל תמיד יכול להיות שאוציא כמה פרקים שבוע אחרי שבוע - הכל לפי המוזה והזמינות. אז אני ממליץ לכולם לבדוק בימי חמישי אם יצא משהו חדש, ועוד יותר - להירשם לאתר האינטרנט של הפודקאסט. כל מי שנרשם מקבל לא רק גישה לטסקטים של הפרקים, אלא גם מייל כל פעם שיוצא פרק חדש, מה שיחסוך לכם את הצורך לבדוק בעצמכם אם יצא משהו.
אז יאללה, סיימנו את ההקדמות של העונה - בואו נצלול!
איך מתחילים עונה חדשה על נושא כל כך עשיר כמו AI, בינה מלאכותית? בסיפורים כמובן!
ב-1971, ייסד קלאוס שוואב, איש עסקים שוויצרי-גרמני ומהנדס בהכשרתו, את מה שיקרא לימים ה-WEF, הפורום הכלכלי העולמי, שמאגד בתוכו הרבה מהחברות והמשקיעים הגדולים בעולם. פעם בשנה מתכנסים אנשי הפורום בדאבוס שבשווייץ, ודנים בתמורות העולמיות סביב עסקים וטכנולוגיה. בכל אופן, ב-2017 ראיין קלאוס, שעדיין הנהיג את הארגון עד ממש לאחרונה, את סרגיי ברין, אחד משני המייסדים של גוגל, ובשעתו עדיין נשיא החברה המפורסמת. השיחה שלהם, שארכה כחצי שעה, סבבה סביב שאלות של טכנולוגיה וחברה, ועתיד האנושות בכלל.
עכשיו, חשוב שתבינו שארגון ה-WEF מעורר אצל אנשים רבים בעולם אי-נוחות מכל מני סיבות, ואחת מהן היא התחושה שמדובר בפורום שמכנס בתוכו הרבה אנשים עם הרבה כוח, כוח שיכול לאתגר גם מדינות רבות. החשש של חלק מן המבקרים של הפורום הוא ששם, מאחורי דלתיים סגורות, מתכננים כל מני אנשים בעלי עוצמה כלכלית איך לנהל את העולם, וזאת ללא שהם נבחרו על ידי האזרחים הפשוטים כמוני וכמוכם. ממילא, כל כמה זמן עולות ידיעות בנושא הפורום, שיש בהם כנראה בליל של עובדות אמינות מעורבבות עם תיאוריות קונספירציה, ולמי שלא מעורה עמוק בפרטים קשה להפריד בין הדברים הבעייתיים באמת לבין סתם חששות מנופחים של אנשים שאינם חלק מהברנז'ה. ויאללה, בואו ניקח לדוגמה את אותו הראיון של שוואב וברין. אם תחפשו באינטרנט תוכלו למצוא סרטונים שמצהירים "קלאוס שוואב שואף לבטל את הדמוקרטיה ולתת למחשבים לשלוט בעולם!"
האם זה מה שהיה שם? הנה הקטע בשיחה המדוברת שעליו קמה הסערה:
שוואב: חשש מסויים ששמעתי מהרבה אנשים הוא שהנה, יש לטכנולוגיה שלנו כיום יכולות אנאליטיות, מכאן נתחיל ללכת ליכולות תחזיתיות, כמו שיש לחברה שלך, גוגל, אבל בהמשך אולי אפשר להיכנס למצב של התווית מדיניות, כלומר אולי לא צריך בחירות דמוקרטיות כי אפשר מראש לחזות ולדעת מה תהיה התוצאה. האם אתה מסוגל לדמיין מציאות שכזו?
ברין: האמת שאז תצטרך לשאול, למה צריך בכלל נציגים נבחרים, שהרי אפשר כבר להחליט את כל ההחלטות שצריך באופן אוטומטי. אתה נכנס כאן לשאלות עמוקות ביותר. אפשר גם לשאול "מה בכלל נרצה בעתיד?" הרי יש לנו היום רצונות ושאיפות שונות ביותר ממה שהיה לפני מאה שנה, ואולי נמשיך להתפתח. הרי כולנו כאן משתתפים בכלכלה העולמית, אבל חלק מאיתנו בוחרים להיות נזירים בודהיסטים ולהתמקד בהארה רוחנית – אז אנשים מתפתחים באופנים מיוחדים ומחפשים משמעות באופן שונה, כך שאולי בעוד מאה שנה הדברים ייראו לנו אחרת לגמרי וכל הצרכים יהיו משהו שלא היה בעבר.
ובכן - מה אתם חושבים? מה בעצם נאמר כאן? אני חושב שצריך להבחין בין הפשט, מה שנאמר במפורש, לבין הדרש, מה שהיינו קוראים לו הסאבטקסט. ברמת הטקסט אף אחד לא אמר שצריך לבטל בחירות דמוקרטיות כאן. הדברים נאמרו יותר בתור שיח זורם, שוואב מציג זאת במפורש בתור חשש של אנשים מסויימים ולא בתור דעה שהוא תומך בה, וברין לא באמת עונה לשאלה שלו. תאזינו שוב ותראו - ברין לא נותן תשובה חותכת, ושוואב לא מתעקש שיתן תשובה ברורה.
אבל בסאבטקסט הדברים נראים דווקא להיפך. שכן סרגיי ברין, בתשובה המפותלת שלו, מציע שאולי הקיום האנושי יתפתח באופן כזה שאולי אנשים כבר לא יתעניינו בכלכלה או פוליטיקה כבר. אולי הם יתעניינו יותר ברוחניות, בהתעלות רוחנית. והסאבטקסט של זה, לפחות להבנתי, הוא שכן, בעתיד אולי אפשר יהיה לתת לכל הדברים הגדולים בעולם, הטכנים, להיות מנוהלים על ידי מחשבים, ואנחנו בני האדם פשוט נתפנה לעיסוקים פרטיים קטנים, נהיה חופשיים לעשות מדיטציה כל היום כי כל העניינים הגדולים - פוליטיקה, חברה, כלכלה - הם כבר יטופלו על ידי המחשבים הסופר-חכמים שבנינו. וכיוון ששוואב לא מאתגר אותו קצת בעניין הזה, לא מבקש שיחדד את הדברים - אני אישית מבין מכך שהוא מרגיש בסדר עם חזון שכזה, גם אם הוא לא אומר אותו במפורש.
עכשיו, אתם יכולים להסכים לפרשנות שלי, או לפרש אחרת - תמיד כיף לשחק בארגז החול של תיאוריות קונספירציה, נכון? אבל אני רוצה להתמקד דווקא בשאלה עצמה - האם באמת בעתיד לא יהיה טעם בבחירות דמוקרטיות, כי המחשבים שבנינו יהיו כל כך חכמים שאין שום דבר שהם עושים שבן אנוש יוכל להשתוות אליהם בו?
רעיון שכזה הוא כמובן לא חדש, וספרות המדע הבדיוני מלאה בסיפורים שמשתעשעים בו. יש כאלו שראו בעולם שכזה דיסטופיה ויש שראו בכך אוטופיה. בין אלו שהציעו, דרך כתיבתם, שעתיד שכזה הוא אולי רצוי ולפחות בלתי נמנע, היה הסופר המפורסם אייזיק אסימוב. בפרק האחרון של ספרו "אני, רובוט", שיצא ב-1950 ושכותרתו "הקונפליקט הבר-מניעה", מסופר על עולם שבו מערכות המיחשוב הסופר-חכמות עברו גלובליזציה ומתכננות את כל הייצור העולמי כדי להשיג אופטימיזציה של טובת החברה האנושית. הסיפור מספר על כמה דמויות רמות-דרג - סוזן וסטיבן - שמזהות אנומליות בהוראות שמערכות המיחשוב מוציאות מתחת ידיהן, דברים שנראים על פניו כטעות. מכונות משוכללות שכאלו לא אמורות לטעות לעולם, ולכן גיבורי הסיפור יוצאים לחקירת העניין, לרדת לעומקם של דברים.
בסיום החקירה, הם מסיקים שהמכונות לא טעו - מה שנראה במבט ראשון כטעות הוא בעצם סטייה מתוכננת מראש, שנועדה לייצר תהליכים ביורוקרטים פנים-ארגוניים שיובילו לכך שכל מני אנשים בנקודות מפתח בתהליכי הייצור יפוטרו, או יועברו לתפקידים אחרים. המכונות רצו לנטרל את הכח של האנשים הללו, כי הם היו חלק מתנועה בשם "החברה לאנושיות" שקראה לצמצום הכח הניתן למכונות בעולם. בעולם הדמיוני של אסימוב המכונות מתוכנתות לעזור לאנושות, והן הסיקו שטובת האנושות היא שהם ינהלו את כל העולם - ולכן יזמו כמה אפקטי-דומינו קטנים שינטרלו את הסכנה מאותם אנשים שמתנגדים לשליטת המכונות.
לאחר שההבנה שכך הם פני הדברים מתחוורת לחוקרים, הסיפור מסתיים בדיאלוג הבא:
"סטיבן, כיצד נדע מהו הטוב העליון של האנושות? אין בידינו את כל המידע והמשתנים האינסופיים שיש למכונה! אולי, אם אתן לך דוגמה לא-בלתי-מוכרת, כל הציוויליזציה הטכנולוגית שלנו יצרה יותר אומללות וסבל מאשר היא מיגרה. אולי ציוויליזציה חקלאית או מבוססת רעיית צאן, עם פחות תרבות ופחות אנשים, תהיה טובה יותר. אם כן, המכונות צריכות לנוע בכיוון הזה, עדיף בלי לספר לנו, כיוון שבבורותנו הקדומה אנו יודעים רק שמה שאנו רגילים אליו הוא טוב - ואז נילחם בשינוי. מי יודע - אולי עיור מוחלט, או חברה מבוססת-קאסטות, או אנרכיה מוחלטת, הן המצב האידיאלי. איננו יודעים. רק המכונות יודעות, והן הולכות לשם ולוקחות אותנו איתן."
"אבל את אומרת לי, סוזן, ש'החברה לאנושיות' צודקת; ושהאנושות איבדה את זכותה לומר את דברה על עתידה." תבע סטיבן.
"מעולם לא היתה לה הזכות הזו, באמת," ענתה סוזן. "היא תמיד היתה נתונה לחסדיהם של כוחות כלכליים וחברתיים שלא הבינה -- לגחמות של אקלים, ולגורל המלחמה. עכשיו המכונות מבינות אותם; ואף אחד לא יכול לעצור אותן, כי המכונות יטפלו בהם כפי שהן מטפלות ב'חברה לאנושיות' - כיוון שיש להן, כמובן, את הנשק הגדול ביותר בהישג יד, את השליטה המוחלטת בכלכלה שלנו."
"איזה דבר נורא!" אמר סטיבן.
"אולי איזה דבר נפלא! חשוב, שמעתה ואילך, כל הקונפליקטים העתידיים הם ברי-מניעה. רק המכונות, מעתה ואילך, הן בלתי נמנעות!"
עכשיו, אני סקרן - איך אתם מגיבים למשמע החזון הזה? האם הרעיון של עולם ללא צורך במערכות פוליטיות, עולם שבו הכל מנוהל אוטומטית מלמעלה בהוגנות וביעילות, קוסם לכם כשברור שעם זה מגיע גם ויתור על חופש הבחירה שלנו כאנושות להתוות את הדרך שלנו? או אולי דווקא סיפור שכזה מדיר שינה מעיניכם? תחשבו על זה. בינתיים, אני רק אעיר כאן לאלו מכם שהאזינו לעונה הראשונה שיש, גם כאן, הדהוד לדברים שראינו במתח שבין האידיאלים של חופש ומוגנות, שכפי שראינו מהווה את אחד הקווים שמבחין בין העמדה הליברלית לזו הפרוגרסיבית. אני כמובן לא אומר שיש הלימה מושלמת בין שתי השאלות, אבל העובדה שאנחנו פוגשים כאן דילמה דומה היא, לדעתי, לא מקרית, וגם לא יהיה מקרי למצוא יותר פרוגרסיבים במחנה שרואה בסיפור של אסימוב אוטופיה, ולהיפך אצל הליברלים. אנחנו עוד נפגוש את הקישורים הללו לעונה הקודמת בהמשך העונה, אם כי זה לא יהיה הדגש שלנו הפעם.
בואו נמשיך הלאה.
ב-2017, כשהתנהלה השיחה המדוברת בין שוואב וברין, היו כבר בכל מקום מערכות מיחשוב מתקדמות, המתהדרות בכינוי "מבוססות בינה מלאכותית". (אנחנו עוד נדבר במהלך הסדרה על מה זו "בינה מלאכותית" במובן המקובל כיום, אבל נכון לעכשיו מספיק שתדמיינו לעצמכם מערכות מאד מתוחכמות עם יכולות רחבות יותר מתוכנת מחשב רגילה.) תקשורת סלולרית, מערכות בטיחות ברכבים, גם הממשק בנטפליקס שמציע לכם סרטים לפי מה שצפיתם בעבר - אלו ואחרות סבבו אותנו כבר אז. אבל האדם ברחוב לא היה יכול לדמיין שהעתיד של אסימוב יכול להיות מעבר לפינה, שכן כל המערכות הללו היו קבורות עמוק בתוך מערכות מאד טכנולוגיות. כמו מנוע שכולנו יודעים שהוא שם אבל לא טורחים לפתוח את מכסה המנוע כדי לראות אותו, ה-"בינה המלאכותית" היתה שם אבל רק אנשי מקצוע זכו לגעת בה ישירות.
ואז, בסוף 2022, הגיח לו לעולמנו GPT-3, מה שקרוי בפי הציבור ChatGPT. עכשיו, אני הייתי בטוח שכולם כבר נגעו בכלי הזה עד היום, אבל בדיוק לפני כמה ימים גיליתי שמישהי קרובה אלי מעולם לא התנסתה בו. כמובן שמיד הכנסתי אותה לכלי, ודאגתי שהיא תשחק איתו קצת - כאילו, איך אפשר בלי לדעת? אז אם יש מישהו שמאזין או מאזינה לפודקאסט שמעולם לא שיחקו באחד מהכלים החדשים הללו, כמו GPT או מידג'ורני וכן הלאה - תעשו פאוזה, ותחזרו אחרי שקצת נגעתם בזה. החשיפה הבלתי-אמצעית למה שיש לכל אחד היום במרחק של הקלדה פשוטה היא די מדהימה, וחשוב שתבינו את זה כחלק מהבנת הפודקאסט כולו.
בכל אופן, הצ'אט החביב הזה היה ללהיט שהיכה את העולם בתדהמה. גם אנשים מתוך תעשיית התוכנה היו בהלם מהיכולות המרשימות בתחום השפה האנגלית שהמערכת הזו הציגה. זה לא שהם לא ידעו שיש התקדמות בתחום - גרסה מאד מוקדמת בשם GPT-1 כבר יצאה ב-2018, נניח - אבל רוב האנשים חשבו שזה עדיין יקח שנים עד שנגיע לרמה ש-GPT3 הגיעה אליה. בן לילה הבינו כל החברות הגדולות וכל יזמי ההייטק שנפל דבר, שכן התברר שיש דברים שלא חשבנו שאפשר לממש כיום, שנמצאים ממש בהישג יד. השאר, כידוע, הסטוריה - אנשים וחברות שכפלו ושדרגו מאז את ההצלחה של GPT, גם בתחומים אחרים כמו יצירת סרטי ווידאו ועוד ועוד, מוצרים מהפכניים שחלקם ישנו את החיים בעולם המערבי בשנים הבאות.
מה שהפך את GPT לכל כך מרשים, לכל כך כובש, היה שילוב של שני מרכיבים. המרכיב האחד היה, כמובן, הגמישות והמגוון בשימוש שלו. היכולת שלו גם לכתוב חמשיר לכבוד יום ההולדת של האחיין, וגם לענות על שאלות בהיסטוריה של מסופוטמיה, הפכה אותו לכלי המתבקש לכל דבר שאולי תרצה למצוא אונליין. אבל המרכיב השני היה עוד יותר חשוב, וזה ש-GPT היה הפעם הראשונה שטכנולוגיה שאפשר לדבר איתה כמו אל בן אדם - והיא מבינה את כל מה שאתה מנסה לומר באופן רגיל ושוטף - הפכה למשהו זמין לכל העולם. בכל סרטי המדע בדיוני רואים אנשים מדברים עם רובוטים ומחשבים בשפה רגילה והרובוט או המחשב מבינים ופועלים בהתאם. בפעם הראשונה יכולנו כולנו לדמיין שמשהו כזה איננו רק מדע בדיוני, אלא יעד שיושג בחיינו אנו, אפילו תוך פחות מעשור.
השילוב בין המון ידע - בא נגיד, כל הידע שטמון באינטרנט - לבין ממשק אנושי טבעי, העלה פתאום בעיני רוחם של הרבה אנשים את הפוטנציאל האדיר שגלום בטכנולוגיה הזו, פוטנציאל שיכול לשמש לעשיית טוב ולעשיית רע. תחת ה"רע" היתה לא רק הסכנה שאנשים רעים ומדינות "חשוכות", בוא נגיד, ישתמשו בכלים הללו לפגוע בנו, נניח דרך הצפה של הרשתות החברתיות בפייק ניוז, אלא משהו מעבר לזה - שהטכנולוגיה הזו עצמה תראה בנו אויב או לכל הפחות יצור נחות שיש לשלוט בו, בידיעתו או שלא בידיעתו. אחד מאלו שדאג באופן עמוק מדיסטופיה שכזו היה, לדוגמה, יובל נח הררי, שבמאמר ל-YNET כתב כך:
כלי הבינה המלאכותית שהופיעו בשנים האחרונות מאיימים על הישרדות התרבות האנושית מכיוון בלתי צפוי. כלים כגון ChatGPT פיתחו יכולות יוצאות דופן להבין וליצור שפה באמצעות מילים, צלילים או תמונות. הבינה המלאכותית השיגה שליטה בשפה, ובכך היא פיצחה את מערכת ההפעלה של התרבות האנושית… מה יקרה ברגע שבינה לא-אנושית תהיה טובה יותר מהאדם הממוצע בלספר סיפורים, להלחין מנגינות, לצייר ציורים ולכתוב חוקים, ותדע גם איך לנצל טוב יותר מכל אדם את החולשות וההתמכרויות של המין האנושי?
אם כן, נראה שהעתיד כבר כאן - שאמנם החזון של אסימוב לא התקיים בנו עדיין, אבל יש לנו כאן רמיזות עבות שהוא יכול להתקיים אם רק נרצה בכך. הכלים הקיימים עדיין לא חזקים מספיק כדי להיחשב "אינטלגנציה על-אנושית", כנראה, אבל חברות הטכנולוגיה השונות עובדות באופן אינטנסיבי לחיזוק הכלים הללו, וכל מני חוקרים בתחום חוזים שבלי שננקוט אמצעי זהירות, לא ירחק היום ובאמת נייצר כאן אינטלגנציה על-אנושית שכזו. וביום שזה יקרה, מה ימנע ממנה להתחיל להניע את העולם מאחורי הקלעים, באופן שאף אחד מאיתנו לא יהיה אפילו מודע שהיא עושה זאת? ומי יודע מה תהיה המוטיבציה שלה באותו יום? האם היא תהיה לנו, או לצרינו?
הררי הוא מאלו שנמצא בקצה אחד של הספקטרום מבחינת רמת הדאגה מן ההתפתחויות הללו. יש חוקרים במדעי המחשב, כמו יאן לה-צ'ון, שסבורים שהוא מגזים, ושיש בידינו את היכולת והידע כיצד לשלוט במערכות המתוחכמות הללו. אבל כמובן שגם אנשים יותר רגועים כמו יאן מסכימים שהם כלים חזקים, שיכולים לעשות הרבה נזק דרך דברים כמו פייק ניוז וכאלה, ובהחלט צריך להזהר לאיזה מערכות אנחנו נותנים להם גישה.
אבל מה שסקרן אותי כשהתחלתי להתעניין בתחום הזה היה דווקא השם שניתן לכל התחום: בינה מלאכותית. חלק גדול מן החוקרים שמובילים את מהפכת ה-AI מדברים בחופשיות על כך שמדובר ב"אינטלגנציה", ב"בינה", ומדגישים את ההתקדמות הטכנולוגית שמאפשרת לתוכנות הללו להיות, לאט לאט, חכמות יותר מבני אדם. בני אדם מפסידים לתוכנות כאלו בשחמט ובמשחק "גו" המורכב ביותר, ואלו רק הדוגמאות המפורסמות יותר של איך בהדרגה האדם נראה כמאבד את מעמדו כיצור החכם ביותר עלי אדמות. בפוסט שקראתי אונליין, נכתב שכשנתנו ל-GPT לענות על שאלות מתוך מבחן IQ, הוא קיבל ציון של 155, שבסקאלה המקובלת זה אומר שהוא נחשב "מחונן ביותר". ומה יהיה בגרסה 5? בגרסה 15?
ועדיין, משהו הפריע לי בזה. אתם אמורים לדעת את זה כבר מהעונה הקודמת, אבל הגדרות של דברים הם משהו שמאד מציק לי כשהם לא ברורות. אז רציתי לדעת - האם באמת המכונות הללו הן "בינה מלאכותית", או שזה הכל סתם תיוג שמשמרים אותו כי הוא מגניב?
מה שגיליתי תוך כדי הקריאה והחשיבה בנושא הוביל אותי לרצות לעשות פודקאסט על העניין. שכן, מסתבר שלשאלה האם מדובר בבינה או לא יש השלכות די רחבות על איך אנחנו ניגשים לשימוש בה ולקידום שלהם בחברה. נניח הררי, באותו מאמר ב-”YNET”, סבור שהכלים הללו הם בעלי אינטלגנציה ממש. "זה עתה נתקלנו בבינה זרה, כאן על כדור הארץ", הוא קובע בנחרצות. "אנחנו לא יודעים הרבה על הבינה הזאת, חוץ מזה שהיא עלולה להרוס את התרבות שלנו". נראה שהוא חושב על הבינה המלאכותית כעל חייזר בעל דרגה טכנולוגית עילאית שנחת כאן על הכדור הקטן שלנו, ואז בהחלט יש הרבה ממה לדאוג. לעומת זאת, אם לא מדובר בבינה, אלא רק שדרוג בעוצמת התוכנות שלנו ותו לא, אז אולי הדברים פחות מדאיגים, ולא יובילו לשידוד מערכות חברתי ואנושי כמו שהוא חושש.
וזה הנושא של העונה שלנו - להעמיק בשאלה החשובה הזו: האם מערכות AI הן באמת מערכות חושבות? ולמה לתשובה לשאלה הזו יש כל כך הרבה השלכות על איך אנחנו תופסים את העתיד של המערכות הללו בעולם שלנו? אנחנו כאן ב"אלישע והזוויות", ולכן אני מחוייב, ולו בלבד מתוקף הצמדות ל"אני מאמין" שלי, לסקור את הנושא הזה מזוויות שונות. ולכן אנחנו נצעד במסלול הסקירה והניתוח שלנו מתוך בחינה של הגישות השונות. אני לא בטוח אם זה יצא בדיוק ככה, אבל מה שאני רוצה לעשות בתור התחלה הוא לבנות דווקא את הקייס של אלו שמצהירים בקול שמדובר באינטלגנציה לכל דבר, כזו שיכולה לנצח את האינטלגנציה האנושית כבר היום, או שזה כבר מעבר לפינה. לאחר שנבסס את הטיעונים שלהם - ויש להם טיעונים מאד משכנעים, יש לומר - אני אציג את הדברים מהזווית ההפוכה, ואתן לכם, המאזינים - לשפוט.
אולי האדם הראשון ששאל את השאלה "האם אפשר לבנות מכונות שיכולות לחשוב" במסגרת אקדמית היה אלן טיורינג, ואם הוא לא היה הראשון, הרי שכנראה שהוא הכי מפורסם. על שמו קרוי "מבחן טיורינג" המפורסם, מבחן שיצא לאור, באופן מפתיע, גם כן ב-1950, באותה שנה של ספרו של אסימוב. המבחן הזה נועד להציע דרך להכריע בשאלה ששאלנו - האם מכונות יכולות לחשוב. אז נראה לי שהמקום הנכון להתחיל בו הוא שם, במוחו הקודח של החוקר המעניין ההוא. על טיורינג, המבחן שלו והמשמעויות שלו מאז ועד היום - על כל אלו בפרק הבא!
This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com -
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, פרק 27 - הפרק שחותם את העונה הראשונה שלנו יחד!
מה אגיד לכם - זה מרגש לסיים עונה! כשהתחלתי לפני חמישה חודשים וקצת את הפודקאסט, עשיתי סקיצה של העונה וחשבתי שיספיקו לי תריסר פרקים כדי לסקור את הנושא הזה. אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד, וזה לקח יותר מפי שתיים פרקים כדי באמת לרדת לעומק הדברים. והאמת היא, אני לא מופתע שזה לקח יותר זמן מהצפוי. קודם כל, ככה זה בחיים - דברים תמיד יותר מורכבים מאשר נראה שהם במבט ראשון. אבל מעבר לכך, היו הרבה דברים שבראש נראו לי ברורים, ואז כשניסיתי לפרוט אותם להסברים קונקרטיים, גיליתי שבעצם הדברים לא יושבים אצלי טוב מספיק, ושאני צריך לחקור ולחדד את תובנות העומק שרציתי לשתף, או לרענן ולעדכן את הידע המדעי שלי, וכן הלאה. ועם כל צעד שכזה פנימה הבנתי שיש עוד דברים שחייבים לבסס ביחד כאן כדי שהתמונה תהיה ברורה ומלאה - וכך הגענו הנה, לפרק ה-27.
כשאני מסתכל על מה שעשינו כאן ומנסה לסכם לעצמי את המסרים שעולים מתוך העונה, אני חושב שיש כאן לפחות שלושה רבדים - שלש זוויות! - להסתכל בהם על העונה שהיתה. קודם כל וברור מכל, סקרנו את התנועה הפרוגרסיבית בכמה מן החזיתות המשמעותיות שבה היא פועלת, וחקרנו את נבכי התפיסה כדי להיווכח בזרמי העומק שמניעים אותה ושמקשרים בין כל מני תופעות, שְבְּמבט שטחי לא נראים קשורים. ברובד אחד עמוק יותר בקרחון, אותם זרמי עומק העלו שאלות חשובות שלדעתי רלוונטיות לכל אדם באשר הוא: איפה שוכנת האחריות המוסרית? מה היחס בין ערכי המוגנות והחופש, ואולי התשובה היא שבהקשרים שונים צריכים איזון שונה? איפה עובר הגבול שבין ה"חוץ" - המדע, המציאות, הטבע - לבין ה"פנים" - התפיסה, ההבנייה החברתית, וכן הלאה. לשאלות הגדולות הללו אין לרוב תשובות פשוטות וחד-משמעיות, ואנחנו כבני אדם עסוקים בלברר אותם תוך כדי המסע שלנו דרך החיים. אני היום מבין יותר איך לגשת אליהם מאשר כשהייתי צעיר בעשר שנים, ואני רוצה לקוות שבעוד עשור אבין עוד יותר. אני רוצה גם לקוות שלכל הפחות הסדרה הזו עזרה להעלות את השאלות הללו למודעות שלכם, שזה כבר פותח פתח לצמיחה והתפתחות. אני מקווה גם שמתוך העיסוק כאן גם תרגישו שבשאלות היום-יום, ובשאלות הגדולות שנקרות בדרככם, יש לכם עכשיו עוד כמה כלי עבודה זמינים בארגז הכלים של החיים.
הרובד השלישי הוא הרובד הנסתר יותר, והוא הרובד שנרמז בסגנון הפודקאסט עצמו במקום באיזה רעיון ספיציפי שאמרתי במפורש. כשהתחלתי את הסדרה, שמתי לי כיעד לייצר כאן משהו שכולם, על כל הספקטרום האידיאולוגי, יוכלו להאזין לו ולקבל ממנו משהו. אפילו שאני ביקורתי מאד כלפי הפרוגרסיביות - כפי שבוודאי ברור לכל מי שהגיע עד הלום - לא רציתי להיות עוד פודקאסטר שמשתלח בלשון מושחזת בתנועה הזו. לא חסרים אנשים שאוהבים לתייג המון מהדברים שהצגתי כאן כ"טרלול פרוגרסיבי", ולא רציתי להיות אחד מהם - אפילו במקומות שהתגובה האישית שלי היתה שמדובר ב"טרלול". וכדי להרים פודקאסט כזה, הייתי חייב לאמץ לעצמי סוג של שיח על פוליטיקה שקצת נדיר במקומותינו, דבר שאני קורה לו ביני לבין עצמי "אנתרו-פוליטיקה" - הסתכלות על פוליטיקה עכשויות כאילו אני אנתרופולוג, ולא בעל עניין ששייך לאחד המחנות, וזאת למרות שיש לי את דעותיי שלי.
להחלטה הזו היו שתי סיבות, טקטית ואסטרטגית. הטקטית היא פשוטה: רציתי להיות רלוונטי לכולם. לעזור לשמרנים להבין מול מה הם עומדים, לפרוגרסיבים להבין את עמדתם באופן עמוק יותר ולראות לאן זו יכולה להוביל, ולליברלים לעזור להבהיר לעצמם מה מבחין בינם לבין הפרוגרסיבים. אבל אסטרטגית, הרגשתי שאני צריך את זה בשביל עצמי. לכל אורך הסדרה דחפתי את הרעיון שאם אתה מתייג דעות של אנשים כְּרַעות מראש, אתה מפספס את התוכן, את פיסות האמת, שמסתתרות באותן דעות. אחד הפרקים הכי אהובים עלי בעונה היה הפרק העשירי, שבו ניסיתי לבנות את הקייס החזק ביותר של הפרוגרסיביות. אני זוכר שאחרי הפרק התשיעי הרגשתי שאני חייב משהו כזה, לא רק כדי שיהיה מעניין, אלא כדי שאני באמת אבין אותם. ואכן, התובנה שהם נלחמים מול התת-מודע הקולקטיבי שלנו עזרה לי מאד להבין הרבה דברים, בין השאר גם למה המסע שלהם אל עבר האוטופיה הינה מאבק חסר סיכוי שימשך לנצח.
בעצם, אם תעברו על כל העונה, תמצאו שאפילו שאנחנו דיברנו כאן על נושאים בלב הפוליטיקה המערבית, היה דבר שכמעט ולא הופיע כאן בשום שלב, וזה ייחוס מניעים זרים או פסולים לאנשים בעלי דעה כזו או אחרת. בכל מקום שיכולתי, ניסיתי להבהיר למה דעות שנראות במבט ראשון מוזרות, יש להן הצדקה רעיונית כשמקבלים סט מסויים של הנחות, אקסיומות או זוויות על המציאות. ולכן חשוב לי להבהיר שאני לא נאיבי, ובוודאי ברור גם לי שיש אנשים - הרבה אנשים - שמקדמים רעיונות פרוגרסיבים, ליברלים או שמרנים מסיבות אישיות, פוליטיות ולפעמים ממש מושחתות. אבל עדיין אני חושב שההתמקדות ברעיונות ה"טהורים", בא נגיד, זו דרך מומלצת יותר. קודם כל, כי יש גם את האידיאולוגים וגם איתם אנחנו נפגשים. שנית, כי הפוליטיקאי המושחת בסוף מתעטף בשיח אידיאולוגי, וחשוב שתבינו איך האידיאולוגיה הזו בנויה. ושלישית והכי חשוב - כי בסוף הרעיונות זה מגרש המשחקים המעניין באמת. לדבר כל היום על למה פלוני חלאה ואלמוני מושחת זה אולי התעסקות במשהו אמיתי, אבל זה ממש לא נעים ולא הכי מעניין.
אז כאן המקום להודות לכם, המאזינים, שהשקעתם את כל הזמן הזה בעונה הזו. בהתחשב בכמה פודקאסטים אחרים יכולתם להאזין להם בזמן הזה, אני ממש מוחמא. אבל יותר מכך רציתי להודות לכם כי בזכותכם, ורק בזכותכם, היתה לי האנרגיה והתירוץ להשקיע את כל הזמן הזה כדי לייצר את המוצר שנקרא "אלישע והזוויות", לייצר מרחב שבו אנחנו יכולים להתמקד ברעיונות, ורק בזכות זה הגעתי בעצמי גם לחלק מן התובנות ששמעתם לאורך העונה.
אז - תודה.
ובכן - מה הלאה? בואו נחלק את השאלה הזו לגביי העולם, הפרוגרסיביות והאנטישמיות, מצד אחד, ולגביי הפודקאסט מצד שני.
מבחינת העולם - הוא ממשיך להתקדם, בקצב מסחרר לפעמים, ובשילוב של טוב ורע. אני כותב את הדברים הללו בתחילת השבוע מיד לאחר מתקפת הטילים האיראנית, אז בהחלט אפשר לומר שאין רגע דל בעולם, וקשה לדעת מה בדיוק ילד יום, אבל אני אנסה לתת לכם כמה טעימות ממה שאני רואה שקורה וחושב שיקרה.
מלחמת ישראל-חמאס, שהיא בעצם מלחמת ישראל-איראן, ושזו בעצם אולי מלחמת המערב מול קואליציית רוסיה-סין-איראן - המלחמה הזו מתרחשת בזמן של נקודת שבר בתנועה הפרוגרסיבית וגם מאיצה את השבר הזה. קצת סקרנו את זה בפרק על המשברים בקואליציה הפרוגרסיבית, והאנטישמיות שהרימה ראש בגאון ובגלוי בתגובה לשביעי לאוקטובר מאיצה עוד את התהליך הזה. ומֶעבר לתהליכים הגיאו-פוליטיים שיקרו, יש גם תהליכים אחרים שמערערים את המעמד של האידיאולוגיה הפרוגרסיבית כשולטים בכיפה האליטיסטית.
קודם כל, מעמדם של אוניברסיטאות היוקרה בארצות הברית הוא בכי-רע כרגע, לאור הטיפול הקלוקל שלהם באנטישמיות בקמפוסים. מעבר לכך שהן מפסידות תרומות מתורמים גדולים, שעולים להם מאות מליוני דולרים בחלק מן המקרים, השם שלהם עצמו נפגע. צריך לזכור שחלק גדול ממה שהופך את הארוורד או ייל למוסדות מבוקשים הוא המותג, העובדה שהם נחשבים מקום ששם את ההצלחה האקדמית בראש הפירמידה, ושמי שמצליח להתקבל לשם ולצאת עם ציונים טובים זה רק בזכות כשרון יוצא-דופן. אבל כשהעולם רואה שתוצרי האוניברסיטה הם משהו אחר לחלוטין, המותג הזה נפגע, ובאופן קריטי. ולכן, אפשר להבין את מה שהתפרסם בפברואר האחרון, לגביי קבוצה של בוגרי אוניברסיטת הרווארד שתובעים אותה בשל פגיעה במותג, מה שגורם להם נזק בדמות פחות הצעות עבודה וכדומה.
גם בתחום הרפואה המגדרית יש דברים שמתרחשים ממש בימים אלו. רק השבוע יצא דו"ח קאסס בבריטניה, שסקר לאורך ארבע שנים את המדיניות לגביי טיפולים בטרנסג'נדרים במדינה. מסקנת הדו"ח, שהתקבל לפי מה שהבנתי על ידי משרד הבריאות האנגלי, היא שהמערכת מוטַה באופן קשה ומטריד על ידי אידיאולוגיית אישוש מגדרי, ללא כל הצדקה רפואית ברורה לעניין. בין ההמלצות של הדו"ח נכללת, לדוגמה, הקביעה שיש להתייחס לקטינים עם דיספוריה מגדרית כאל כל קטין עם בעיות נפשיות, שיעברו טיפול פסיכולוגי רגיל במקום שישלחו אותם ל"קליניקות מגדר" שאימצו מיד את זהותם כחלק מן האישוש המגדרי. בנוסף הדו"ח המליץ להחיל הגבלות על גישה מאששת גם עבור אנשים עד גיל 25, וכן לפתוח תהליך ביקורת נוסף שיבדוק את נושא הטיפולים מאששי-המגדר עבור בוגרים באופן כללי.
אז, בבריטניה נראה שמתכוונים ללכת בעקבות מדינות נוספות באירופה, ולהסיג לאחור את הגישה המאששת. בארצות הברית וקנדה עדיין מתבצרים בגישה המאששת, מה שממחיש שיקח זמן עד שהתובנות של דו"ח קאסס יחלחלו למערכת המערבית כולה. אבל בין המדינות דוברות-האנגלית בעולם יש מעברים מהירים יותר של מידע, כך שאני צופה קריסה של המגדל הפרוגרסיבי בעניין בשנים הקרובות. ספיצפית בארצות הברית אני צופה שמה שיביא לכך יהיה דווקא מבול של תביעות משפטיות של "מתחרטי המגדר" שהזכרנו בפרק 22, שיחייבו את קליניקות המגדר להציג את הביסוס המדעי להתנהלות שלהן עד היום בבתי משפט. מתוך סכנות התביעה המשפטית יחלו השינויים העמוקים יותר לקרות, קודם כל בפרקטיקה ואחר כך אולי גם באידיאולוגיה. ובנוסף לכך, התביעות הללו יהוו סימן לאנשי המקצוע שפחדו לצאת בגלוי כנגד המדיניות הזו מחשש לעתידם המקצועי, שאפשר לדבר חופשי עכשיו, מה שסוף סוף יחזיר את הדיבייט הזה לאור השמש כפי שהוא תמיד היה אמור להיות.
מצד שני, יש מקומות שאנחנו רואים עדיין את הפרוגרסיבים מנסים לאגור עוד כח כדי לייצר את האוטופיה שלהם, וזאת במקומות כמו קנדה וסקוטלנד. אם ניקח את סקוטלנד כדוגמה, בראשון לאפריל, כלומר רק לפני שבועיים, נכנס סופית לתוקפו תיקון לחוק שכותרתו "פשעי שנאה וסדר ציבורי". בתיקון הזה מרחיב המחוקק הסקוטי את מה שניתן בגינו לאסור בשל היותו מסונף לפשע שנאה, ובתוספות הללו אפשר למצוא כל מני ניסוחים כל כך אווריריים, שקל לראות איך בקלות הם יכולים להפוך לכלי בידי הממשלה להשתיק את כל מי שנראה להם שצריך להשתיק. והנה ציטוט לדוגמה:
"אדם ייחשב כ"מעורר שנאה" (stirring up hatered) אם הוא מתנהג באופן שבו האדם הסביר היה מחשיב מאיים, מתעלל או מעליב, או שהוא מעביר למישהו אחר מידע שהאדם הסביר היה מחשיב ככאלו. וזאת אם האדם מתכוון לעורר שנאה כנגד קבוצה על בסיס גזע, צבע עור, זהות טרנסית וכו'"
עכשיו, כמובן שגם בחוק הזה יש גם סייגים להפעלתו, כמו "מעבר לספק סביר" וכו', אבל כפי שניסיתי להבהיר לאורך הסדרה - כשמקודדים בחוק דברים מופשטים מדי שיכולים להגביל את השיח, הם בסוף הופכים לכלי בידי בני אדם בעלי עניין להשתיק אנשים. גם אם בתי המשפט ינהגו בזהירות עם החוק הזה, היכולת לתבוע מישהו ולערער את חייו היא מספיק בעייתית גם אם בסוף התביעה הוא יצא זכאי. ושימו לב שבחוק כתובים דברים די מרחיבים - שאסור להעליב מישהו! להעליב! נסו לחשוב מה היה קורה עם על כל העלבה הם ישלחו משטרה. לא נראה לי שיש מספיק שוטרים באיזו ארץ להתמודד עם דברים כאלו.
בתגובה לחוק הזה, כל מני דמויות ציבוריות כמו ג'יי-קיי-רולינג התחילו להטריל את המשטרה הסקוטית, ולומר המון דברים מעוררי מחלוקת בטויטר ובסוף לומר - בואו לקחת אותי לבית הכלא. בינתיים, המשטרה הסקוטית מבליגה, אבל ימים יגידו אם ההטרלה הזו תהיה חזקה מספיק כדי להגן על אזרחי סקוטלנד שאינם מפורסמים כמו רולינג מפני ההשתלטות הממשלתית על השיח בשם הרצון להגן על אזרחיה.
שווה גם לומר נקודה כאן על הקונטרה שמתגבשת לה לפרוגרסיביות. כיוון שהעולם הפוליטי הוא מטוטלת, אז כשהולכים שמאלה מדי בסוף מגיעה תגובה מימין. זו גם אחת הסכנות בללכת רחוק מדי לכיוון אחד, שכן לרוב עוצמת תגובת הנגד היא ביחס ישר למצב הקיים. בכל מני מדינות באירופה אנחנו רואים עלייה של הימין, וימים יגידו איך הדברים שם יתפתחו. האם נקבל אירופה מאוזנת יותר עוד כמה שנים, או שמא ימין קיצוני שגם הוא יהיה אנטישמי ורק מהכיוון ההפוך? הנבואה ניתנה לשוטים, אז אני לא אהמר על השאלה הזו, ואצפה בזה ב-LIVE כמו כולכם.
מה שכן, אני כן רוצה לתאר בקווים כלליים פלח אידיאולוגי ימני אחד שאני שם לב שעולה בכוחו בארצות הברית, ושאנחנו צריכים לשים לב אליו בשנים הקרובות. זהו פלח ימני בדלני, שמעוניין שאמריקה תתעניין רק בענייניה הפנימיים, ותתנתק משאר העולם, כקונטרה לשמאל שמנסה לקדם סוג של ממשל-בינלאומי דרך מוסדות כמו האו"ם. הימין הזה גם הסיק כמה מסקנות ממה שקרה בשנות הקורונה, ביניהם שאי אפשר לסמוך על מערכות המידע הקלאסיות: לא על חברות הפארמה והאו"ם, שנתנו בהמון מקרים מידע כוזב על מה הם יודעים על המגפה והחיסונים אליה. לא על חברות הטכנולוגיה, שסיננו דעות של רופאים שהטילו ספק בעמדות הרשמיות לגביי הקורונה והחיסונים, ולא על מערכות הממשל שניסו לכפות חיסונים וסגרים בניגוד לדעות של רופאים אחרים, בטענה שיש קונצנזוס מדעי כשבהחלט לא היה, ותקפו כל רופא או מומחה שחרג מהקו המפלגתי הזה. במילים אחרות, הימין הזה הגיע למסקנה שהוא בעצם כלי משחק בידי אליטה פרוגרסיבית בינלאומית, ושצריך לשבור את השלטון שלה.
מתוך התובנות הללו, הימין הזה החליט שהוא לא סומך על שום ערוץ מידע קלאסי, וממילא רוב המידע שלו מגיע דווקא מכל מני מקורות מידע לא רשמיים, מה שגם מגביר את הסיכוי לאמונה בתיאוריות קונספירציה למיניהן. וזה לא שערוצי המידע הרשמיים לא זכו לתגובה הזו ביושר - הם כן, ויש לכך המון דוגמאות. אבל גם כאן, צריך לשים לב שיכולים להתפתח אותן הבעיות של הפרוגרסיביות: זיהוי כל דעה שאתה לא רוצה להאמין בה כנסיון לכפות עליך את השלטון הפרוגרסיבי, וממילא התעלמות ממנה. אני מודה שקיוויתי שתהיה לנו תקופת ביניים בין השאיפות הטוטאליטאריות של הפרוגרסיביות לבין הקונטרה הקיצונית של הימין, אבל נראה שבעידן האינטרנט הכל זז מאד מהר, ונצטרך כאן בישראל להתמודד במקביל גם עם אנטישמיות מימין במקביל לאנטישמיות משמאל, שכן לתיאוריות קונספירציה יש נטייה תמיד לערב את היהודים בתפקיד הרעים. כמובן, זה לא כל הימין, כמו שגם לא כל השמאל הוא פרוגרסיבי. עלינו לקוות שהכוחות הללו במרכז ימצאו את עצמם וישלבו ידיים יחד לייצר משהו יציב יותר.
וזה מביא אותנו חזרה לעולם הקטן שלנו - הפודקאסט "אלישע והזוויות", עונה 2! מה יהיה בעונה הזו, אתם בטח רוצים לדעת?
ובכן קודם כל, פסח הגיע בדיוק בזמן, ואני לוקח כמה שבועות חופש מהכנת הפודקאסט. בטח לא תופתעו לשמוע, אבל להכין פרק כל שבוע זה דבר די מאתגר, בוודאי כשזו לא העבודה העיקרית שלך. אז אני לוקח את השבועות הללו כדי להתרענן, ולהתכונן לעונה הבאה. הנושא שלה יהיה בגדול - אם אני חייב לתת לה כותרת - הנושא יהיה "אבולוציה ובינה מלאכותית". שני הנושאים הללו קשורים חזק אחד בשני, וגם משפיעים תרבותית על המון דברים שסביבנו, ואני רוצה להשקיע עונה בנושא הזה. על הדרך נדבר גם על דת מול מדע, על המסרים החבויים מאחורי הבינה המלאכותית והשימוש בה, ואני גם אנסה להסביר את מחשבותיי על התחזיות המדכאות שאנשים מסויימים מפיצים על איך ה-AI יחליף את בני האדם בעתיד הלא-כל-כך-רחוק. מה שכן, אני לא יודע מה יהיה אורך הסדרה הזו - זה יכול להיות קצר יותר מהעונה הזו, או ארוך יותר - כרגיל, הכל לפי העניין ומה שיהיה לי לומר.
ובינתיים, אני רוצה שוב להמליץ לכם להצטרף לאתר האינטרנט של הפוסקאסט, באתר סאבסטאק. גם במהלך ההפסקה הזו יכול להיות שאוציא עדכונים קצרים מהשטח שקשורים לעונה הנוכחית, אבל רק בכתב, ואם תהיו רשומים תקבלו מייל ברגע שזה יוצא.
מה שמביא אותי לעונה השלישית העתידית, וכאן יש שאלה שאני רוצה להניח לפתחיכם, המאזינים והקוראים. במקביל למה ששיתפתי כאן על הפרוגרסיביות, יש לי עוד מספיק חומר לעונה נוספת בנושא הזה. אם בעונה הזו שילבנו דוגמאות בתוך ביאור התשתית התפיסתית של הפרוגרסיביות, החומר שהצטבר אצלי ירחיב את היריעה לתחומים נוספים, כמו הוליווד, התחממות גלובלית וסיליקון ואלי, וגם יציג את הסיפורים של חלק מן האנשים שהתפרסמו בכך שהעזו להרים ראש כנגד הזרם ולצעוק שהמלך הוא עירום. עכשיו שהתשתית התפיסתית מובנת, הרבה מן הדוגמאות יזרמו מאד, ורק נצטרך להצביע על נקודות הממשק עם האידיאולוגיה שאתם כבר מכירים לעומק. והנה השאלה - האם אתם מעוניינים בעונה שכזו? יתכן שחלקכם שבעתם מספיק מהנושא ושמחים לעבור הלאה, ויתכן שתרצו דווקא לשמוע עוד. אז בבקשה - תכתבו לי בעניין הזה. אני תמיד שמח לדבר על הנושא הזה, אבל חשוב לי גם לשמר עניין אצלכם, קהל השומעים. אז - דברו איתי.
ובאותו עניין - יש לי גם כמה דברים לומר על הפוליטיקה הישראלית, תאמינו או לא, וגם כאן בשפה ואופן של אנתרו-פוליטיקה. בלי לבחור צד, פשוט להביט מן הצד. אני קצת מהסס להעביר את הפרקים הללו - אולי יש לכם מספיק פוליטיקה ישראלית ואני האסקפיזם שלכם - אבל נראה לי שהוכחנו כאן שאפשר לדבר על נושאים טעונים באופן קונסטרוקטיבי, אז אם אתם מעוניינים לשמוע את מה שיש לי לומר בעניין - תכתבו לי!
כיוון שאנו מסיימים כאן עונה, נראה לי הכי מתאים שניקח עכשיו כמה דקות כדי להסתכל שוב, ממבט-על שכזה, על שלושת הדמויות שדיברנו עליהם כה רבות: השמרן, הליברל, והפרוגרסיבי. אני חושב שלאור הדברים שראינו, אפשר לחדד כאן כמה נקודות לסיום. אני גם רוצה להדגיש שהדברים כאן הם יותר שיח חופשי שלי - האינטואיציה והתובנות שלי עד כה, שחלקן יהיו ברמת הסיפור המופשט, שאצלי מסתדר בראש אבל אולי זה רק אצלי. אז, קחו מכאן מה שנראה לכם, ותתעלמו מהשאר.
לאורך כל העונה ניסיתי להדגים שמשהו לא עובד טוב קורה כיום במערכת היחסים בין שלושת הקבוצות. הפרוגרסיבים שולטים בהרבה עמדות כח תרבותיים ומנסים להנדס דרכם את החברה מחדש. מולם עומדים השמרנים, שמנסים למנוע את ההתפשטות של האידיאולוגיה הפרוגרסיבית בלי להבין אותה ממש.
ומה עם הליברלים? הם יושבים באמצע, וקרועים בין שני המחנות. הם מצד אחד שותפים לפרוגרסיבים בדגש על יסודות המוסר של מניעת כאב ושיוויון, ולכן גם הם עם הפנים לשיפור החברה על ידי שינויים מערכתיים. אלא שיש נקודת חיכוך אחת רצינית: הליברלים מעריכים את החירות האישית יותר מאשר הפרוגרסיבים. בשל העובדה הזו, הם מתעדפים הזדמנויות שוות על פני תוצאות שוות, ונרתעים מהפתרונות הריכוזיים של הפרוגרס. ולא רק זה - הם מבינים שהחירות האישית הזו מייצרת רעש במערכת, שהרי אנשים יכולים לבחור דברים לא מושלמים, ולכן אי-שיוויון בתוצאות לא משכנע אותם שהמערכת ממש חייבת להשתנות ועכשיו. כלומר, הדגש על חירות אישית גם מייצרת אצלם סקפטיות בריאה, והבנה שיש דבר כזה נסיון להשיג מערכת מושלמת מדי, נקייה מדי. אבל כשהם מעלים את החששות הללו, מנסים להתנגד או אפילו רק להאט את יישום פתרונות הפרוגרס, זה מייצר פיצוץ מול הפרוגרסיבים שרואים בכך בגידה בחזון, מה שדוחק בליברלים רבים לכרות בריתות עם השמרנים. אנשים כמו דייב רובין, סאם האריס ועוד אמרו, כל אחד בתורו, שזה לא היה דבר שהיו מאמינים שיקרה לפני כמה שנים, כשהשמרנים היו הזאב הגדול והמפחיד.
הסיבה שהם פונים לשמרנים, דרך אגב, היא לדעתי דווקא אלגנטית, וחורגת מעבר לרעיון של "האוייב של האוייב שלי הוא בן בריתי", ואדגים זאת על ידי סיפור אישי. אני זוכר את אחד הויכוחים המצחיקים שהיו לי עם אשתי. אני, כפי ששיתפתי בתחילת הסדרה, ליברל שגדל בחינוך שמרני. אשתי, לעומת זאת, היא שמרנית אמיתית באופי. לפני כמה שנים, אחד הילדים הגיע לארוחת ערב משפחתית עם כוס שוקו וקשית, והתחיל לשתות עם הקשית ובמקביל לעשות בועות בשוקו. אשתי, שגדלה בבית בריטי, מיד אמרה - "אסור להביא קשיות לשולחן בארוחה משפחתית". אני הופתעתי לגמרי. "למה?" שאלתי אותה. "ככה. לא עושים ככה," היא ענתה. תשובות כמו "ככה" הן תשובות שמשגעות אותי. אני חייב להבין למה, למה זה מתחבר וכו'. אבל הדיון שלנו המשיך סחור סחור. לא היו לה נימוקים אמיתיים, מלבד הנימוק האולטימטיבי הזה - ככה. ועבורה זו היתה תשובה מצויינת - היא הרגישה באופן אינסטיקטיבי ששם צריך לעבור הגבול, וזה הספיק. אם הייתי מדברר אותה, כנראה שהעמדה שלה בעניין היא משהו כזה: שאלות כמו "למה" לא עולות לך שום דבר, אבל אפשר לפרק איתן כל כלל של נימוס, בשאלות "למה" אינסופיות, ובקצה המדרון החלקלק הזה נמצאת הברבריות. אז שמים גבול, ולמה דווקא כאן? ככה.
המשלנו את השמרנות לברקסים ואת הליברלים לדוושת הגז, וזה בדיוק מה שקורה גם כאן. הליברל מתקשה להגיד לפרוגרסיבי "לא" כיוון שהוא לא רגיל לומר "לא", אלא מקסימום "כן, רק בצורה אחרת". שניהם אוהבים ללחוץ על הגז ולהתקדם קדימה, ורק מתווכחים על כמה מהר לנוע ומי צריך להחזיק בהגה. רק שמרנים יודעים לומר "לא" החלטי ולהלחם על הגבולות, שכן הטיעון שלהם - "כי לא עשינו ככה בעבר" - הוא טיעון שמונע דיון או ויכוח מראש.
בחברה בריאה, השמרנים מסוגלים ללחוץ על הברקס כשהפרוגרסיבים והליברלים מנסים לנוע מהר מדי. אבל כשיש נתק בין הקבוצות, הליברל לא באמת מנוסה בברקסים. קשה לו להגיד שאין לאן להתקדם, אבל כשהוא מרגיש שהפרוגרס שועט לעבר צוק, אז כבר לא מספיק לריב על ההגה - חייבים ברקס, ורק השמרנים זוכרים איך להשתמש בו. הליברל, בתמורה לשיתוף הפעולה הזה, נותן לשמרנים את מה שחסר להם כל כך: הבנה עמוקה יותר של התפיסה הפרוגרסיבית, יכולת לחזות מראש את המהלכים שלהם, וגם יכולת לעדכן את השמרנות במינימום הנדרש כדי להתמודד טוב יותר מול הפרוגרס.
אז, זה מה שאנו רואים בשטח. ומתוך זה, שווה לנסות ולנסח איך אני מדמיין את המצב הראוי, את האיזון הנכון בין הדמויות הללו. איך זה יכול היה להיראות אילו הם היו משתפים פעולה? מה כל אחד מהם מביא לשולחן שחשוב שנזכור? אפשר להקדיש לזה פרק שלם, אבל אני אנסה לעשות זאת ממש בתמצות כאן, ואני מקווה שהדברים יתקבלו על ידיכם. ואם לא - תכתבו לי כמובן את ההצעה שלכם!
כפי שאמרתי, הליברל והפרוגרסיבי הם הגז, הכח שמניע אותנו לצאת למרחבים חדשים. המתח ביניהם הוא שהפרוגרסיבי מוכן לעשות הכל כדי להגיע ליעד, להפוך כל אבן ולהמציא את כל החברה מחדש. הליברל גם הוא מוכן לזה, אבל לא כשזה בא במחיר גבוה מדי של הפקעת החירות של הפרט. מעניין לציין בהקשר הזה שבשנים האחרונות היידט הוסיף עקרון מוסרי שישי למודל שלו, שהזכרנו בתחילת העונה - עקרון החירות, שהליברל מעריך יותר מאשר הפרוגרסיבי.
כאשר רוצים לנוע קדימה כחברה, אז ככל שמאפשרים יותר חירות לפרט כך זה יכול להפריע ביישום פתרונות מערכתיים שייטיבו עם כולם. כולנו מסכימים, כנראה, שטוב שיש חוקי תנועה, כך שלא כל אחד נוהג בכביש איך שנראה לו. זו דוגמה מצויינת למערכת שחייבת הסכמה קולקטיבית, שמגבילה את חירותינו, כדי לעבוד טוב. ולכן, המתח הזה בין חירות ובחירה לבין השגת תוצאות קולקטיבית הוא מתח בריא. בדימיוני, אני רואה עולם טוב יותר שבו הליברל מסכים לנסות את הרעיונות השאפתניים הפרוגרסיבים, אבל הפרוגרסיבי מתפשר ומוכן לנסות אותם בקטן, ולבדוק לאחר תקופת ניסיון האם התוצאה של הניסוי מצדיקה הרחבה. אם זה מצליח, הליברל ינסה לשכנע ליברלים אחרים להצטרף לניסוי מתוך בחירה, ולא מתוך כפייה. לוותר מרצון על מרחב הפעילות הזה כדי לאפשר הרמוניה, במקום החיכוך המתמיד שיש כאשר כל אחד עושה מה שהוא רוצה. הפרוגרסיבי ישמח אז, שכן השלטון המרכזי יהנה מאמון הציבור, שיתן לו יותר קרדיט לעשות את הניסוי הבא, וכן הלאה. וכאשר הניסוי נכשל, הליברל נותן קונטרה לפרוגרסיבי ומתעקש שאין טעם להמשיך שכן המחיר בחופש האנושי גדול מדי.
ומה עם השמרנים? ובכן, שמרתי לכם כאן תובנה ממש מעניינת על השמרנים לסוף העונה. זה דבר שהתהווה אצלי לאורך הסדרה, ורק ממש בשבוע האחרון הבנתי אותו לעומק, אז אתם ואני חווים אותו עכשיו כמעט ביחד. אני אשאל אתכם שאלה: על מה אתם חושבים שהשמרנים שומרים, תגידו לי? תחשבו על כל המסורות הללו - מסורת משפחתית, מסורת לאומית, מסורת דתית, מסורת מדעית וכן הלאה. מה הן המסורות הללו, ומאיפה הן הגיעו? הן הגיעו מן העבר, כמובן. שם, בעבר הרחוק, התפתחו המסורות הללו - אבל למה הן נשמרו? אנשים עשו המון דברים בעבר שלא שמרנו עד היום, אז - מה מאפיין את הדברים שכן השתמרו?
התשובה לשאלה הזו מורכבת מדי מכדי לענות עליה בפירוט בפרק הזה. מי שמתעסק בזה הרבה הוא ג'ורדן פיטרסון, ואולי נדבר על זה ממש בהרחבה פעם אחרת. אבל אם אני אנסה לתמצת זאת ממש במשפט אחד, הייתי אומר: השמרנים הם הזכרון לטווח ארוך של התרבות שלנו, שמשמרים את תוצאות הניסויים המוצלחים שעשו הליברלים והפרוגרסיבים של הדורות הקודמים.
רעיון מעניין, נכון? בואו נחשוב עליו רגע. הרי גם לפני מאה ומאתיים שנה היו שמרנים, ליברלים ופרוגרסיבים. ואז המציאות השתנתה ואיתה גם הגיעו רעיונות חדשים. חלקם הצליח וחלקם נכשל, חלקם התקבל וחלקם נשכח, ומה שהצליח אומץ על ידי החברה, וכן הלאה. ומי שאימץ זאת ושימר זאת עד היום, הם השמרנים, שכן הליברלים כבר המשיכו הלאה, לרעיון החדש הבא.
ניוטון אמר "אם הצלחתי לראות למרחוק, זה בגלל שעמדתי על כתפי ענקים". הוא בעצם אמר - היכולת שלי לחדש לא היתה מתאפשרת אם לא היה לי בסיס חזק מן הדורות הקודמים להסתמך עליו. רק מתוך מה שנבנה בעבר יכולתי לבנות את העתיד. וזה בעצם מה שעושים השמרנים - לוקחים את הרעיונות הכי מוצלחים של בני-דמותם של הליברלים והפרוגרסיבים היום, ומתעקשים שלא לוותר עליהם בדורות שאחרי. הם הזכרון לטווח ארוך של התרבות שלנו.
ולכן, אגיד לשמרנים שביניכם: הדברים הללו שאתם שומרים עליהם בנאמנות - הדברים הללו הגיעו מאנשים כמו אלו שאתם מתווכחים איתם היום, רק בדורות קודמים. אתם עושים עבודת קודש בכך שאתם מסננים רעיונות חדשים גרועים - הרי רעיונות יש בשפע, ורק אחוז קטן מאד ראוי לשימור. אבל אל תשכחו שהתפקיד שלכם הוא לא לומר רק "לא", אלא גם לשמור את מה שטוב היום, ושלכן חשוב שלא תהיו קיר - אלא תהיו מסננת שבוחרת מה כן ומה לא בקפידה. אולי שווה להזכיר כאן לדתיים שביניכם שאחד הליברלים הראשונים בהיסטוריה היה אברהם אבינו: אדם שעזב את כל המסורת והקשרים המשפחתיים, והלך בעקבות חזון שהיה לו, של אמונה מונותיאיסטית בעולם של אלילות. מה שאתם עושים כבר דורות על גבי דורות, הוא לשמר את הדרך שאברהם הליברל העברי הראשון סלל. במובן הזה אתם כמו יצחק אבינו, שכוחו בכך שידע להתמיד בדור שאחרי במסע שאביו התחיל.
ובאותה מטבע, תנו לי להציע לליברלים והפרוגרסיבים שביניכם את הטריק המחשבתי הבא: אולי כשאתם מתעמתים עם שמרן, אל תחשבו שאתם מתווכחים עם מישהו מיושן שמקובע סתם, אלא עם אסופת אנשים יצירתיים שפשוט חיו לפני הרבה שנים. מאז שהם נפטרו עבר המון זמן, ולא תמיד אנחנו זוכרים למה הם חשבו את מה שחשבו, או למה הם אימצו נוהג מסויים - אבל הם היו בני דמותכם באותו הדור. ולכן, כמו שתרצו שדור העתיד לא יזלזל בעמדה שלכם ושלא יחזור על הטעויות שלכם - אולי שווה שתתנו את אותו היחס לשמרנים, שהרי הם גם אלו שישמרו על הרעיונות הכי טובים שלכם הלאה, לדורות הבאים.
ועכשיו, באמת לסיום, רציתי לבקש מכם בקשה אחת קטנה: אם אתם מוכנים לעשות זאת - תכתבו לי מה חשבתם על העונה. שורה אחת, פסקה, או מכתב ארוך ומפורט - כל דבר שתכתבו, אני אקרא בעיון ואגיב, בהתחייבות. כפי שבטח הבנתם, אני מאד מאד אוהב ללמד דברים שנראים לי חשובים, והפלטפורמה הזו איפשרה לי עד היום להגיע להרבה יותר אנשים משהעזתי לקוות בתחילת הדרך. כשהתחלתי, אשתי שאלה אותי מה ייחשב הצלחה, ונקבתי במספר האנשים שאני רוצה שיאזינו לכל העונה מתחילתה ועד סופה. נכון לעכשיו, הגעתי למספר הזה, כפול שלוש, וזה ממש מרגש עבורי. ועדיין, חסר לי מאד המשוב - כן, אותו המשוב שעליו דיברנו בפרקים האחרונים. אני חייב את המשוב הזה גם כדי ללמוד מכם מה היה לכם טוב בעונה הזו, ומה פחות זרם? גם ממש ישַמח אותי לשמוע באיזו דרך הרעיונות כאן השפיעו, אם בכלל, על הדעה או נקודת המבט שלכם על דברים מסויימים.
אז אם אתם מרגישים בנוח - כתבו לי. ואם לא - גם זה בסדר גמור כמובן. אני מבין לגמרי אם חלקכם רוצים לשמור על פרטיותם וכדומה. רק רציתי כאן להדגיש שמאד מאד אשמח לשמוע ממי שירצה לשתף. המייל שלי, למי שרוצה, מופיע בתחתית כל פרק - [email protected]. וגם אחרי שהעונה הסתיימה, אתם מוזמנים תמיד לשלוח לי מיילים עם שאלות, או לשאול דרך אתר האינטרנט, ואני מבטיח לענות בהקדם.
אז זהו להיום, ולעונה הראשונה! אני אאחל לכם חג פסח שמח, חג חירות שאני מקווה, בעזרת השם, שנזכה לראות בו את החטופים משתחררים ואת חיילנו חוזרים בשלום גם כן. ועד שנתחיל את העונה השניה - להתראות, ביי…
This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com -
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 26!
אנחנו ממש לקראת סיום העונה. עד כה התמקדנו דווקא במה שקורה מעבר לים, ונראה לי שזה עזר לשמר איזה ריחוק נעים, כזה שמאפשר ניתוח אובייקטיבי יותר של אירועים ותבניות. חוץ מזה, בארץ אנחנו לרוב מייבאים טרנדים מחו"ל באיחור של כמה שנים, ולכן יש לנו את היתרון ללמוד ממה שקורה שם, במקומות שהביטויים הפרוגרסיבים והשפעותיהם על החברה נמצאים בשלב מתקדם יותר, ולחשוב מה מזה אנחנו רוצים לאמץ ומה מזה - לסנן. אבל אי אפשר לסיים עונה שכזו בלי פרק שעוסק ספיציפית בישראל ובמקומה של הפרוגרסיביות כאן, וזה מה שנעשה היום.
תנו לי למקד רגע את המטרה כאן. ישראל היא כמובן חלק מן העולם המערבי, וככזה אנחנו כאן מושפעים ישירות מדברים כמו פרוגרסיביות בהייטק של סיליקון וואלי, שאת מוצריו אנחנו צורכים כמו כולם. אם גוגל משחררת מנוע AI שבו יש הטיות פרוגרסיביות, לדוגמה, אז זה אומר שהמנוע הזה יהיה מוטה במידת מה נגד ישראל בכל הקשור למידע הל הסכסוך הישראלי-פלשתיני. באופן דומה, הפרוגרסיביות שזורה עמוק בתוך התנועות למניעת ההתחממות הגלובלית, וישראל מושפעת מפעילותן גם כן. לכן אני רוצה להבהיר שהפרק הזה נועד דווקא למימושים הייחודיים לישראל שקורים אצלנו פנימה, וספיציפית בהקשרים שנדונו בעונה הזו כמו גזענות ומגדר, ובפעם אחרת - בעונה אחרת - נדבר על האופנים שבהם תהליכים גלובליים משפיעים עלינו כאן.
את הפרק הזה ילוו שתי תֶמות. הראשונה היא שנראה את המקומות שבהן הפרוגרסיביות באה לידי ביטוי בחברה הישראלית. חלק מהמקומות יהיו צפויים ולא יפתיעו את רובכם, ולצידן יהיו גם דוגמאות שאני משער שלא הכרתם. ושנית, אני רוצה גם להציע בפניכם גם כמה מאפיינים יחודיים שיש למדינה שלנו, שמאתגרים את המסרים הפרוגרסיבים בגרסתם המערבית, ומקשים עליה להתקבל כאן באותו אופן שהיא מתקבלת, אצל ציבורים מסויימים, בחו"ל. אני גם אגיד מראש, יש לי תחושה שהפרק יהיה קצת ארוך מהרגיל - אבל אנחנו לקראת סוף העונה! אז תסלחו לי…
בתור התחלה, בואו נדבר קצת על גזענות יהודית כלפי הפלשתינאים. כיוון שהפרוגרסיבי רואה אותנו כחזקים ואת הפלשתינאים כחלשים, ומדובר בשני עמים שונים, באופן טבעי הוא היה רוצה להשליך את אותם המודלים של יחסי לבנים-צִיבְעִיים בארצות המערב לכאן, ולומר שגם כאן הגזע הלבן שולט מתוקף ראייה גזענית במיעוטים האתניים. טיעונים שכאלו יכולים אולי לתפוס במוחו של מהגר ניגרי לאנגליה שלא מכיר את ההיסטוריה, אבל נראה שברור למה בארץ נרטיב כזה לא מצליח לתפוס. בראש ובראשונה, היהדות איננה לאום שמבוסס על צבע העור, ויש לנו גם בין היהודים את כל הגוונים שרק תרצו למצוא. שנית, אנחנו מבינים שבו זמנית שאנחנו חזקים מול הפלשתינאים, אנחנו החלשים כשמסתכלים על הזירה כולה, פיסת ארץ קטנה בתוך ים של מדינות ערביות מוסלמיות, וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על החולשה התקשורתית מול עולם שמאד שמח להעלים עין מיותר ממאה חטופים אבל להתרעם על כמה עובדים בין-לאומיים שנהרגים בעזה.
אבל עוד יותר מזה, הנקודה השלישית היא אולי הכי חשובה. בעוד שהגזענות והעבדות בארצות המערב היתה חד-כיוונית, כשהמערב הוא זה שמשעבד דרך עבדות או קולוניאליזם את המיעוטים, הרי שבישראל המצב הרבה יותר מורכב. אפילו בין אלו שחשים קונפליקט מוסרי עם השליטה שלנו על יהודה ושומרון מאז 67' ועל הפלסטינאים שגרים בתוכם, מעטים הם שלא יודו שהפלסטינאים נושאים חלק ניכר מן האחריות למצב שלהם ולהמשך הסכסוך. אפשר ללכת אחורה כמה שרוצים - אירועי השביעי לאוקטובר, דרך אינתיפדת 2000, התוקפנות הערבית ערב מלחמת ששת הימים, מתקפת מדינות ערב ב-48 וכלה בפרעות תרפ"ט - ותמיד רואים פעילות ערבית אקטיבית נגד דו-קיום כאן בארץ. ולכן, מי שמנסה להטיל את כל האחריות רק על הצד הישראלי צריך להתאמץ מאד כדי להתכחש לזוועות שאנשים כאן ראו בעיניים ממש. ממילא, הסיפורים הללו לא משתרשים כאן באופן עמוק בחברה.
הנקודה הזו גם ממחישה מורכבות נוספת בכל מה שקשור במחקרים על רמת הגזענות שקיימת מצד היהודים כלפי הערבים, ולהיפך: גזענות "טהורה", בא נגיד, היא כשאתה שונא גזע מסויים רק בגלל התפיסה שלך אותו בראש שלך, נניח כמו מה שהיה מצד הנאצים כלפי היהודים. אבל אצלנו השנאה, לפחות אצל אלו שהיא קיימת, היא שילוב גם של ניסיון חיים בשטח. נניח שאתה מגיע לעזה ומגלה שילדים שם לומדים בבית הספר לשנוא יהודים, ופתאום אתה מבין שיש הרבה פלשתינאים שמסתכלים עליך באופן גזעני מילדות, ושונאים אותך מסיבות גזעניות ודתיות. האם אין הגיון באימוץ כללי זהירות בנקודות הממשק מול הקבוצה הזו? במילים אחרות, תחשבו על גזענות במצב מטורף כמו זה שאנחנו חיים בו במדינה שלנו כעל גלאי עשן אבולוציוני מאד גס, שמבין שיש אנשים מהקבוצה היריבה שיכולים פתאום לתקוף בלי שום סיבה נראית לעין.
כמובן, אין בדברים שאמרתי כאן נסיון לעודד גזענות. חס וחלילה. כל מה שאני מנסה לעשות הוא להסביר נקודה אחת: מדוע המסרים והתיוגים הפרוגרסיבים לא תופסים כאן. אני משער שלאור מה שאמרתי, אפשר בהחלט להבין למה מסרים כאלו לא יעברו חלק בגרון הישראלי המצוי. הנרטיב הזה יכול לעבוד כשהכל רגוע ואתה רק עסוק בתיאור המציאות באופן תיאוריטי. בישראל אנחנו נפגשים עם השטח חסר-החמלה כל הזמן, והוא מקריס תיאוריות נקיות-מדי מאד מהר. ממילא, עוצמת רגשות האשמה שאפשר לרתום לפוליטיקת זהויות עם פירמידה קשיחה, ששמה את הישראלים או היהודים בפסגה ואת הפלשתינאים למטה - העוצמה של מסר כזה היא נמוכה בהרבה ממה שיש בארצות הברית.
בנוסף לזה, גם האשמת ה"קולוניאליזם" איננה מתקבלת כאן אצל רוב העם. הציונות לא בחרה לבוא לכאן כקולוניה מערבית שמנסה להרחיב את השפעות המערב בעולם, אלא כמימוש חזרה לארץ המולדת של העם היהודי לאחר 2000 שנות גלות. נוכחות יהודית היתה כאן לכל אורך הדורות, אם כי במספרים קטנים בהרבה. גם אם יכולנו אולי להתנהל אחרת מול הערבים כאן בארץ מאז העלייה הראשונה, זה עדיין לא משנה את העיקר: אנחנו כאן לא כזרים כובשים, אלא כבני בית שחוזרים לביתם.
גם בתוך הקהילה היהודית הישראלית הסיפור הגזעני חלש יותר באופן יחסי למה שיש במדינות המערב. בינינו לבין עצמנו יש אמנם מתחים בין-עדתיים, אבל עדיין - יש תשתית משותפת עמוקה יותר שאומרת שכולנו יהודים וחוק השבות תופס עבור כולנו. מבצעים כמו "על כנפי נשרים" שהביא לכאן את יהודי תימן, ו"מבצע שלמה" שהביא לכאן יהודים מאתיופיה, היו יוזמות של מדינה עם שלטון "אשכנזי-לבן". ממילא, יש הבנה שגם אם אנחנו רבים ביננו לבין עצמנו על ה"שד העדתי", אנחנו עדיין עם אחד. וזה גם אחד הדברים שמייצרים כאן דבק שאין בארצות הברית: שנינו מדינות מהגרים, אבל בארצות הברית, הקשר בין המהגרים השונים אמור להיות קשר של עקרונות דמוקרטיים משותפים, בעוד אצלנו סיפור הרקע שמחבר ביננו הוא שכולנו משפחה מורחבת אחת. זה אחד הדברים, אני חושב, שהחזיק אותנו עדיין יחד במהלך השנה הדרמטית והקשה האחרונה - התובנה שכולנו עם אחד, למרות הכל.
אז יש לנו מקדמי חיכוך גבוהים מול השיח הפרוגרסיבי המערבי, שמונעים מאיתנו לספוג את המסרים שלהם כלשונם. ועדיין, זה לא אומר שהמסרים לא עוברים מוטציה ומתאימים את עצמם להווייה הישראלית. דוגמה למימוש ישראלי של אותו אידיאולוגיה היא מה שקרוי פוסט-ציונות, שרואה במערכת הציונית הקיימת מערכת גזענית שהיא שורש כל הרע, ושמטילה את כל היכולות המדכאות שלה על הפלשתינאים ומיעוטים אחרים.
כדי לִבְנות טיעון כזה, מחזיקי העמדה הפוסט-ציונית צריכים לפרק על הדרך גם את אחד האירועים המכוננים של היהדות במאה ה-20, הרי היא השואה. האופן שבו זה נעשה הוא לרוב על ידי היפוך היוצרות: לטעון שמה שישראל עושה בשטחים זה בעצם להפוך לנאצים בעצמם. עזה אינה בסיס טרור של חמאס, אלא "מחנה הריכוז הגדול בעולם", וכלפי חוץ הם יספרו בעולם שישראל מבצעת השמדת-עם בעזה גם בעיתות של הפסקת אש מול החמאס. כך הופכת השואה את פניה. במקום ההוכחה הניצחת לחשיבות קיומה של מדינת ישראל ציונית, היא הופכת לאצבע מאשימה כנגד קרבנות השואה עצמם. מקרבנות של דיכוי נוראי על ידי הנאצים, הישראלים הופכים למדכאים בני דמותם של הנאצים, שאחראיים לכל דבר רע שקורה לצד החלש, הפלשתינאי.
הפרק הזה נועד רק לסקירה מהירה של המופעים בישראל, ולכן לא נעמיק בפרטי התפיסה הזו. רק כדי לסבר את האוזן, אביא כאן ציטוט אחד מתוך הספר "עבודת ההווה" של פרופסור עדי אופיר מאוניברסיטת תל-אביב, שיצא ב-2001 ושנותן לכם טעימה מהגוון הישראלי של השיח בכיוון הזה. אני מצטט:
"מצב זה [כלומר, של הציונות כאידיאולוגיה חיה] הוא קצר ימים. בתוך כמה שנים, לכל היותר עשור או שניים, הציונות תהפוך לשריד מעולם שחלף, עניינם של מוזיאונים, ארכיונים ומחלקות אקדמיות להיסטוריה. הפוסט-ציונות תיזכר אז בתור שם שניתן לאותו רגע שבו נעשו יהודים-ישראלים מודעים לחלוטין לסיומו של העידן הציוני בהיסטוריה של היהודים. זה יהיה הרגע שבו יהודים ישראלים החלו להתיר לאנשים שאינם יהודים לתפוס את עמדת הקרבן והעזו ליטול אחריות על אותם קרבנות אחרים של המפעל הציוני".
שימו לב איך הוא מסווג את העולם לקרבנות ומדכאים, והוא מייחל ליום שבו היהודים יפסיקו לתבוע לעצמם זכות להיקרא קרבן ויתנו לפלשתינאים לקחת את התפקיד - כלומר, היום שבו כולנו נהיה WOKE, נתעורר ונבין כמו הפרוגרסיבים בארצות הברית את העובדה שאנחנו כאן חלק ממערכת נוראית ומתחזקים אותה כל יום. במאמר מוסגר אני חושב שווה לציין שהספר הזה יצא ב-2001. עברו מאז יותר משני עשורים, והציונות עדיין חיה ובועטת, כך שנראה שתחזיותיו עדיין לא קרובות למימוש.
את הציטוט הזה הבאתי מהספר "פוסט ציונות פוסט שואה", של פרופסור אלחנן יקירה מן האוניברסיטה העברית, שיצא ב-2007. אני ממליץ לכל מי שרוצה לצלול למים העמוקים של הפוסט-ציונות בישראל (עד 2007) לקחת את הזמן ולקרוא את הספר. בנוסף, אני מצרף לפרק לינק להרצאה של פרופסור יקירה מ-2018 על המחקר שלו בנושא, שבו הוא מבהיר את העקרונות של הפוסט-ציונות וגם מרחיב על השינויים שקרו בתנועה הזו בשנים האחרונות:
אז זו היתה סקירה בנושא הגזענות. כמו שאמרתי בהקדמה - רציתי שתבינו למה יש לישראל מקדמי חיכוך גבוהים מול הנרטיבים הללו, ומאידך לראות שעדיין יש אצלנו גרסאות פרוגרסיביות מקומיות, ואנשים שמפתחים את נקודת המבט הזו בסגנון ישראלי. וכמו שאני תמיד אומר - אני חושב שיש לנקודות המבט שלהם גם חשיבות, לפחות כל עוד מה שהם עושים הוא להציף בעיות שאולי לא שמנו אליהן כי היה לנו נוח לא לשים לב אליהן. הבעיה מתחילה, כמו תמיד, כשהנרטיב כולל-הכל שלהם משתלט על השיח ומתעקש שהוא כל המציאות, כל הסיפור. כדי לחשוב כך הם צריכים להתעלם מכל הדברים שאמרתי קודם לכן, שהופכים את הסיפור הישראלי למורכב מאד. הדחף הזה לעצב את המציאות באופן שמתאים לתיאוריה, ולהתכחש למצב בשטח, הוא הדבר שבעייתי כאן יותר מכל.
במעבר חד, בואו נדבר קצת על ענייני מגדר. לקראת הפרק ניסית להבין איפה הדברים עומדים ביחס ליכולת לעבור שינוי מין ולקבל הכרה רשמית מהמדינה לשינוי הזה, ואם הבנתי נכון, הרי שישנה וועדה רפואית שצריכה לאשר שינויים שכאלו, גם ניתוחים וגם רישומים בתעודת הזהות. גיל המינימום לשינוי רישום המין בתעודת הזהות הינו 16, שאז יש צורך גם באישור ההורים לשינוי, ונדרש מינימום של שישה חודשים של חיים תחת זהות חברתית טרנסית כתנאי סף. את השינוי בתעודת הזהות יכול לעשות גם מי שלא ביצע שום תהליך רפואי שמאשש את המגדר שהוא או היא מזדהים לפיו.
ניסיתי לחפש מאמרים על השילוב של נשים טרנסיות בספורט, בתי הכלא וכן הלאה בישראל, אבל לא מצאתי משהו מפורט מספיק, ואם מישהו מוצא מאמרים כאלו אשמח מאד שישלח לי למייל או בתגובה לפרק הזה באתר. ממילא, אני משער שהכל הולך אחרי מה שמופיע בתעודת הזהות, אלא אם כן נאמר אחרת. וכמובן, בכל הקשור לספורט בינלאומי ישראל כנראה מצייתת למה שנהוג בכל ענף לפי הקריטריונים הבינלאומיים. אנחנו מדינה קטנה, ולכן כנראה אין לנו את היכולת להכתיב מדיניות בתחומים הללו.
מה שכן, בואו אשתף סיפור מקומי עדכני יחסית. לפני כשנה רעשה הארץ כשהתפרסם סיפור על ילד טרנסג'נדר, כלומר בת ביולוגית שמזדהה כבן, בגבעת שמואל. בגדול, התברר שהילדה, שהיתה בגיל 8 כשהמקרה התפרסם, כבר שלוש שנים מזדהה כבן כלפי חוץ לכל דבר ועניין, ובית הספר וההורים שיתפו פעולה בעניין בלי לספר לשאר ההורים בבית הספר שזה המצב. בית הספר היה דתי-לאומי, והתגלית גרמה לתרעומת אצל חלק מן ההורים, שדרשו שהילדה תוצא מבית הספר, בעוד הורים אחרים תמכו בהשארותה. אתם יכולים לחפש את המידע על הסיפור הזה באינטרנט, ואני רק מציע שתזכרו שרוב מי שמדווח על נושא כזה הוא בעל דעה חזקה מאד בעניין, וממילא הדיווח יהיה מוטה לאיזהשהו צד.
הסיפור הזה מנקז לתוכו המון מורכבויות שדיברנו עליהם בעונה הזו. מה הכיתה שהכי מתאים שילדה כזו תלך אליה? האם באמת נכון וראוי לאשש מגדרית ילדים בגיל כה צעיר, או שמא דווקא לאתגר את הזהות הזו עד שיתבגרו? אם מומחים אומרים שעדיף לא לספר לאחרים על הזהות הביולוגית ופשוט להתנהג כמין שמתאים למגדר, האם זה אומר שמותר לבית הספר להסתיר זאת משאר ההורים בבית הספר? והאם מותר להורים לומר, כשדבר כזה מתגלה, שיש בכך פגיעה בילדיהם שלהם, שיכולים להתבלבל מגדרית בעצמם? תזכרו שמדובר בילדים בגיל 8 או 9, כן, לא בנערים בגיל העשרה. ולסיום, מה עושים כשחושבים לטווח ארוך? זה משהו אחד לומר שילד טרנסי בכיתה ג' יהיה יחד עם הבנים, אבל האם התכנית היא שזה ימשיך גם לתוך התיכון, כשההורמונים מסביב סוערים? ואם לא, אז האם התכנית היא לפרק לילד את המסגרת החברתית מתישהו בדרך, והאם לזה אין גם מחירים? שאלות קשות.
אני לא מקנא באלו שנאלצו להתמודד עם הסיטואציה הזו. לא ההורים של הילד הטרנסי, ולא ההורים האחרים בבית הספר. זו באמת סיטואציה קשה, כשבשני הצדדים אני מאמין יש הורים שרוצים פשוט את מה שטוב לילדיהם. אני רוצה לקוות שאם אי פעם אהיה במצב כזה, הכלים המושגיים שפיתחנו כאן יעזרו לי לנסח באופן טוב את גבולות השיח ולהבין את הסכנות והיתרונות שבכל אפשרות פעולה, ולדעת בעיקר לא לעשות דמוניזציה של אף אחד מן הצדדים. אני מקווה שבאותו אופן זה יעזור גם לכם.
אבל לנושאי המגדר יש גם צד יותר קליל, לפחות בשלב שבו אנחנו נמצאים איתו כיום, והוא נושא השפה. בתור נקודת מוצא, וכפי שדיברנו כבר בפרקים קודמים, העברית מציבה קשיים גדולים יותר כלפי הפרוגרסיבים שמחפשים נייטרליות מגדרית בשפה. העברית אינה כמו האנגלית - לא די בשינוי של כינויי הגוף כדי להיפטר מהזיהוי המיני בשפה. בעברית, כל שם עצם וכל פועל הוא או זכר או נקבה. התנ"ך כתוב בשפה הזו, עגנון כתוב בשפה הזו, כל השפה היומיומית שלנו משולבת במגדריות הזו. על פניו, נראה שעל הפרוגרסיבים להרים ידיים מראש, נכון?
אבל - האמנם זה כך? בואו נצא למסע קצר בעולם הזה. המקום הכי טבעי להתחיל בו הוא עם מירב מיכאלי כמובן. כפי שאתם יודעים, בעברית משתמשים בלשון זכר-רבים כאשר יש קבוצה מעורבת של נשים וגברים, גם אם יש גבר אחד בקבוצה. כפי שנאמר באתר האקדמיה ללשון עברית:
"צורת הזכר בעברית משמשת לא רק לזכר. היא גם הצורה שאנחנו נוקטים כשאין לנו צורך להבחין במין – כלומר היא גם הצורה הסתמית, הלא מסומנת."
לעומת הכלל הזה, מיכאלי נוהגת להתבטא כבר המון שנים ב"לשון רבות", כלומר להתייחס לקבוצות מעורבות - בלשון נקבה, ולפעמים לומר את שתי ההטיות - "אנחנו הולכות והולכים לשנות דברים במדינה" וכן הלאה. המוטיבציה למנהג שלה היא התפיסה הפמיניסטית שלה, לפיה צריך להנכיח את הנשים בשפה במקום לגרום להן להרגיש כאילו הן שקופות כשיש גברים בסביבה.
זכותה של מיכאלי כמובן לדבר איך שהיא רוצה, אבל שווה גם להביא את הקונטרה לטיעון האידיאולוגי הזה. והוא, שבאותה מידה אפשר היה לפרש את הנוהג הקיים בעברית במבט אידיאולוגי הפוך. אציג לכם את זה כך: נניח שהמצב היה מתהפך, וברירת המחדל, "הצורה הסתמית" כפי שקוראים לזה באקדמיה, היתה דווקא צורת “רבות”. אני רוצה להציע שגם בעולם המקביל הזה היתה צצה לה מירב מיכאלי מקבילה, ואומרת - "זה שמתייחסים לנשים בתור ה'סתמי', זה שאין להן הטייה מיוחדת משלהן כמו שיש לגברים, זה בגלל הפטריארכיה".
במילים אחרות, יש את העובדה - ויש את הפרשנות לעובדה. הפרשנות של מיכאלי היא פרשנות שהיא יוצקת לתוך המציאות, שיקוף לא של השפה והמסרים התת-הכרתיים של השפה, אלא שיקוף של התת-מודע של מיכאלי עצמה. ודווקא המהלך שלה עושה, לטעמי, את הדבר ההפוך ממה שהיינו רוצים - אם בעבר מי שדיבר בלשון רבים לא נתפש כמתייחס למין ספיציפי, עכשיו כולנו נהיים סופר רגישים לניסוחים הללו, וחבל. בתור מי שמקליט פודקאסט אני יכול לומר לכם שהיה הרבה יותר קל להשתמש בלשון רבים ה"סתמית" בלי לדאוג שמישהי תפרש את זה בטעות כהתעלמות ממנה - כשבאמת, כל שאני רוצה הוא שכל מאזין ומאזינה ירגישו שאני מכבד אותם. לומר תמיד "אתם ואתן" ליתר ביטחון זה לא נורא, אבל פחות זורם.
והנה דבריה של רונית גדיש מן האקדמיה בעניין:
אבל הנוהג של מירב מיכאלי זו רק ההתחלה. יש גם כאלו שחושבים הרבה יותר בגדול, שהרי עצם זה שאין בעברית הטייה נייטרלית באמת מאד מפריעה להם. כפי שראינו, הפרוגרסיביות מאמינה גדולה באופן שבו השפה מייצרת מציאות. גם השמרנות מבינה זאת, אבל בניגוד לשמרנות שסבורה שהמציאות חזקה מן השפה, הפרוגרסיביות ממש חושבת שכמעט הכל הסללה תרבותית ולכן ממש קריטי לרתום את השפה לשינויים חברתיים. בעוד השמרנים חושבים שהסביבה היא די קבועה ומתמקדים בלחזק את הפרט שידע להתמודד עם הקשיים שהיא מערימה, הפרוגרסיבים מעדיפים לבצע שינויים מערכתיים בסביבה כדי שלא יהיו קשיים כאלו מראש. ולכן, יש גם אנשים שממציאים הטיות לשוניות חדשות, כמו לדוגמה בקטע הקצר הבא, בראיון עם ויקי טפליצקי בן-סעדון, מרכזת תחום המינוח באקדמיה, שמציגה לכתב את הרעיון - שהיא לא מסכימה איתו, יש לומר:
“הצעתי היא להוסיף אות חדשה לשפה העברית - ל’ סופית. הֶל רציל, הֶל קוראיל, הֶל הולכיל... כך ניצור שיוויון ונוכל לתאר קבוצה של גברים ונשים יחדיו”
כלומר, ההצעה היא להחליף את “הם” ו”הן” ב-”הל”, שייחשב נייטרלי מינית. ובאופן דומה, יש גם אותיות חדשות - פונט נייטרלי מגדרית עבור העברית. בתמונה כאן למטה אתם יכולים לראות את הביטוי “ברוכים הבאים” כתוב בפונט הזה. כפי שאתם רואים, יש כאן אותיות שקל לעין לפרש כשתי אותיות שונות. אות שנראית בו זמנית כ-ו וכ-י, ועוד אות שנראית כמו ם סופית וכמו ת', וביחד אפשר עכשיו לכתוב מילים באופן שיתפרש לשני המינים בו זמנית.
בסרטון שהבאתי לעיל יש ראיון עם מיכל שומר, מי שעיצבה את הפונטים הללו, שמסבירה את תקוותיה:
מיכל: “[האותיות הללו] מאפשרות לקרוא ולכתוב בצורה רב-מגדרית שכוללת את כולם, גם בלשון נקבה וגם בלשון זכר ביחד.
מראיין: “מה יקרה עוד דור? לאן זה יוביל?”
מיכל: “אני מקווה שבסופו של דבר זה יוביל לשיוויון מגדרי בין גברים ונשים, ושפה היא כלי אחד בדרך לשם”
בתגובה לזה, ויקי אומרת שאלו רעיונות נחמדים, אבל נראים לה כמתעסקים בשוליים, וגם מאתגרים קבוצות חלשות. “אני רוצה מציאות שיוויונית, לא רק שפה שיוויונית”, היא אומרת, ומעירה שאנשים דיסלקטים דווקא סובלים מהמון מהחידושים בתחום: לא רק עברית רב-מגדרית, אלא גם לוכסנים ונקודות, שאותם בטח אתם מכירים. גם כאן, מקדמי השינויים חושבים שמה שהם עושים רק ייטיב עם החברה. הם לרוב ממעיטים מהסכנות שהשינוי טומן בחובו, ויגלו רק במאוחר שיש לשינויים שלהם גם קרבנות.
את כל זה הבאתי לכם רק כדי שתראו שאותם המאבקים שקורים בחו"ל יכולים להתהוות גם כאן, מאבקים בין אלו שרוצים לשנות את החברה ולהפוך אותה לשיווינית דרך השפה, ואלו שרוצים לשמר את הקיים. עכשיו, שפה היא דבר דינאמי, דבר שמשתנה לאורך הדורות. גם האותיות העבריות שלפני אלפיים שנה נראו אחרת מאשר היום, ומי אני שאגיד לכם שהעברית לא יכולה להשתנות שוב לאורך זמן. מה שאני כן רוצה שתקחו מהעונה כולה הוא שתבינו שלא מדובר בקוריוז, אלא במשהו הרבה יותר עמוק ומשמעותי.
כלומר, אגיד זאת כך: אם אני הייתי רואה את הפונט הרב-מגדרי באיזה אירוע בלי שהכרתי את הרקע שלו, הייתי מסתכל ואומר - וואלה, איזה מגניב! איזה עיצוב חביב. הייתי חושב שמדובר בגימיק ולא יותר מזה. אבל כשמבינים שמאחורי הגימיק הזה מסתתרת אידיאולוגיה, מבינים שהנסיון לקדם את הפונט הוא בעצם נסיון לקדם את האידיאולוגיה העמוקה יותר, להזיז את הקרחון כולו קדימה. מבחינתם צריך להפוך את השימוש בו לאט לאט לנוהג, שימשיך וינסה להתמסד. לאורך זמן הם יכולים לשכנע הוצאות ספרים להוציא ספרים כך בשם השיוויון, ומשם זה יגיע לכנסת, לשלטים של שמות רחובות שערים יחליפו. התנ"ך הרשמי של הכנסת יודפס בפונט הזה, כי יגידו שהוא יותר מכיל, וכן הלאה.
כל אחד מכם יכול לשמוע את החזון העתידי שתיארתי, את התהליך שהמצאתי כאן, ולהגיד - “זה נשמע לי מדהים” או “זה נשמע לי נורא”. אבל בלי קשר למה אתם מקווים שיקרה, אני רוצה שתבינו: האנשים שמקדמים זאת רציניים לגמרי כשהם אומרים שהם רוצים שזה יהיה העתיד של כולם. זו חלק מן המהפכה. וזו הסיבה שהדברים שראינו בעונה הזו הם כה חשובים, כי הם יכולים לעזור לנו לזהות מראש תהליכים כאלו מדברים שנראים קטנים לאדם מן הרחוב, ולגבש עליהם דעה בשלב מוקדם. בהקשר הזה אני רוצה לשתף איתכם משהו אישי: אחד הקשיים בלהיות "אני" היא שאני רואה דברים קטנים כאלו, וכשאני מנסה להסביר לאנשים סביבי שזה לא משהו קטן, זה משהו גדול - אנשים חושבים שאני עושה הר מעכבר, שאני קונספירטור. זה מאד מתסכל, אני מודה. הפודקאסט שלי הוא בעצם השאיפה שלי להרחיב את מעגל האנשים שלא יסתכלו עליי עקום כשאני אצביע על התופעות הללו ואגיד - "יש כאן משהו עמוק שקורה וכך צריך להתייחס אליו".
כמובן, עכשיו אתם תהיו כמוני, ותסבלו כמוני, והדרך היחידה שתהיה לכם לגרום לאנשים לא לחשוב שאיבדתם פרופורציות היא… לשכנע אותם להאזין לפודקאסט :)
ולסיום הפרק הזה, בואו נדבר קצת על האקדמיה הישראלית. כרקע, אני רוצה להזכיר לכם על קצה המזלג את מה שדיברנו עליו בפרק ה-16, לאור מחקריו של ג'ונתן היידט על התפלגות הדעות הפוליטיות באוניברסיטה. ראינו אז את הסכנה בחוסר גיוון פוליטי בפקולטות השונות, בעיקר במדעי החברה: שכאשר יש מונוליטיות פוליטית באותן פקולטות, שאמורות לפתח את ההבנה שלנו לגביי האנושות, המדינה, המשפט והכלכלה, התהליך האקדמי כולו מתעוות, כי פתאום אנשים לא מסוגלים להבין שתיתכן דעה אחרת משלהם, והם מתחילים לחשוד בדעות יוצאות דופן שכאלו כאילו הן לא דעה לגיטימית נוספת במגוון הדעות, אלא דעה מסוכנת.
זוכרים את זה? יופי. אז עכשיו אני רוצה להשמיע לכם את הקטע הבא מתוך דיבייט של גדי טאוב עם הפרופסורית רונית לוין-שנור מאוניברסיטת רייכמן. גדי טאוב, למי שלא מכיר, התחיל את דרכו בשמאל, ולאורך השנים נע ימינה, והיום הוא הפודקאסטר השמרני עם הכי הרבה האזנות בארץ, והפודקאסט השני בהאזנותיו בקטגוריית הפודקאסטים הפוליטיים. בכל אופן, הדיבייט הזה שלו התרחש לפני כשנה, במסגרת המאבק שהתחולל כאן במדינה סביב הרפורמה המשפטית של יריב לוין וקואליציית הימין, וכך הוא מספר על מה שקרה כשרצו להזמין אותו לשתף את דעותיו על הרפורמה באחת המכללות:
גדי טאוב: תסתכלי על האקדמיה. הייתי אתמול במכללת תל-חי, שָמַה עושים להם הסגל דמוקרטיה-על-הדשא ויש הרצאות נגד הרפורמה בהפסקות. אבל אין הרצאות בעד הרפורמה. אז הסטודנטים הלכו ורצו להביא מישהו שידבר בעד הרפורמה, אז אמרו להם “לא, זה פוליטי… בזה יכול לעסוק רק תא סטודנטים”. אז הקימו תא של “אם תרצו” בשביל שאני אוכל לבוא.
תלמיד: גם פה זה היה
גדי טאוב: …אני מלמד באוניברסיטה… קבוצת הווטסאפ שלנו הפכה לקבוצה לאירגון הפגנות. אני הפסקתי ליטול בה חלק. ביקשתי שיודיעו לי באופן פרטי אם יש הודעה פרטית, הם עשו יום עיון לסטודנטים - לא הזמינו אותי. יש רק דעה אחת לגיטימית! זה הליברליזם שלכם!
עכשיו, אני יודע שנושא הרפורמה המשפטית הוא נושא טעון מאד אצל הרבה אנשים, וכנראה גם אצל חלק מכם. אולי אתם חושבים עכשיו ש”אלישע היה בעד הרפורמה, והוא מנסה לתקוף את בית המשפט דרך הפודקאסט שלו”. אז תנו לי לומר שני דברים בעניין. הדבר הראשון הוא שכפי שאולי הייתם מנחשים לבד, אני הייתי איפהשהו באמצע. יש לי את הדעה שלי של איך הרפורמה צריכה היתה להיראות, ויש לזה חפיפה אבל לא זהות עם מה שהקואליציה ניסתה להעביר, וזה עוד לפני שדיברתי על האופן שבו היא ניגשה למלאכה הזו. אבל הדבר השני הוא שהרפורמה היא לא העיקר כאן; מבחינתי זה יכול היה להיות כל נושא שעל סדר היום. השאלה כאן הרבה יותר חשובה ממה יעלה בגורל הרפורמה: איך אנחנו רוצים לברר ולהחליט דברים כאן במדינה - האם על ידי סתימת פיות של הצד השני בכל מקום שיש לי כח ממסדי שמאפשר לי לעשות זאת, או על ידי ויכוח כנה בין שני הצדדים שנועד לברר את האמת?
שווה אולי גם להזכיר שבתקופת המחאה, כמעט כל האוניברסיטאות איימו בשביתה ועודדו באופן רשמי את המחאה נגד הרפורמה. באופן לא מפתיע בכלל, הממסד היחיד שלא קרא לשביתה היה אוניברסיטת אריאל - המפתח הפוליטי ברור כאן לגמרי. והנה הדברים שאמר בעניין פרופסור משה כהן אליה, בשיחה עם גדי טאוב על הרפורמה בדצמבר האחרון, גם באותו הכיוון:
עשו סקר בהרווארד בקרב המרצים. 80% מהמרצים הגדירו את עצמם או ליברלים או פרוגרסיבים, אחוז אחד הגדיר את עצמו כשמרני ואפס כשמרני מאד… הדבר הזה הגיע לרמה פתולוגית ואותו הדבר קיים גם באוניברסיטאות [בארץ]. עשו סקר… לגביי השביתה הלא-חוקית שרצו לקיים כנגד הרפורמה בתיקון עילת הסבירות… במרבית האוניברסיטאות כ-90% מהמרצים תמכו בשביתה לא חוקית. באוניברסיטה העברית, יו”ר ועד המרצים אמר “אני נגד הרפורמה, אבל לא צריך חושב שראוי להשתמש בכלי הזה” - פיטרו אותו. כלומר יש כאן מצב פתולוגי של היעדר גיוון… בישראל אנחנו בצעדים מהירים לכיוון הזה [של הארוורד]…
והנה עוד קטע באותו עניין בהמשך הדברים, גם של משה כהן-אליה:
אנשים שכותבים ועוסקים במחקר, הם מטבע הדברים מושפעים מהעמדות הפוליטיות שלהם… הבעיה היא לא עם אותם מרצים, הבעיה היא עם המוסד וזה שאין גיוון… היום לך תמצא איש ימין במשפט בינלאומי, לך תמצא איש מרכז במשפט בינלאומי - אתה לא תמצא…
אני רוצה להאיר זרקור על ההומוגניות, על החד-צדדיות. העובדה שכנסים באוניברסיטאות הם מונוליתיים שקשה מאד למצוא אפילו בנאדם אפילו מהאמצע זו בעיה מאד קשה… אני פגשתי אנשים בכירים והעליתי את העניין הזה, ואנשים מודעים לבעיה. הם אומרים שזה לא הזמן, הסגל יתנגד - באופן שזה אף פעם לא יקרה…
במילים אחרות, וכפי שאמרתי קודם לכן, אנחנו לצערי באותו מסלול כמו שהיה וישנו בארצות הברית, של בועתיות אידיאולוגית הנוטה לשמאל. באוניברסיטה, מצב תודעתי של מונוליתיות בשיח הוא בעצם התחלת הסוף של היכולת לעשות עבודה אקדמית, לפחות כל עוד מה שאנו רוצים ממנה היא לחתור אל האמת. כפי שראינו שוב ושוב לאורך העונה, חיפוש אחר האמת דורש שיח ומשוב מול הדעות שמתנגדות לך - דווקא אלו שמתנגדות לך. כשאתה מסנן מראש דעות ואומר שאין טעם לשמוע אותן, וקובע שהן מחוץ לגדר, אז נכון - יכול להיות שסיננת דעות רעות ושיקריות באופן מיידי. בטווח הקצר אולי הרווחת זמן והשקעה, כי הכח בידיים שלך למנוע מהם לדבר. אבל לטווח ארוך מה שעשית הוא שהחלטת לוותר על תהליך השגת האמת, מה שאומר שמכאן והלאה שיבשת את דרכי הגישה אל האמת. וכשזה המצב - מה יועילו לנו אקדמאים? אם מטרת האוניברסיטה היא להיות מוסד שהאמת היא נר לרגליו, אז מצב מוטה כמו שיש היום הינו בגידה בייעוד הזה, שמרוקן את האוניברסיטה מן המרכיב המהותי ביותר שלה. בלי שינוי משמעותי, בסוף כל שיישאר שם יהיה אסופת אנשים חכמים שבנו לעצמם בועה שבה הם שומעים רק את מה שהם כבר מאמינים בו. לזה קוראים אורתודוקסיה, לא מדע, ולא שאיפה לדעת.
אני רוצה להדגיש שוב שגם כאן, המטרה שלי בהבאת הקטע איננה לנקוט צד לגביי הרפורמה, אלא לנקוט צד לגביי כללי המשחק שאנחנו רוצים לאמץ לגביי איך הדיון הציבורי והאקדמי אמור להתנהל סביבה. אנחנו חייבים יותר שיח, לא פחות, לתת ליותר קולות להישמע, גם אם אנחנו חושבים שלקבל אותן יוביל למצב רע. האמת, בתקופה שלנו עכשיו דווקא שומעים יותר על מרצים מהשמאל הרדיקלי שמתבטאים באופן שלא נעים לאוזן הישראלית לגביי המלחמה ואירועי השביעי לאוקטובר, וגם לגביהם אני רוצה לומר - כל עוד הם לא עברו על החוק, כל עוד הם לא מתעמרים בסטודנטים שלא מתיישרים איתם פוליטית, אני חושב שצריך להגן על זכותם להתבטא גם באופן מכעיס וגם באופן שלדעת רוב הישראלים הוא אנטי-מוסרי בלי שהם ירגישו חשש שיפוטרו בגלל זה. רק מתוך שמיעת הצד השני, מעוות ככל שאנחנו נחשוב שהוא - רק כך נוכל לברור את הטוב מן הרע לפי טיב הטיעון, ולא לפי המפלגה שבעלי השליטה בממסד זה או אחר מצביעים אליה.
אז זהו להיום! מקווה שהיה לכם מעניין, ושיש לכם חומר למחשבה לגביי מה שקורה אצלנו במדינה. הפעם זה קרוב אלינו ממש, ויש לזה גם יתרון - בידינו לשנות את זה. בסוף אנחנו בדמוקרטיה, וזה אומר שהאזרחים הם אלו שקובעים איך נחיה כאן.
עד הפרק הבא - פרק סיום העונה… להתראות!
This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com -
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות עונה ראשונה פרק 25!
כפי שאתם יודעים, את שני הפרקים האחרונים הקדשנו לזיקוק של שתי נקודות תורפה של הפרוגרסיביות, לפחות לטעמי. הראשונה היא התפיסה של כל מערכות היחסים האנושיים כמושתתים בעיקר על בסיס של דיכוי, והשניה היא הניטרול המוחלט של רעיון הבחירה החופשית האנושית, והמסקנה המתבקשת שלפרט אין יכולת להשפיע על חייו מלבד בכך שישעבד את עצמו לחזון הפרוגרסיבי המלא. היום אנחנו נדבר על נקודות תורפה שלישית ואחרונה לעונה הזו. כפי שתראו, בניגוד לשתי הנקודות שסקרנו עד כה, שנובעים באופן ייחודי מתוך החזון עצמו, הנקודה שנעמיק בה היום היא תופעה שגם תנועות אחרות יכולות ללקות בה, ולקו בה בעבר. אבל היום תורה של הפרוגרסיביות להיות זו שסובלת ממנה, עם כל ההשלכות ותופעות הלוואי שלה.
זה הזמן גם לומר שחוץ מאשר הפרק הנוכחי, נותרו לנו עוד שני פרקים עד סיום העונה! זה לא שאין עוד אזורים הקשורים לתפיסה ולתנועה הפרוגרסיבית שאפשר וכדאי לבחון אותם, אלא שגם טוב לדעת איפה לשים נקודה ולקחת זמן לעכל. ובכלל, יש עוד הרבה נושאים מעניינים שם בחוץ שכדאי שנדבר עליהם, נכון? אז אנחנו ניקח הפסקה ולפי איך שדברים יתגלגלו נחזור לנושא העסיסי הזה בעתיד.
בינתיים, רק אתן לכם פרומו קצר לגביי מה שמצפה לכם בשני הפרקים שנותרו אחרי הנוכחי: את הפרק הבא אקדיש לביטויים פרוגרסיביים בישראל שלנו, וגם להבדלים שיש בהקשר הישראלי בכל הקשור להשפעת החזון הזה כאן. את הפרק האחרון נקדיש לסיכום העונה וגם להסתכלות במבט-על על השמרנות והליברליות אל מול הפרוגרסיביות, כסוג של בחינה מחדש של הדברים שאמרנו אי שם בפרק השני של העונה.
ומה הלאה, לגביי עונה שניה? חכו, חכו, בואו לא נקדים את המאוחר. תשאלו אותי שוב בעוד שני פרקים.
ובינתיים, לא אמרתי את זה כבר הרבה זמן - אם מישהו מכם רוצה לשאול שאלה או להציע נושא לדיון, מוזמנים לכתוב לי כאן. כל דרך שאני יכול לעזור לייצר שיח בונה סביב נושאים מורכבים כאלו - אני אשמח.
ובכן, לענייננו. נקודת התורפה השלישית שאני רוצה שנתמקד בה כיום היא השכנוע העצמי העמוק של התנועה הפרוגרסיבית בכך, שלא רק שהיא זיהתה באופן מדוייק את בעיות היסוד בחברה שלנו, אלא שהיא גם מסוגלת בוודאות למצוא פתרונות טובים לבעיות הללו, כאן ועכשיו. המחשבה, שרק בגלל שאתה יודע להצביע על בעיות זה אומר שאתה יודע ומוכשר גם לפתור אותן - המחשבה הזו יכולה להיות הרסנית במיוחד בידיים הלא נכונות. ובואו נפתח את הרעיון הזה.
ביקורת החברה על פי התפיסה הפרוגרסיבית מכיל תובנות חשובות גם למי שאינו מזדהה כפרוגרסיבי. אין ספק שמערכות היחסים בין הקבוצות השונות בחברה גם מכילות אלמנטים של מאבקי כח. אין ספק שלאנשים שונים יש אינטרסים שונים, שנמצאים בהלימה כללית לזהויות השונות שלהם, מה שיכול להסביר כל מני דינמיקות רוחביות בציבור. הם גם צודקים בכך שחלק מהדברים השליליים שאנו עושים כיום בחברה נובעים מהסללה חברתית, מסורות מהדור הקודם שאנו נעביר לדור הבא אם לא נשים לב אליהן ונעשה משהו בנדון. העלאת פיסות מן התת-מודע הקולקטיבי הזה לרמה המודעת יכולה לעיתים להיות שירות גדול לחברה, שתוכל לאמץ מדיניות מתקנת שתאזן את ההטיות הללו.
אבל כפי שכל מי שאי פעם צפה בסרט, קרא ספר או הביט בציור של אומן מוכשר יודע - לבקר מה שמישהו אחר עשה זה קל - לעשות בעצמך זה סיפור אחר לגמרי. מבקרי ספרות יכולים להשמיד ספר בלשונם החדה ולהצביע באופן ברור על הליקויים שלו, אבל אינם לרוב סופרים מוצלחים במיוחד בעצמם. מבקרי אומנות אינם מוכרים את ציוריהם במליונים, ועיתונאים, אקדמאים ורבנים שעושים מעבר לפוליטיקה אינם תמיד פוליטיקאים מוצלחים. ולמה? כי להצביע על מה חסר מתוך מבט אידיאליסטי מהצד זה משהו שהרבה יותר קל מאשר לבנות משהו חלופי שעובד טוב ומתחשב בכל המציאות המסובכת. האמת, עכשיו שאני חושב על זה, נראה לי שהרחקתי לדוגמאות מורכבות מדי: הילד בן 10 שלי שיראה משאית עם פנצ'ר בגלגל יֶדע להצביע ולומר שמשהו שבור שם - אבל בבקשה אל תסמכו עליו להחליף את הגלגל הזה בעצמו. האמירה הידועה ש"זיהוי הבעיה הוא חצי מהפתרון" היא אופטימית מדי בסדרי גודל. זיהוי הבעיה הוא תנאי הכרחי לפתרונה, אבל רוב הבעיות הגדולות ידרשו הרבה זמן ומחקר אחרי שזיהינו אותן לפני שבכלל יהיה לנו קצה חוט לפתרון, ולו חלקי.
אפילו שרובנו מכירים בעובדה הזו, אנחנו נוטים לשכוח אותה כל הזמן בהתנהלות שלנו בעולם. טוויטר מלא בפוסטים שמציעים פתרון פשוט, שאפשר לנסח בכמה מאות תווים, לבעיות חברתיות משמעותיות. הכותבים משוכנעים שהפתרון שלהם אלגנטי ומושלם, ושהסיבה היחידה שאנשים לא ממשים אותו הוא מסיבות לא ענייניות - במקרה הטוב טיפשות או חוסר הבנה, ובמקרה הרע כוונות זדון. ואמנם, יש בעולם הרבה טיפשות והרבה כוונות זדון, אבל יש גם הרבה אתגרים מורכבים באמת, ורוב הזמן גם אדם גאון וצדיק לא יצליח לפתור אותם מהר ובאלגנטיות, בלי להידרש לפשרות כואבות. פתרונות אלגנטיים שמצליחים רק לשפר את המציאות ולא לגרור איתן השלכות שליליות הינם נדירים ביותר.
את התובנה הבסיסית ביותר הזאת, נראה שהפרוגרסיבים מעדיפים להדחיק. הם משוכנעים כל כך שתיאור הבעיה שלהם מקיף את כל הבעיה, ושהפתרונות שיש להם בראש לחוליי החברה הם הפתרונות בהא הידיעה, עד כדי כך שהם דוחפים את הפתרונות שלהם בכל הכח לתוך הרגולציה בכל המישורים שיש להם בהם השפעה. והם עושים זאת מתוך זלזול במבקריהם, מתוך מחשבה שאם אתה מבקר אותם - אתה האוייב. והסגירה הזאת של מנגנוני משוב מונעת מהם לשים לב לכך שלא רק שהפתרונות שלהם לא עובדים כמו שחשבו, אלא שהם מביאים איתם גם תוצרי לוואי קשים ביותר שהם לא לקחו בחשבון.
כך לדוגמה הזכרנו את האזור בסיאטל שפונה מנוכחות משטרתית, כחלק מחזון אוטופי של חברה ללא משטרה, שקרס לאחר שאדם או שניים נרצחו שם. דיברנו על הדחיפה לקבל את הזדהותו האישית של כל אדם ולתת לה קושפנקא רשמית בלי סינון - וראינו איך זה גם פתח פתח ענק לגברים סיס-ג'נדרים שיזדהו כנשים וישתלטו על כנס לקידום נשים בהיי-טק. סקרנו את כללי השיח שאמור למנוע מיקרו-אגרסיות בקמפוסים, ואיך שזה הוביל לקיטלוג אנשים על הספקטרום האוטיסטי כאשמים באגרסיה מעצם האיבחון שלהם. וראינו גם איך הדאגה לקבלתם של ילדים מבולבלים מגדרית כמות שהם יכול להוביל לביצוע פעולות רפואיות פולשניות בגופם של קטינים, שלא יוכלו להחזיר את הגלגל אחורה אם ירגישו אחרת כשיתבגרו. בכל המקרים הללו היה מדובר במדיניות שהלכה רחוק מדי, שהתבססה על תחושת וודאות בהבנתה את המציאות ושראתה לנגד עיניה רק את היתרונות שיבואו עם המדיניות החדשה, בלי לתת משקל למחירים שנשלם אם היא לא מושלמת.
במילים אחרות, הפרוגרסיביות מבצעת כיום המון ניסויים, מה שהייתי קורא להם ניסויים חברתיים באש חיה, בעיצוב מחדש של החברה. כל הפוקוס שלה הוא על המדדים שמעניינים אותה, והיא מסרבת להכיר בכך שהניסויים הללו פוגעים באנשים אמיתיים, בשר ודם, וללא היתכנות ארוכת טווח לרעיונות שהם דוחפים. הדבקות האידיאולוגית שלהם, בשילוב עם סירוב לשמוע משוב וביקורת מאלו שלא מסכימים איתם - התהליך הזה מוביל אותם להרוס את מוסדות החברה הקיימים בלי לבנות אלטרנטיבה ראוייה.
בואו אשמיע לכם את הביקורת הזו בדיוק בקולה של אנה קספאריאן, דמות שהתחלתי להתעניין בה בשנה האחרונה, ושווה שניקח כמה רגעים לדבר עליה. אנה קספאריאן היא שדרנית באתר TYT, ראשי תיבות של "הטורקים הצעירים". מדובר באתר חדשות ופרשנות פרוגרסיבי שנוסד לפני כעשרים שנה, וקאספאריאן היא אחת הדמויות הבולטות שם בשנים האחרונות. במשך שנים, כשהייתי רואה סרטונים שלה פה ושם, היא אמרה בדיוק מה שהייתם מצפים לשמוע מפי שדרנית באתר שצבוע באופן בולט כפרוגרסיבי. אלא שלפני כשנה בערך, לאחר כמה אירועים שחוותה כשדרנית וגם כאזרחית מן השורה, היא החלה להטיל ספק בנרטיב הפרוגרסיבי. כיום, בראיון שעשו איתה, היא אמרה, ואני מצטט, "אני עדיין בשמאל, אבל אני לא מזדהה כשמאלנית יותר". במילים אחרות, היא מחפשת את הזהות הפוליטית המדוייקת שלה, בעיקר כחלק מן ההכרה שמשהו שבור בפרוגרסיביות.
ממילא, אני חושב שמעניין לשמוע דברים מפי מישהי שעדיין נמצאת בתהליך שכזה, שעדיין משדרת באותו ערוץ ועדיין מאמינה בגדול באותם דברים, אבל רוצה שיהיה בהם עומק ושלא יישארו בגדר סיסמאות. בשיחה שעשתה עם שני מראיינות, ליברליות שאינן פרוגרסיביות, היא אמרה ככה:
הבעיה שלי עם הימין היא שנראה שהם מעוניינים להשתמש בעלייה בפשיעה בערים הגדולות כדי לצבור נקודות פוליטיות בציבור. אבל בשמאל מסרבים בעקשנות להודות שיש בכלל בעיה. וכשמציגים בפניהם סטטיסטיקות והם חייבים להודות שיש ערים עם עלייה בפשיעה, הם מסרבים לקבל אחריות על הרפורמות שהם הובילו שם שתרמו לעליה… יש כאן חוסר מוכנות להודות שהם טעו. יש אומץ באמירה ש"כן, זה לא עבד אבל בואו ננסה כמה שינויים"... יש הרבה מה להעריך בגישה איטרטיבית כזו, אבל אנחנו לא רואים את זה אצלם.
ובואו ניקח עוד דוגמה לאזור שבו הפרוגרסיבים מספרים לעצמם ולעולם שיש להם פתרון לבעיה ענקית, כשבעצם אין להם דבר כזה בכלל. אחד הנושאים שלא דיברתי עליהם עד היום הוא הנושא האקולוגי, ואיך התפיסה הפרוגרסיבית באה לידי ביטוי בפעילות בהקשר של שינוי האקלים. בגדול, הפרוגרסיבים הם אלו שדוחפים למהפכות ירוקות במדינות המערב, לצמצום שריפת דלק ושחרור גזי חממה לתוך האטמוספירה, ורגולציה כבדה על כל תהליכי ייצור האנרגיה, והכל בשם הצלת כדור הארץ מקטסטרופה אקולוגית. ישנם תנועות פרוגרסיביות כמו Extinction Rebellion שפועלים באופן רדיקלי להעלאת מודעות לעניינים הללו, או דמויות מפורסמות כמו גרטה תורנברג שבוודאי שמעתם עליהם. המודל שם זהה למה שכבר ראינו בתחומים אחרים של הפרוגרסיביות: תיאור המציאות כנשלטת על ידי גורמים לא ענייניים שסוחטים את משאבי העולם לטובת שימור כוחם; תביעה בלתי מתפשרת מכל מי שמקשיב להם לעשות מהפכה בכל המערכת התעשייתית, בהרגלי הצריכה, ובסדרי העדיפויות שלהם; והתרעה שגורל העולם כולו בסכנה אם לא יקשיבו להם - ומיד.
אנחנו נקדיש אולי בעתיד עונה לנושא הזה, שדורש העמקה וסבלנות משל עצמם. בכל אופן, יש כאן שאלה מדעית ששווה להתמודד איתה באופן מדעי לפני שמערבים פוליטיקה. בהקשר שלנו אני רק רוצה לשים את האצבע על הכשל שדיברנו עליו כאן. בואו נניח שהם צודקים לגביי התחזיות. בואו נניח שהם אפילו צודקים לגביי זה שאם כל העולם היה עובר לאנרגיות ירוקות, זה הדבר היחיד שיעזור להאט את ההתחממות הגלובלית. האם זה אומר שהם יודעים איך לעשות את המעבר הזה? וכשאני אומר "איך לעשות את זה", אני מתכוון - איך לעשות את זה בלי לגרום לרעב נוראי בכל העולם, לקריסת הכלכלות של המדינות המפותחות וגם המתפתחות? איך להביא לשינוי פוליטי בכל המדינות בעולם כדי שיתמכו בזה?
בהקשר הזה, הנה הדברים שאמר קונסטנטין קיסין בדיבייט באוקספורד לפני כשנה. אני ממליץ לכולם להאזין לכל המונולוג שלו - הוא פחות מ-10 דקות - אבל כרגע אני אחתוך קטעים נבחרים מתוכו כדי שתשמעו את הטיעון:
בואו נניח שאנו עומדים בפני אסון אקולוגי… מה עלינו לעשות בעניין האסון האקולוגי הנורא שעומד לפתחנו? מה על בריטניה לעשות? יש רק דבר אחד שאנחנו יכולים לעשות, ואתם יודעים למה? כי בריטניה אחראית ל-2% מגזי החממה בעולם, לא יותר. בריטניה יכולה לשקוע לתוך מצולות הים מחר וזה לא ישפיע בכלום על גורל האקלים.
גורל האקלים יוכרע לא כאן, אלא באסיה ודרום אמריקה, על ידי אנשים עניים, שלא אכפת להם מהצלת העולם. אתם יודעים למה לא אכפת להם? כי הם עניים!... ל-20% מהאנשים ברוסיה אין שירותים אישיים, אלא שירותים בסגנון בול-פגיעה, חדרונים מעץ עם חור בריצפה שצוברים את משקעי עשרת-אלפים הביקורים הקודמים. כמה מכם ילכו היום הביתה, יעקרו את השירותים שלהם ויקימו מחראה בחצר האחורית שלהם? ואם אתם לא תעשו זאת, למה שהם יסכימו לחיות כך? 120 מיליון אנשים בסין סובלים מתת-תזונה… שליש מכל הילדים בעולם שנחשבים עניים גרים בהודו… אתם לא תצליחו לגרום לכל האנשים הללו להסכים להישאר עניים!
ולכן, אני אומר לכם שיש רק משהו אחד שאנחנו יכולים לעשות כאן במדינה שלנו, בריטניה, כדי להילחם בהתחממות הגלובלית, וזה להשקיע בפיתוח טכנולוגיות אנרגטיות חדישות וירוקות שיהיו גם זולות. אבל הפרוגרסיביות אומרת לכם שאתם קורבנות, שאין לכם כח להשפיע, ושכל שעליכם לעשות הוא להתלונן ולהפגין… אבל אנחנו, בצד הזה של הדיבייט, יודעים שהדרך לשפר את העולם היא לעבוד, לייצר, לבנות. הבעיה בתרבות הפרוגרסיביות היא שהיא גרמה ליותר מדי מכם לשכוח זאת.
אתם מבינים את גודל הבעיה? מסתובבים להם אנשים במערב ומשוכנעים שאם רק יקשיבו להם הבעיות יפתרו. ומה זה אומר להקשיב להם? לצרוך פחות. לצמוח פחות. אבל הבעיה שלהם היא שגם אם כל הרעיונות שלהם נכונים ממש, בסין וברוסיה ובהודו לא יקשיבו להם. כדי להצליח בגישה שלהם, של צמצום פליטות פחמן וכו' באופן מסיבי, צריך קודם כל להשתלט על כל העולם, וזה כמובן לא יקרה. לפוטין ושי ג'ייפינג יש סדר עדיפות אחר, בא נאמר. אז, האם הם מעדכנים את התכנית? האם הם אומרים, "לא, זה לא יעבוד, במקום זה כדאי שנשקיע בפיתוח של פתרונות, ודווקא להאיץ את הפעילות התעשייתית והמחקרית שלנו?" לא. הם מתקשים להחליף דיסקט. הם לא מצליחים להפריד בין החזון לבין המימוש, לא מוכנים להודות שהפתרונות שלהם חסרי סיכוי בשטח גם אם בתיאוריה הם מצויינים. ובינתיים, המדיניות שהם מקדמים גורמת לפגיעה באנשים בשר ודם, שכן היא גורמת לסגירת עסקים, לעלייה במחירי האנרגיה שמגיעים לכיס של כולנו, להעצמה גיאו-פוליטית של מדינות כמו רוסיה וסין, וכן הלאה.וכמובן, זה לא אומר שלא צריך לדאוג מגורל הסביבה ולעשות משהו בעניין. הדבקות באוסף הפתרונות הספיציפי שלהם הוא הבעיה, לא הרצון לעשות משהו בעניין.
והנה עוד דוגמה: ב-1972 הועבר חוק בארצות הברית שידוע בתור TITLE IX, שקובע שמוסדות חינוכיים שמקבלים תקצוב פדרלי בארצות הברית אינם יכולים להפלות בתכנים ובמדיניות שלהם על בסיס מין דווקא. על פניו, מדובר בהחלט בתיקון חשוב, שלפי מה שאני יודע בהחלט עזר לפתוח הרבה דלתות בפני נשים במוסדות ציבוריים, בין השאר האוניברסיטאות, שנשענות באופן קבוע על תקצוב פדרלי. אלא שאז מתחילה לעלות השאלה - איך אפשר לזהות אפליה כדי שנמנע אותה? ובואו נאזין לדבריה של אחת האורחות הקבועות שלנו כאן בפודקאסט, קריסטינה הוף סאמרס, בסרטון שהעלתה בעבר בנושא שבו היא דיברה על האופן שבו החוק הזה השפיע ועדיין משפיע על התנהלות המוסדות בתחום ענפי הספורט שהם מציעים לסטודנטים שלהם:
משהו השתבש במימוש של החוק. בשל לחצים מארגונים פמיניסטיים אקטיביסטיים, החוק הזה התפתח והביא למדיניות של קביעת מכסות לפי מין בענפי הספורט באוניברסיטאות, כאילו שהוא בעצם מחייב שיוויון מוחלט בין המינים לא מבחינת ההזדמנויות, אלא מבחינת ההשתתפות בפועל, בלי קשר לרמת העניין מצד הסטודנטים… בתי ספר מקצצים בקבוצות ספורט לגברים ופותחים ענפים חדשים לנשים, לא בגלל ביקוש אלא בגלל שהם חוששים מחקירה פדרלית נגדם בגין אפליה.
לדוגמה, באוניברסיטת הווארד יש 67% נשים, אבל רק 44% מהספורטאיות באוניברסיטה הן נשים. ולכן, ב-2007, הוציאה "העמותה לספורט נשי" דו"ח שנתן ציון "נכשל" לממסד, בשל הפער היחסי של 23%. עד שהדו"ח יצא, אוניברסיטת הווארד כבר חתכה את תכנית הבייסבול וההיאבקות לגברים, ופתחו מסלול לבאולינג לנשים, אבל זה לא היה מספיק. רק על ידי צמצום כמות הספורטאים הגברים שלהם ב-50% נוספים הם היו מסוגלים להגיע לאחוזים השיוויוניים שציפתה העמותה מהם, ועד שהם יעשו את זה הם נמצאים בסיכון שאולי תיפתח נגדם חקירה פדרלית.
מאמן ההיאבקות של הווארד, וייד היוז, סיכם את הבעיה כך: "האפקט של TITLE IX הוא נוראי, שכן הרבה יותר גברים מנשים מעוניינים להשתתף בספורט"... הקבוצות הפמיניסטיות טוענות שאין זה כך, ושכנעו את בתי המשפט שכל סטייה סטטיסטית נובעת מאפליה. אבל יש אוסף רחב של מחקרים שמראה אחרת… מחקר מ-2012, לדוגמה, הראה שכשמסתכלים על אחוזי ההשתתפות בספורט תחרותי חובבני, כלומר פעילות ספורטיבית תחרותית שאנשים מתקבצים עצמאית כדי לעשות אותה, רק אחד מכל ארבעה הינה אישה… אני אינני מודעת לאף לא מחקר אחד שמראה שיוויון בין נשים לגברים בהתעניינות בספורט תחרותי… החוק הזה בפועל משמיד ענפי ספורט שלמים בכל ארצות הברית."
הוף סאמרס גם מסיימת באתגר לאותם אירגונים פמיניסטיים, אתגר שגם אנחנו דיברנו עליו כשניתחנו את נושא השיוויון בפרק התשיעי: אם אתם חושבים שפער באחוזים מורה על אפלייה, אז למה לא מטריד אתכן שבארצות הברית כולה, 58% מן התלמידים בקולג'ים הם נשים, אפילו שהן רק 50% מהאוכלוסיה? למה אתן לא מחפשות שם את כוחות האפליה הנסתרת? אבל היא כמובן יודעת את התשובה. הפרט והכאב שלו אינם חשובים כל כך כשהוא שייך לקבוצה הלא נכונה בפירמידת הדיכוי הפרוגרסיבית.
הסיפור הזה ממחיש שוב את אותה הבעיה. באים הפרוגרסיבים ומזהים שיש בעיה - הם מחפשים שיוויון בתוצאות, ואת זה הם רואים שאין לפי הניתוח הסטטיסטי. אבל אז הם עושים שתי טעויות חמורות. הטעות הראשונה היא שהם חושבים שאי שיוויון בתוצאות הוא סימן לאפליה, כשיכול להיות שבכלל מדובר באי שיוויון בבחירות של אנשים. על העניין הזה דיברנו בפרק הקודם, שבו ראינו למה הפרוגרסיביות מייחסת לחופש הבחירה פחות משקל מאשר הליברל הקלאסי. אבל הטעות השניה היא שהם חושבים שהם יודעים איך להשיג שיוויון בתוצאות בלי לגרום נזק על הדרך.
אבל נזק נגרם, ועוד איך נגרם. הסיפור הזה גרוע יותר מאשר, נניח, אפלייה מתקנת בקבלה לאוניברסיטאות. שם אמנם הנער הלבן שלא נכנס למרות הציונים הטובים שלו סובל מזה, אבל בגלל שיש כאן משחק סכום-אפס, לפחות הנערה השחורה הרוויחה משהו ונכנסה במקומו לממסד. אבל במקרה שלנו, כל מה שקורה כאן הוא שמונעים הזדמנויות מגברים, בלי שזה עוזר במשהו למצבם של הנשים. הגרפים בדוח של אותו ארגון פמיניסטי נראים יותר יפה עכשיו - אבל האם המציאות טובה יותר בגלל ההתעקשות שלהם לייפות אותם בכל מחיר? מסופקני.
ולסיום, בואו נבחן נושא אחרון נוסף דרך אותה עדשה: הנסיון הפרוגרסיבי להשתלט על השיח, ולמנוע את מה שהם קוראים לו "שיח שנאה" במרחב הציבורי וברשתות החברתיות.
האם ישנו דבר כזה שיח שנאה? בוודאי. נניח, שיח אנטישמי הוא שיח שנאה, נכון? וזו רק דוגמה אחת, ובכלל - מי מאיתנו לא היה רוצה שבחברה שלנו לא יהיה שיח שנאה, נכון? זה נראה כה פשוט וברור שצריך לאסור דברים כאלו, אמירות אנטישמיות, גזעניות, הומופוביות, מיזוגניות, טרנספוביות וכן הלאה. למה שלא פשוט ננקה את השיח מהדברים הנוראיים הללו? למה שמישהו יתנגד לחקיקה שתנסה לייצר הגבלות על הבעת דעות נוטפות רוע?
אלא שכאשר מגיעים לשלב המימוש עולה השאלה - האם אנחנו יודעים, כחברה, איך לפתור את הבעיה של שיח שנאה בלי להפוך לעריצות טוטאליטארית שמפעילה משטרת מחשבות? בטח, מקרי הקצה יהיו כנראה ברורים לכולנו, אבל זהו ממש מדרון חלקלק. שהרי איך מגדירים "שנאה"? השאלה הזו תקבל תשובה שונה כששואלים אנשים שונים. יש אנשים שלדעתם הקביעה שכל הפלסטינים בעזה נושאים באחריות לשביעי לאוקטובר זו אמירת אמת וגם עמדה מוסרית לגיטימית, ויש אנשים שיחשבו שזו עמדה גזענית מסוכנת. ולכן, כיוון שיש דעות שונות בהגדרת שנאה, שאלת ההגדרה הופכת מהר מאד לשאלת הסמכות - "מי יהיה זה שיכול להגדיר מה זה שיח שנאה". ובואו לא נעצור באמצע. שהרי ההגדרה של שיח שנאה אינה נשאלת כאן בחלל הריק - אנחנו שואלים את השאלה כי אנחנו רוצים לאסור על שיח שנאה, נכון? אז בעצם, השאלה שאנחנו שואלים היא: "מי בחברה שלנו יהיה זה שיחליט מה מותר ומה אסור לי ולכם לומר, ואיך הבנאדם או הגוף הזה ייבחר ועל ידי מי?".
עכשיו, אני לא יודע מה איתכם - אבל מבחינתי הרעיון שיש מישהו, בן אנוש כמוני, שתהיה לו הזכות לומר לי שאסור לי להביע דעה, אסור לי לשתף מחשבה, כי לדעתו המחשבה הזו מונעת משנאה - הרעיון הזה די מפחיד אותי, ובכלל לא משנה לי מי זה יהיה. רגולציה ללא גבולות ברורים מאד היא פשוט כלי בידי גורמי עניין להחדיר את האידיאולוגיה שלהם לתוך לשון החוק. גם האדם הכי מוסרי והכי חכם שאני מכיר לא יצליח לרבע את המעגל בהגדרה של מהי שנאה באופן אובייקטיבי, ולא יצליח להתנתק מההטיות האישיות שלו. גם לא וועדה של פרופסורים ושופטים בדימוס. אני לא מדבר על מצב שבו מישהו חוצה את הגבול בין הבעת דעה לבין קריאה למעשים - כל קריאה לאלימות או להפרת חוק צריכה להיענות בתגובה חזקה מצד המדינה. אבל כל עוד זה נשאר ברמת הבעת הדעה, אני מעדיף שיהיה מותר לאנטישמיים נאצים לומר את אשר על ליבם ושכולנו נוקיע אותם על כך, מאשר שאנשים נורמטיביים יצטרכו לחשוש שבגלל שהם פרסמו טוויטים עם מילים לא יפות הם יקבלו ביקור מהמשטרה. ואל תחשבו שזה דיבור באוויר - זה מה שקורה כיום בבריטניה, כבר כמה שנים.
במאמר מוסגר אשתף שבכל מערכת בחירות אני מתוסכל מהסמכות שיש לוועדת הבחירות ולבג"ץ אחריה לפסול מפלגות ואישים מלרוץ לכנסת, ומהטקס הקבוע שבו מנסים להפעיל את הסמכות הזו. הרעיון שפוליטיקאים ושופטי עליון יחד יכולים להחליט אם לי ולכם תהיה הזכות לבחור במישהו, רק על סמך דעותיו - לא בגלל שעבר על איזה חוק, אלא פשוט כי לדעתם הדעות שלו מסוכנות - לדעתי זו סתימת פיות מסוכנת שרק פוגעת בדמוקרטיה, מאותה סיבה בדיוק שאני נגד משטרת השפה הפרוגרסיבית. אני אומר - תנו להם לרוץ, כדי שהעם יאמר את דברו, ויביא למפלתם בבחירות. זו דמוקרטיה.
והנה דבריו של ברנדן או'ניל, כותב טור בעיתון השמאל SPIKED בסימפוזיון שהשתתף בו, בנושא זה בדיוק:
אני רוצה להגן על חשיבות חופש הביטוי עבור נאצים. שכן, כשיש חופש ביטוי לכולם חוץ מלנאצים אז אינו לאף אחד ביטוי חופשי אלא רק ביטוי מורשה, שצריך עבורו רישיון… וזה חשוב משתי סיבות. קודם כל, אם אתה מאפשר שליטה ממשלתית על השיח, הרעיון שהשליטה הזו תופנה רק כנגד אנשים שאת או אתה לא אוהבים הינו מנותק מהמציאות. ההיסטוריה מלמדת אותנו שזה לא עובד ככה. בבריטניה בשנות ה-30 קידמו מהצד השמאלי חקיקה שאיפשרה לממשלה לאסור של פאשיסטים ימניים, אבל באופן קבוע החקיקה הזו הופעלה נגד השמאל והקומוניסטים. והסיבה השניה היא שהדרך היחידה להתמודד באמת עם דעות קדומות היא לשמוע את הדעות הללו ולהתמודד איתן בעימות פומבי…
אבל הפרוגרסיביות לא נשמעת לאזהרות הללו, לאזהרות העבר ממדינות קומוניסטיות וטוטאליטריות ששלטו ביד רמה על כל תחומי השיח, ועושים זאת גם כיום במקומות כמו סין ורוסיה. היא משוכנעת שחייבים לייצר מרחב ללא טריגרים, ללא מיקרו-אגרסיות, ללא לחצים רגשיים על אנשים שרוצים להזדהות בכינויי גוף א-מגדריים - ומחליטה שצריך לחוקק חוקים שיבטיחו את המוגנות של כולם. הם מתחפרים עמוק יותר ועמוק יותר לתוך האידיאולוגיה, ותובעים לעצמם עוד ועוד כח פוליטי כדי להשליט את המגבלות החברתיות שהם חושבים שחייבים אותם כדי להביא אותנו לאוטופיה הפרוגרסיבית. אבל תזכרו: בסופו של דבר, הדרך הכי מהירה למנוע שיח שינאה הוא פשוט לאסור כל שיח פוליטי, בדיוק כמו שהדרך הכי מהירה להשיג שיוויון כלכלי הוא להשתלט על כל מערכות הייצור באופן ממשלתי, לקחת לכולם את הכסף ולמנות וועדות מומחים שיתנו לכל אחד מה שנראה להם שמגיע לו. הדרך הקלה להשגת שיוויון השתתפות בספורט היא לקבוע שאסור שיהיו יותר ספורטאים מאשר ספורטאיות באיזה ענף. קל מאד להשיג שיוויון על ידי זה שאתה משתיק ומצנזר ומונע ואוסר.
יש ביטוי שכזה, שטבע דוסטוייבסקי בסיפרו "האחים קראמזוב" ושהוא שם בפיו של האח איוון, שמתורגם כך: "ככל שאני אוהב את האנושות יותר, כך אינני מסוגל לסבול את האדם הפרטי", ויש להבנתי יותר ממשהו מהרעיון הזה אצל הגישה הפרוגרסיבית, שמתעניינת בכאב מופשט של קבוצות, בפתרון של בעיות כפי שהן מדווחות במאמרים אקדמאיים, אבל מסרבת להסתכל החוצה ממגדל השן שלה ולהכיר בכאב המוחשי של הפרטים עצמם כשהכאב הזה נגרם ממדיניות שהיא מפעילה, ובטח כשהפרט הזה הוא מה"קבוצה הלא נכונה", שהשיח שלו הוא "שיח שנאה" ואיכות חייו היא רק "פריווילגיה" שלא מגיעה לו. אבל זה מה שקורה כשאתה משוכנע מראש שאתה צודק ויודע את הדרך לפתרון. אתה משכנע את עצמך שאין מחירים כבדים לרעיונות שלך, או שלפחות דורות עתידיים יודו לך על מה שעשית. הסבל של היום איננו משוב, אלא רק כאבים של תהליך ההתבגרות, והסובלים הם סה"כ "קורבנות המהפכה" שאין ברירה אלא להקריב בדרך לאוטופיה. אין ברירה, זאת אומרת, כל עוד את, כל עוד אתה, לא הקורבן.
וזהו להיום! בזאת סיימתי את המהלך בשלושת הפרקים האחרונים, של מבט מלמעלה על העקרונות המנחים והבעייתייים של הפרוגרסיביות. וכפי שאמרתי לפני שני פרקים - גם אם אתם פרוגרסיבים בנטייתכם, אני חושב שאתם יכולים לקחת משהו מכאן. בסוף אתם לא חייבים להסכים עם כל דבר שאני אומר, אבל לשים לב לחסרונות שבשיטה כפי שהיא מוצגת היום. כל שהייתי רוצה הוא לאזן אותה. שכן, יש חשיבות גדולה לתנועה ששמה את הדגש על החלש ועל מניעת סבל. המודעות הזו חשובה לכולנו, ובעיקר חשוב שמישהו יזכיר לשמרנים כל הזמן שהמערכת שהם בנו איננה מושלמת. אבל כדי שהתזכורת הזו תעבוד, צריכה להיות תקשורת בין הצדדים השונים - שיח. החשדנות כלפי שיח ומשוב, המשולבת בבטחון עצמי מופרז של צד אחד כאילו כל האמת אצלו, איננה עוזרת לאף אחד.
אז, עד הפרק הבא!
This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com -
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 24!
איפה מתרחשת הפעילות המוסרית? איפה פועלים להם הערכים, ובאיזה מישור חברתי אנחנו צריכים לזהות אותם?
השאלה הזו נשמעת לרובכם בוודאי מופשטת ופילוסופית מדי בשביל לפתוח איתה את היום, ואתם צודקים. זו שאלה שאפשר להתפלסף לגביה עד אינסוף אפילו אם מנסים רק להגיע לתיאור מדוייק של השאלה ומה בכלל היא אומרת. אבל היום אנחנו נדבר עליה, כי היא אחד העניינים העמוקים ביותר שמבחינים בין התרבות המערבית כפי שאנחנו מכירים אותה, לבין הפרוגרסיביות, ואחד הויכוחים החשובים ביותר שאנחנו מנהלים כיום בחברה שלנו. מה הופך משהו ל"טוב" או "רע" מוסרי, ואיפה, בקיום האנושי שלנו, יושבת לה האחריות להתמודדות עם טוב ורע?
למי שמגיע מההייטק, התופעה הבאה מוכרת לו: כל שנה או שנתיים במקרה הטוב, וכל כמה חודשים במקרה הרע, מחלקת כח האדם בארגון מתניעה תהליך של "בירור ערכי החברה". הם מכריזים על התהליך באיזה מפגש של כלל העובדים, מודיעים שזה יהיה תהליך שיערב את כל העובדים שירצו לתרום, ולאחר מכן ישתפו סקר שבו העובדים יכולים להצביע או להציע ערכים שצריכים להיות הערכים המייצגים של החברה. לאחר כמה חודשים, שבמהלכם גם ההנהלה בוחשת בתוצאות ומבררת את מה שלדעתה ישמע טוב למשקיעים, מודיעים אנשי ה-HR לארגון - הנה, התכנסנו לארבעה-חמישה ערכים מנחים שיהיו מעתה והלאה "ערכי החברה".
בימים ובשבועות שיבואו לאחר מכן, הערכים הללו יפורסמו בהמון מקומות. בחברה אחת שהייתי בה, הכוסות במטבח הוחלפו לכוסות עם הדפס של הערכים הללו, כל כוס עם ערך אחר. בחברה אחרת, אימוג'ים מיוחדים הומצאו עבור כל ערך, כדי שמי שירצה להציף את הערך הזה בצ'אטים ארגוניים יוכל לעשות זאת. מיילים של ארגון כח האדם יתחילו להשתמש במילים הקדושות החדשות, בסגנון של "לאור הערך של "צוות מנצח", אנחנו רוצים לשתף שהצוות של יוסי השיג את יעדי הרבעון". אני אפילו זוכר שבאחת החברות היה מייל שיצא שבו ראית איך מישהו התאמץ לשלב את כל ארבעת ערכי הארגון לתוך משפט מפותל אחד. וכמובן, יש גם החצנה של הערכים הללו בסרטוני יו-טוב למטרות גיוס ושיפור המותג של החברה, וכן הלאה וכן הלאה.
הסיבה האמיתית שחברות ההייטק משקיעות בתהליך הזה זמן וכסף הוא כיוון שמישהו סיפר להם פעם שאנשים שיש להם חיבור ערכי עם החברה עובדים טוב יותר יחד, ונשארים לאורך זמן בחברה. והאמת, יש בזה משהו: הרבה סקרים מראים שדור ה-Z, אלו שנולדו בסוף שנות ה-90 ועד תחילת שנות העשרה, והיום הם בגילאים שבין 15 ל-30, רוצים לעבוד בחברות שבהן "ערכי החברה" מתאימים לשלהם. בעיקר בעולם ההייטק, שבו אנשים מחליפים עבודות כמו גרביים, חברות יעשו כל שהן צריכות כדי לשמר עובדים אצלם.
אישית, כשאני נחשפתי לתופעה הזו, היא תמיד הפריעה לי. הרגשתי שמדובר בתהליך שמתכסה באיצטלה של ערכים אבל בעצם אין בו שום דבר ערכי. דווקא בגלל שאני לוקח את הערכים שלי כל כך ברצינות, הפריע לי שמבזים את הרעיון של ערכים בשם משהו ביורוקרטי-פרסומי. ערכים הם דבר שאמור לכבול אותך, לכפות עליך לנהוג באופן א' כשהיה נוח יותר שתנהג באופן ב'. ערכים נמצאים כל הזמן בהתנגשות אחד עם השני, ודורשים מאיתנו בירור עמוק של איפה הגבול בין ערך X לערך Y. הרעיון שאפשר להשתמש באותו שם לדבר השטחי והתפל הזה, לעשות סקר ולהגיד שתוצאותיו משקפות ערכיות, ולהשתמש ב"הילה" של המילה "ערכים" כדי להתהדר בכל מני פרסומים אבל בלי שהוא יחייב מעשים בשטח - הרעיון הזה מאז ומתמיד הציק לי. הוא הרגיש פשוט שקר.
השטחיות הזו קשורה גם לעוד עניין, שמתקשר לעניין שאיתו פתחתי: האם בכלל אפשר לומר על חברה עסקית שהיא מוסרית וערכית? אני שם בצד את העובדה הברורה שאף אחד לא מושלם, וכל חברה תעשה טעויות, וגם לפעמים אפשר לנתח אירוע מכמה זוויות ולהתווכח על השיפוט המוסרי שלו. אני שואל שאלה עמוקה יותר: האם אפשר להטיל את המושג "מוסרי" או "לא מוסרי" על היישות הזו שקוראים לה "חברה עסקית"? בהחלט, אפשר לתבוע חברה עסקית על נזקים שהיא עשתה, בין אם בכוונה ובין אם בטעות. אבל בסוף מי שגרם לנזקים הללו יהיה בן אדם ספציפי, או קבוצה מצומצמת של אנשים שגרמו, במודע או מתוך רשלנות, לאותם נזקים. בעוד שהמשקיעים של חברה שכזו אולי יפסידו כסף, אי אפשר להכניס חברה עסקית לבית הסוהר, אלא רק אנשים, בשר ודם.
במילים אחרות, רק על הפרט אפשר לומר שהוא מוסרי, ערכי, או שאינו כזה. ועדיין, בשפה היום-יומית שלנו אנחנו כן שומעים אנשים שמדברים על ה"מוסריות של החברה" - חברה עסקית אבל גם חברה אנושית במובן הרחב יותר. כשמישהו אומר משהו כזה, אני חושב שרובנו מתכוונים לומר שבאופן סטטיסטי, הרבה פרטים בעלי השפעה בחברה הזו אימצו התנהגות ערכית כלשהי, כמו עשיית חסד, דאגה לחלש, נאמנות בין חברים וכן הלאה. אבל עדיין, גם כשאנחנו רואים שחברה מסויימת מאמצת קוד התנהגות שאינו ראוי, בתפיסה המערבית של הצדק והמוסר אנחנו דואגים לזכור שבסוף - המשקל המוסרי יושב על הפרט, האינדבדואל, ולא על החברה.
הרעיון הזה הוא גם רעיון שהיהדות קידמה אותו כבר לפני אלפי שנים. התורה קובעת ש"לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומת". בכך קבעה התורה שהקולקטיב הכי הדוק, המשפחה, אפילו הוא לא נושא באחריות מוסרית קולקטיבית. ואין זה אומר שהיהדות, בדוגמה הזו, לא סבורה שיש אחריות הדדית בתוך הקהילה בין חברי הקהילה. "כל ישראל ערבים זה בזה" נאמר במדרש, שמשמעו שיש לי אחריות לוודא שהחברה כולה פועלת באופן מוסרי. אבל המשמעות שם איננה שהקולקטיב הוא היישות שעליה חל הרעיון של "מוסר", אלא שכל הפרטים שבתוך הקולקטיב צריכים לראות את עצמם כאחראים להתנהגות של אלו שסביבם, ושחלק ממה שזה אומר להיות מוסרי כאדם, כפרט, הוא לפעול לתיקון עיוותים מוסריים אצל אלו שסביבך.
הנקודה הזו, שהמוקד של הפעילות המוסרית הוא היחיד, מחוברת באופן שלא ניתן להפרדה עם עוד רעיון, והוא הרעיון של בחירה חופשית. רק עם זה שיש לאדם בחירה מגיעה גם התביעה המוסרית להשתמש בבחירה הזו באופן מושכל, והחברה מגיבה בחיוב או בשלילה למה שבחרת. מהסיבה הזו, מי שלא היה מסוגל לבחור אחרת - החומרה המוסרית שבה נשפוט אותו תרד בהתאם. כך מגיעים לכלל שלא מענישים קטינים באותה חומרה כמו מבוגרים, שכן חסרה לקטינים השליטה העצמית וההבנה הברורה של ההשלכות של מעשיהם. כך גם קובעים שמי שאינו שפוי צריך לקבל הנחה בפסק הדין, שהרי אדם שכזה לא באמת ידע מה הוא עושה. עוצמת האסון שקרה תקבע את העונש המקסימלי שיכול להינתן עבור פשע מסויים; דרגת המודעות והבחירה האישית של הפושע היא זו שתקבע את העונש שיינתן בפועל.
ואיך זה קשור לשאלה, אם המוקד הוא בפרט או בקולקטיב? נראה לי שהדברים ברורים. כל עוד אני אדם בוגר ובריא בנפשי ובגופי, יש לי בחירה חופשית איך לפעול בכל סיטואציה. אני יכול להחליט לשקר או לומר אמת, לשחק לפי הכללים או לרמות, לנצל הזדמנות לעזור למישהו או להתעלם. לעומת זאת, ברגע שמדובר בקבוצה של שני אנשים ויותר, לי באופן אישי יש הרבה פחות יכולת לקבוע איך הקבוצה תתנהג. האמת היא שלרוב אין לי שליטה מוחלטת על אף אדם אחר. מנכ"ל של חברה שיקבע שמכאן והלאה כל עובד שלו יגיע למשרד לבוש בבגדים ירוקים, יכול לגלות למחרת שכל העובדים שלו התפטרו. הכח שלו תמיד מותנה במוכנות של העובדים לתת לו את הכח הזה. והאמת, תחשבו על הורים לילדים, ועד כמה זה נשמע קל לגרום לילדים קטנים לעשות את מה שאתה רוצה, ועד כמה זה די בלתי אפשרי בשטח. בסוף, הכל זה דו-שיח, משא ומתן בין אנשים שלכל אחד מהם יש בחירה חופשית משלו. וכיוון שכך, אי אפשר להטיל אחריות מוסרית אמיתית על קולקטיב, שכן לקבוצה אין בחירה חופשית. גם אין לקבוצה "מודעות" אמיתית - אין לה מודעות אחת, אלא היא אוסף של "תודעות" שנמצאות, כל אחת, בתנועה מתמדת מול שאר התודעות. בהחלט ייתכן מצב שבו אוסף של פרטים החליטו לעשות מעשה נפשע ביחד - ועדיין, מדובר באוסף של פרטים, לא בקבוצה שחוטאת, וכל אחד מהם הוא אוטונומי מוסרית.
מתוך המוקד בבחירה החופשית כעוגן של השיפוט המוסרי, נובע גם עוד דבר: שהדגש הוא על הבחירה, על המאמצים שעשינו לממש אותה, אבל לא על התוצאות שלה. רופא יכול לנסות להציל את חייו של פציינט, אבל איננו יכול להבטיח שיצליח; יש דברים שמעבר להישג ידו. מישהי פעם אמרה לי באיזה ויכוח, "אין לי בחירה חופשית - אני לא יכולה לבחור שבעלי יהיה זה שיוליד את הילדים שלנו". אבל הרעיון של בחירה חופשית איננו שאנחנו יכולים לבחור שחיינו פשוט יהיו משהו ולקבל זאת, תכנית כבקשתנו. הרעיון הוא שבכל סיטואציה נתונה, אנחנו יכולים לבחור לאן למקד את הכוחות שלנו, ואיך לפעול, כדי לנסות ולעצב את חיינו באופן מסויים. הנסיון הוא מה שמקבל את הציביון המוסרי.
וזה גם מביא אותנו לחלק השלישי של הפאזל המוסרי שאנו בונים כאן: ראיית "שיוויון הזדמנויות" ואף יותר מכך, ריבוי הזדמנויות ואפשרויות עבור הפרט, כיעד מוסרי. כי ככל שאנו כחברה מצליחים לפתוח יותר אפשרויות בפני אנשים, כך אנחנו מרחיבים את המגרש שבו הם, כבני אדם, מסוגלים לפעול מבחינה מוסרית. אם ניתן לקבוצות חלשות חינוך טוב יותר, הם יבינו את העולם טוב יותר וגם ידעו איך לפעול בתוכו באופן מושכל יותר, ובכך פתחנו ציר של פעילות מוסרית שהיה חסום בעבר. אם נעקור מדיניות של אפלייה על בסיס גזע או מין, אנחנו מאפשרים ליותר אנשים לבחור לפעול בתחומי עיסוק שהיו חסומים בפניהם, ושוב - מגדילים את מרחב הפעילות האנושית שבו הם יכולים לפעול ולהשפיע על חייהם וחיי אלו שסובבים אותם מבחינה מוסרית.
ועכשיו, שהיסודות הללו ברורים ויושבים לנו היטב בראש, נוכל לגשת לתפיסה הפרוגרסיבית ולהבין עד כמה היא מתנגשת, בשורשה, עם הרעיונות הללו, רעיונות ששזורים באופן בלתי נפרד ממש בתוך כל המערכת המושגית והמשפטית של המדינה המערבית המודרנית, הדמוקרטית, ואף בתשתיות התרבותיות העמוקות יותר שלנו, היהדות והנצרות.
עד כה הצגנו את העמדה לפיה הפרט הוא המוקד המוסרי, וזה מתוך ראיית הפרט כבעל אוטונומיה וכח השפעה על חייו. אבל הפרוגרסיביות אומרת - לא ולא. הפרט הוא אמנם יחיד ומיוחד, אבל הוא חלש ופגיע. אל מול ההשפעות האדירות של הכוחות החברתיים הסובבים אותו והמגבילים אותו, אין לו באמת אוטונומיה, ואין לו באמת שליטה על גורלו ועתידו. רק מעטים - אלו שנמצאים בראש הפירמידה, אלו ששולטים באמת במערכת - רק להם, אולי, יש בחירה ברמה שאפשר לתבוע מהם אחריות על מעשיהם. אני אומר אולי כי אפילו הם, כנראה, תוצרים של המערכת שהתחילה גם לפני שהם נולדו ותמשיך הלאה גם לדור הבא אם לא נעצור אותה.
ממילא, הפרוגרסיביות מתנגשת עם שלושת העקרונות שתיארנו קודם. מול האצלת הפרט של הליברליזם המערבי, היא מזהה דווקא את הקולקטיב כמוקד האחריות המוסרית. מול הדגש על בחירה חופשית, הפרוגרסיביות סקפטית מאד שבכלל יש דבר כזה, לפחות לרוב מוחלט של האנושות. וממילא גם ברור שהגדלת כמות האפשרויות שיש לפרט לא תפתור כלום, שהרי מה תרוויח מלתת לאנשים מוסללים יכולת לבחור דברים כשהחברה המסלילה בעצם מגבילה את האופק שלהם וגם קובעת להם במסרים תת-הכרתיים מה לבחור? ולכן, לא האפשרויות הן מה שחשוב, אלא לשפר את השיוויון בתוצאות בשטח. וכיוון שהבחירה של היחיד לא כזו חשובה, אפשר להשיג את התוצאות הללו גם על ידי כפייה. הם אומרים - זה לטובתכם, ולטובת כולנו. וותרו על החופש שלכם, האצילו אותו לאנשים מומחים בתחום, ובסוף אתם תודו לנו על כך. ולמי שמעוניין, אני אצרף בלינקים של הפרק כמה מאמרים של אנשים שאומרים בפה מלא - הזדמנויות זה פָסֶה, תוצאות זה מה שחשוב.
לגישה הזו יש לטעמי השלכות הרסניות רבות על כל חברה אנושית. נניח, ניקח איזה גבר לבן הטרו ממוצע. הפרוגרסיביות אומרת לו - אכן, אולי אתה נחמד לאישתך, אולי אתה מתנדב לעזור להומלסים, ואולי אתה מתנהג בכבוד לשכניך השחורים; כל זה מאד יפה מצידך. אבל באותו זמן, אתה מתָחְזק באופן בלתי-מודע את המערכת הדכאנית, וגם נהנה ממנה. ולא, אין לך, בתור פרט, איך לפתור את הבעיות באופן מקומי. הדברים הנחמדים שאתה עושה, הם טיפה בים, ורק ביום שנפיל את המערכת כולה, רק אז באמת תהיה לך אוטונומיה ויכולת השפעה.
ועד אז - עד אותה גאולה שצריכה להגיע באיזה יום, אם היא אי פעם תגיע - מה אמור הגבר הזה לעשות? אז תחשבו - איך אתם מרגישים כשאתם מרוויחים משהו שלא בצדק על חשבון מישהו אחר, אפילו בטעות? בושה. הפרוגרסיביות מחליפה את האחריות בבושה, בושה שאין לה שום מזור ושום מעשה שתוכל לעשות כדי להסיר אותה. שום מעשה, זאת אומרת, מלבד לקוות שיום אחד המערכת הדכאנית תיעלם, ואז נוכל כולנו לפעול אוטונומית. אבל זה הרי לא בשליטתך. בינתיים, כל שאתה יכול לעשות הוא להסתובב בכל מקום ולהודות ולהתוודות בפני כל מי ששואל שאתה פריווילג, ומרוויח שלא בצדק על חשבון אחרים.
ושנית, כתמונת ראי לתופעה הראשונה, הגישה הזו פוטרת אנשים מקבוצת המדוכאים מאחריות כלשהי למעשיהם. הם טהורים מבחינה מוסרית באופן אבסולוטי כיוון שהם סובלים על לא עוול בכפם, וכל מעשיהם נשלטים על ידי מערכות חזקות מהם. אם ניקח דוגמה מהחיים הלא-פשוטים שלנו כיום, אם אתה שייך לעם הפלסטינאי המדוכא ויצאת בשביעי לאוקטובר כדי לטבוח ביהודים, אין לבוא אליך בטענות. כל מה שעשית היה לשחק את התפקיד שלך במאבק הזה, תפקיד שלא אתה בחרת להיות בו. כמו שלא בחרת לסבול מעול הכיבוש, גם לא באמת בחרת לצאת ולטבוח ולאנוס, שהרי כל מה שעשית רק נבע מההתנייה החברתית העמוקה, התת-הכרתית, שהכיבוש יצק בתוכך וללא שיכולת להתנגד.
לסיכום - בשורש התפיסה הזו יש קביעה, שלפרט אין תקווה לעתיד טוב יותר על ידי מעשיו האישיים, אלא רק כחלק משינוי כלל-חברתי שישנה מן היסוד את מערכת ההפעלה שלנו. רק המהפכה של הקואליציה הפרוגרסיבית שתשנה הכל - את הפוליטיקה, המדע, חלוקת הכסף והכח, ואף את הלבוש והשפה של כולם - רק היא תשחרר אותו. ולכן או שאתה איתנו עד הסוף ובהכל - או שאתה יכול להתייאש כבר עכשיו.
נאמתי כאן מונולוג ארוך, ואני מקווה שהוא היה ברור ועזר לשזור הרבה מהדברים שראינו עד כה יחד. ועכשיו, בתור פרס לאלו מכם ששרדו עד כה, אני רוצה לקחת כמה דקות כדי לתת לכם לנשום קצת, לעכל קצת, ולהתבשם מכמה דוגמאות.
אחד הקטעים הראשונים שזכורים לי שצפיתי בהם היה מ- 2016, בפאנל באוניברסיטה שבה אני למדתי והשלמתי דוקטורט, UMass Amherst. זה קרה אחרי שכבר סיימתי שם את לימודיי, אז לא נכחתי באולם, אבל סתם, אני משתף את הפריט האוטוביוגרפי הזה. בכל אופן, אני משער שארגון סטודנטים שמרני כלשהו הזמין את שלושת הדוברים הבאים לשוחח: מיילו ייאנאפוליס, פרובוקטור הומוסקסואל שהזכרתי בפרק החמישי; קריסטינה הוף סאמרס, פרופסורית לפילוסופיה שגם צוטטה מתישהו בסדרה הזו, ושידועה ביוטוב כ-"FACTUAL FEMINIST"; ועוד בחור שעדיין לא אזכרנו פה בשם סטיבן קראודר, פודקאסטר שמרני מפורסם.
אנחנו מדברים על 2016, לפני עלייתו של טראמפ אבל כשהבלאגן באוניברסיטאות כבר מתחיל, ולפאנל הזה הגיעו סטודנטים שלא רצו לאפשר את קיומו. מבחינתם, הם יבואו לפאנל ויעשו רעש כדי למנוע את הדיון. הוף סאמרס היא אישה נעימת הליכות ומבוגרת, אז היא בעיקר שתקה בהתחלה, אבל נראה שסטיבן ומיילו נהנו מהעימות מול המפגינים. מבחינתם, העימות הזה המחיש את הבעיה שעליה באו לדבר: חוסר הסובלנות מהצד הפרוגרסיבי לכל מי שלא מסכים איתם. בשלב מסויים צעקה נערה אחת לכיוונם "למה אין שחורים בפאנל??!!", וסטיבן הגיב במונולוג קצר ומבריק, שממחיש את ההבדל שבין התמקדות בקבוצות זהות לבין התמקדות בפרט, באינדבדואל:
קראודר: הילדה הזו צעקה עכשיו שכולנו גזעניים, ושאלה שאלה - מה היתה השאלה?
נערה: למה יש רק אנשים לבנים בפאנל שלכם?
קראודר: אז תני לי לענות… שמעי. בפאנל הזה יש לכם הומו בריטי תומך טראמפ, יש לכם אמריקאית שמאלנית פמיניסטית קלאסית, ויש לכם קנדי-צרפתי נוצרי שמרן. אז אם את שואלת למה יש כאן רק אנשים לבנים, זה בגלל שהמגוון היחיד שלא אכפת לך לגביו בכלל הוא מגוון של דעות…
וזה בדיוק העניין, נכון? לקבוצות אין דעות - דעות זה משהו שיש לאנשים. הקטע הקצר הזה מראה בבירור על מה כל אחד מסתכל: הפאנליסטים חושבים שמה שחשוב הוא מה שיש להם בראש, הדברים שיש להם לומר. תנו לרעיונות שלנו, לְמה שהצלחנו לנסח באופן מודע, בתור פרטים חושבים - תנו להם להיות העיקר, ולא צבע העור או המין שלנו. אבל הסטודנטית הזו ואלו שלצידה סבורים שמה שמשנה באמת הן קבוצות הזהות, ואם אין שחורים על הבמה, אז אין שיוויון, ולכן יש כאן הוכחה לגזענות. נראה שהיא לא ממש רוצה להגשים את חלומו של מרטין לותר קינג, המנהיג השחור המפורסם בנאום המפורסם ביותר שלו: "יש לי חלום שארבעת ילדיי יחיו יום אחד באומה בה הם לא יישפטו על פי צבע עורם אלא על פי טיב אישיותם."
ובואו נעבור לקליפ הבא. הקליפ שאשמיע לכם עכשיו הוא אחד החביבים עליי, אם כי צפיתי בו לפני מיליון שנה בערך ועוד לפני שידעתי מה זו פרוגרסיביות ולפני שבכלל המילה WOKE הומצאה, אני חושב. זהו קליפ מתוך סרט בשם Dangerous Minds משנת 1995, בכיכובה של מישל פייפר, והוא חלק מז'אנר של סרטים על מורים מעוררי השראה, שמגיעים לכיתה בעייתית ומצליחים לעזור לתלמידים להתגבר על כל מני קשיים. פייפר מגלמת מורה לספרות אנגלית, שמנסה כמה וכמה פעמים למצוא את הדרך אל ליבם של התלמידים, וללא הועיל. היא, בתור אישה לבנה ממעמד הביניים, מתקשה למצוא שפה משותפת עם התלמידים משכונות המצוקה, שבהם יש לבנים, אבל גם שחורים, היספאנים וכן הלאה.
בשלב מסויים, בשיעור שבו היא מנסה ללמד אותם שיר של סופר אנגלי מסויים, היא אומרת להם - אתם מוזמנים לעזוב את הכיתה. מי שלא רוצה להיות כאן, לא חייב להישאר. התלמידים אומרים לה - "על מה את מדברת? אין לנו בחירה. את יודעת מה מחכה לנו בבית, ברחוב? בואי תגורי אצלנו איזה שבוע ואז תגידי שיש לנו בחירה". אבל בתגובה לזה היא אומרת, ואני מצטט:
אלו האפשרויות שיש בפניכם. אולי אתם לא אוהבים את האפשרויות הללו, להיות כאן איתי או לנשור מהלימודים, אבל זו בחירה…
יש המון אנשים בשכונה שלכם שבוחרים לא לעלות על ההסעה לבית הספר. מה הם בוחרים לעשות? הם בוחרים למכור סמים, הם בוחרים לצאת ולהרוג אנשים, הם בוחרים לעשות הרבה דברים אחרים שהם לא לעלות על ההסעה. אז האנשים שבוחרים לעלות על ההסעה לבית הספר, שהם אתם, הם האנשים שאומרים, כפי שכתוב בשיר שאנו לומדים - "אני לא אשא את עצמי אל עבר הכיליון - כשאני ארד לקברי, ראשי יורם בגאון" זוהי בחירה. אין קרבנות בכיתה הזו!
הקליפ הזה ממחיש בדיוק את העימות בין התפיסה הליברלית הקלאסית שדוגלת באוטונומיה של הפרט, בכוחו לנווט את חייו, לבין התפיסה הפרוגרסיבית, ששמה את הדגש על הכבלים החברתיים שאנשים קשורים בהם. פייפר כאן מייצגת את התפיסה הליברלית ואומרת - בחירה חופשית אין משמעה שאפשר לבחור את התוצאות. אתם יכולים לבחור את המעשים שאתם עושים בהינתן המציאות, לבחור אם להיכנע לאתגרי החיים או להילחם כדי להתגבר עליהם. כולנו, בסופו של דבר, מתים. הבחירה שלנו היא איך אנחנו יורדים אל הקבר - עם ראש מורם או כפוף. גם הרב סולובייצ'יק זכרו לברכה, אחד מגדולי הרבנים האורתודוקסיים בארצות הברית שנפתר ב-1993, אמר זאת כך בחיבורו איש האמונה הבודד: "בעל כרחך אתה נולד, ובעל כרחך אתה מת - אבל ברצונך החופשי אתה חי"
אז ראינו את שלושת נקודות המחלוקת, ואני רוצה לסיים את הפרק הזה בהתמקדות באחת ההשלכות הקריטיות ביותר, החמורות ביותר, של הויכוח הזה, והוא המעמד של חופש הביטוי ופתרון מחלוקות על ידי שיח.
לפי התפיסה הליברלית הקלאסית, שיח זה ה-דבר. קודם כל, הוא מתרחש במישור של הפרט, שכן שיח לא מתנהל בין קבוצות, אלא הוא בין יחידים. לקבוצה אין פה אחד, אז תמיד יש מישהו שהוא זה שמדבר, והוא מייצג אותה רק כל עוד שאר הקבוצה נותנת לו לדבר בשמה. שנית, שיח הוא תופעה שבה האדם הפרטי משתף עם אלו שסביבו את מה שהוא בוחר ורוצה באופן מודע, דרך מילותיו. ושלישית, דרך הבעת דעותיו הוא מסוגל להשפיע על המציאות, ולנצל את ההזדמנויות שיש בפניו ואף להרחיב אותן. לדוגמה, אם בחור שחור יגיע לסביבה שבה יש אנשים גזעניים שחושבים שהשחורים הם גזע נחות, הוא יכול לדבר איתם ולשכנע אותם אחרת.
אבל כמו שאתם יכולים לצפות, הפרוגרסיביות רואה דברים הפוך ב-180 מעלות. השיח המודע, הרי, הוא לא המישור המעניין - התת-מודע הוא הדבר החשוב עליו. אפילו יותר גרוע - השיח המודע לא רק שאינו פותר דברים, אלא לרוב הוא חלק מהבעיה עצמה. בשיח עצמו יש מיקרו-אגרסיות נסתרות. השיח מעגן תפיסה בינארית של מגדר ומיניות וכופה צורת חשיבה כזו. השיח מטמיע תפיסה לבנה פטריארכלית בתוך החברה. השיח קורה בין פרטים, אבל הוא פשוט דרך של המערכת השלטת להפעיל כח על מיעוטים. לכן, צריך לחשוד בכל פעם שבה קבוצת זהות דכאנית מנסה לשכנע את הקבוצות המדוכאות במשהו, כי כנראה מדובר באותה תבנית של הסללה.
את העימות בין שתי התפיסות הללו לגביי מהותו של שיח, אני חושב שאפשר לשמוע בקטע מדיבייט קצר של בן שפירו עם סטודנטית לפני כמה שנים. היא אומרת לו - איך אתה מעז, בתור גבר, להביע עמדה על הפלות, שזה עניין של נשים? במילים אחרות, היא אומרת בעצם: אני רואה את הדברים שלך כנסיון לכפות עליי משהו מצד הקבוצה היריבה. היא לא חושבת שיש להתייחס לגופו של טיעון, אלא רק לגופו של אדם, חיתוך-זהויות כלשהו שמגדיר אותו ואותה בקבוצות שונות שאין טעם לנהל שיח ביניהן. וכך זה התנהל:
סטודנטית: בתור אישה, ומי שעומדת להיכנס למקצוע הרפואה, אני שואלת - איך אתה מגן על העמדה שלך בתור גבר לבן דתי שמרוויח טוב, לומר לאישה מה לעשות עם הגוף שלה?
בן שפירו: כי דברים רעים הם עדיין רעים גם אם אני גבר לבן דתי שמרוויח טוב, ודברים טובים הם עדיין טובים אם אני גבר לבן דתי שמרוויח טוב… שימי לב שהאנשים שנלחמו נגד העבדות בארצות הברית היו ברובם אנשים לבנים דתיים שהרוויחו טוב. האנשים הללו קבעו שזה חטא מוסרי, פגם מוסרי. הם לא גרו בדרום, לא היו להם מטעים שדרשו עבודת אדמה, הם לא חיו חיים כמו הדרומיים, אבל הם אמרו שזה רישעות ואנחנו כאן כדי לעצור את זה… אני חושב שאסור להרוג הומלסים, אפילו שאני לא איש הומלס בעצמי…
אני רוצה להציע שהזהות שלי לא קשורה בכלום לשאלה מה הוא טוב ומה הוא רע. וזה מה שתרבות המערב נהגה לדגול בו. שנכון, אני לא אישה שעובדת בתחום הרפואה, אבל אני ואת יכולים לדבר על נושא מסויים והאם הוא טוב או רע כי זה מה שמתאפשר לנו דרך השכל האנושי… ואנחנו לא נסוגים כל אחד לתוך הזהות שלו… אני מסרב לקבל שאני יכול להביע עמדה לגביי נושא מסויים רק בגלל צבע העור שלי או סוג אברי המין שלי, ואני חושב שכל מי שחושב אחרת הוא סקסיסטי, גזעני, ובעל דעות קדומות…
ועכשיו, לטוויסט הנוסף, לקישור הנוסף שאולי לא שמתם לב אליו. אני לא יודע אי פעם חשבתם על זה, אבל כשיש סכסוך בין שני אנשים, יש בדיוק שני דרכים לפתור את הסכסוך: או על ידי שיח והגעה להסכמה, או על ידי הפעלת כח. וממילא, כיוון שהפרוגרסיביות חשדנית לגביי שיח ורואה בו את המשך הדיכוי באמצעים אחרים, היא חוסמת אותו כמנגנון לפתרון סכסוכים, וכל שנותר בסוף הוא הפעלת כח. וזה מה שראינו קורה גם כן לאורך הסדרה: שימוש בחוקים ורגולציות, באוניברסיטאות וברמת המדינה, כדי לאסור על אנשים לומר דברים שפוגעים לדעתם בקבוצות מדוכאות, ומי שיתנגד - יקבל סנקציות מערכתיות בתגובה.
אני רוצה שתתנו לאמירה הזו, ששיח איננו מנגנון לפתרון סכסוכים חברתיים אלא רק הפעלת כח - אני רוצה שתתנו לה לשקוע. זו אמירה מסוכנת מאד. בין מדינות, גישה כזו מובילה למלחמות. בין קבוצות של אזרחים, גישה כזו מובילה לקרע ומלחמת אזרחים. כי רק דרך שיח אפשר להבין שזה לא משחק סכום אפס. במקום שאי אפשר לנהל שיח, יש רק שתי תוצאות אפשריות - השמדה של היריב, או מלחמה ללא-סוף.
האם זה אומר שאין לנו מה ללמוד מן הגישה הפרוגרסיבית, שאין בה אמת או שאין לה מה לתרום? ממש לא. בפרק הבא אני אציע עוד חסרון בגישה הפרוגרסיבית, אבל דווקא מתוך הדיון הזה אני חושב שתצוץ ותעלה גם ההבנה של המקום הראוי והמועיל שלהם בחברה מתפקדת. אבל תצטרכו לחכות קצת עד שנגיע לזה.
ובינתיים - זהו להיום! אני מקווה שהיה מעניין. אני חושב שהפרק הזה ממחיש עד כמה דברים מופשטים כמו תפיסות מוסר משפיעות עמוק מאד על החיים האמיתיים שלנו, ולכן עד כמה חשוב לקחת זמן ולתת להתפלספות הזו לשקוע בתוכנו ולמצוא את המקום הנכון בחיינו. בטח למי מכם שהינו הורה, או מתכנן להיות הורה, הדברים יכולים לעזור בשיחות עם הילדים כשהם מתחילים להתמודד עם שאלות של הוגנות וצדק, ובכלל של איך לקחת אחריות על חייהם. אז אני מקווה שהשיחה היום עזרה, במשהו, גם בצדדים אחרים בחייכם.
ועד הפעם הבאה - להתראות…
ביי…
This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com -
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 23!
בפרק הקודם אמרתי שבזאת סיימנו את הסקירה של נושא המגדר, ושהגיע הזמן להתחיל לסגור כל מני פינות בשיח על הפרוגרסיביות כדי שנוכל להגיע מתישהו לסוף העונה הזו. אז, זה אולי הזמן המתאים להתחיל לזרוק את הכדור אליכם, המאזינים והקוראים, לבקש מכם משוב והצעות או בקשות לנושאים נוספים. יש לנו עוד כמה פרקים כאן עד סוף העונה - אתם לא תיפטרו מהנושא הזה כל כך מהר בכל מקרה - והייתי שמח לשמוע מכם אם יש נושאים בהקשר של התנועה הפרוגרסיבית שתרצו שאתייחס אליהם לפני סיום העונה. ואם יש לכם רעיונות לנושאים של עונות עתידיות, גם אשמח לשמוע! לי יש כבר בראש נושא מעניין לעונה הבאה, אבל יש המון דברים שאפשר לדבר עליהם, ויתכן שאם תציעו משהו אני אוכל לשזור את זה בעונה הבאה באופן אורגני. אז אתם מוזמנים לכתוב לי במייל שמופיע בתיאור הפרק, כמו תמיד, או להצטרף לאתר האינטרנט של הפודקאסט ולהתכתב איתי שם.
בכל אופן, עד כה לאורך העונה, ראינו את הפרוגרסיביות פועלת בעולם כדי לקדם את היעדים שלה. מה שאני רוצה שנעשה בפרקים הקרובים הוא להאיר זרקור על המקומות שבהם היא מתחילה להיכשל ולהיתקל בהתנגדות מבית דווקא. לחיכוכים הללו עם המציאות יש, להבנתי, כמה שורשים משותפים, אינדיקציות לכשלים מתודולוגים, סיגנלים מהשטח שאומרים שמשהו כאן לא בנוי כמו שצריך ולא יחזיק מעמד לעוד הרבה זמן אם לא יעשו שינוי. ולכן בין אם אתם פרוגרסיבים שרוצים לראות את התנועה שלכם ממשיכה לגדול ולהשפיע, ובין אם אתם חוששים מכוחם של הפרוגרסיבים ורוצים דווקא לראות סיכוי שהיא לא תוכל להמשיך להתחזק, אני חושב שהפרקים הבאים יהיו לכם מעניינים, גם אם מסיבות קצת שונות. מבחינתי השאלה המשותפת לשני הצדדים היא אחת: האם יש אמת או אמיתות שהפרוגרסיביות לא מכירה בהן, ושהיא צריכה ללמוד כדי שתוכל לשרוד? לדעתי התשובה היא כן, ואני מקווה להציג לכם בפרקים הבאים איך האמיתות הללו באות לידי ביטוי בקשיים שהפרוגרסיביות מוצאת את עצמה מתמודדת איתם שוב ושוב.
אנחנו היום בפרק ה-23, אבל אי שם בפרק השמיני, דיברתי על תפיסת המציאות הפרוגרסיבית, וספיציפית על העובדה שהיא רואה את העולם דרך מבט של מלחמת מעמדות, אבל במקום שהמעמדות יהיו כלכליים, הם בעיקר מעמדות של זהות. בראש הפירמידה עומד לו הגבר הלבן ההטרו - ועכשיו אפשר להוסיף גם, הסיס-ג'נדר, כלומר שהמגדר והמין שלו מסונכרנים. הדמות הזו, ובאופן קצת יותר קונקרטי הקבוצה שמאכלסת את הדמוגרפיה הזו, שולטת במערכת המערבית ומדכאת את כל שאר הקבוצות: מיעוטים אתניים, נשים ולהט"בים. מתוך המבט הזה, הפרוגרסיביות משרטטת גם את המרשם לפתרון: גישה קואליציונית, ברית של מדוכאים שמשלבים ידיים יחד כדי לפרק את המערכת של הפטריארכיה הלבנה, ובכך להביא גאולה לכל אלו שנמצאים נמוך יותר בהירארכיה.
הגישה הקואליציונות הזו, כפי שאקרא לה כאן, מגלמת בתוכה יתרונות רבים. בחישוב מתמטי פשוט, אפשר לראות שיותר מ-50% מהאוכלוסיה יכול למצוא את עצמו כשייך לברית הזו. 50% מהאוכלוסיה היא נשים, ועל גבי זה תוסיפו את כל הגברים האפרו-אמריקאים, ההיספאנים, האסייתים וכן הלאה. אחרי זה תוסיפו את כל הגברים הלבנים הלהט"בים או אלו שתומכים בקידום הזכויות שלהם - ואתם מבינים לאן אנחנו הולכים כאן. אם כל אחד מן האנשים הללו יאמץ את הראייה הפרוגרסיבית ויבין שהוא מדוכא, לפחות במימד אחד של חייו, ואם כל אחד מהם יאמין שאפשר במאמץ משותף לשחרר את כולנו מהדיכוי, הרי שדרך התהליך הדמוקרטי אפשר יהיה לכבוש את מוקדי הכח ולהביא לשינוי המיוחל. דוגמה לכך אפשר למצוא במה שידוע בתור "קואליציית אובאמה", כלומר הדמוגרפיות שהצביעו לנשיא ברק אובאמה ב-2008. פילוח המצביעים הראה שהוא זכה ברוב מוחץ בקרב נשים, בני מיעוטים ואנשים צעירים, שגם הם לרוב נמצאים בתחתית הסולם לעומת אלו בגיל העמידה שנמצאים בשיא כוחם החברתי.
אבל כמו שקורה ברוב המקרים בעולם, לכל מערכת יש גם חסרונות, ומנסיוני החסרונות הן פשוט ה"צל" של היתרונות, כלומר תופעות לוואי של היתרונות שאפשר להתעלם מהן לזמן מה, אבל אי אפשר להימלט מהן, כי הן חלק מהותי מהמערכת שבנית. בסופו של יום, תופעות הלוואי הללו יתחילו לתת את אותותיהן, וכשזה יקרה, מאד חשוב לזהות אותן כדי לא להשלות את עצמנו שמדובר בעניינים שוליים ולהתעלם מהם. עדיף להכיר בבעיה כשהיא בחיתוליה, ולהחליט אם לעשות טיפול שורש או לנהל אותה על אש קטנה. אז כן, גם לגישה הקואליציונית הזו יש נקודות תורפה משמעותיות, ובואו נסקור את המרכזיות שבהן.
התובנה הראשונה שצריך להבין לעומק, ושבה נתמקד היום, היא שתפיסת המציאות הפרוגרסיבית מייצרת מראש מתחים מובְנִים בתוך הקואליציה. שכן, הטיעון הפרוגרסיבי איננו שרק הגבר הלבן מדכא את כל השאר, אלא משהו יותר מתוחכם מזה. גברים מדכאים נשים, לבנים מדכאים שחורים, והגבר הלבן מגיח מתוך המערכת הזו באופן טבעי כראש הפירמידה המדכאת, מתוך החיתוך של מפת הדיכוי, בעוד שתמונת המראה שלו היא האישה השחורה שחווה דיכוי כפול, גם מיני וגם גזעני. לגישה הזו קוראים intersectionality, או "הצטלבותיות" בתרגום חופשי, ומשמעה שיש בעצם הרבה מערכות דיכוי שנראות במבט ראשון כמנותקות אחת מן השניה, אבל בשטח הן משתלבות ומייצרות בכל נקודת שילוב כזו גם סוגי דיכוי ייחודיים וחמורים יותר. הראיה ההצטלבותית הזו אוהבת בשל כך לדבר לא סתם על דיכוי, אלא על מטריצה של דיכוי, שמייצגת את העובדה שיש כאן שילוב של מערכות דיכוי שונות אך שוות ערך. הנה דוגמה למטריצה כזו, מאת פרופסורית באוניברסיטת מרילנד:
ברגע שמבינים שזו התפיסה, נופל האסימון שגם בתוך ברית המדוכאים יש מערכות יחסים של דיכוי. גבר שחור מדכא אישה לבנה במישור המיני, אבל הוא עצמו מדוכא על ידה במישור הגזעני, והאישה השחורה מדוכאת על ידי שניהם. אפשר להמשיך כאן ולשים לב שאישה שחורה להטב"ית נמצאת מתחת לאישה שחורה סטרייטית בהירארכיה החברתית, ואישה שחורה להט"בית בכסא גלגלים - עוד יותר. וכך הלאה וכך הלאה - ככל שהמחקר הפרוגרסיבי מעלה בחכתו עוד מימדים של זהות, הוא בעצם מעמיק את הפירמידה ההפוכה של הדיכוי, וממחיש לאלו שהולכים בדרכו שאפילו שהם נלחמים במערכת הדכאנית הגדולה של הפטריארכיה הלבנה, הם עצמם בו-זמנית מדכאים ומדוכאים על ידי על ידי אנשים אחרים בתוך הקואליציה. בשורה התחתונה, גם כשאתה בתוך הקואליציה, אתה מתחיל לחוש שיש אחרים בתוך הקואליציה שאיתם מערכת היחסים שלך איננה הרמונית במאה אחוז.
מתוך התבנית הזו, מתהווה לה תופעה חברתית או אנתרופולוגית מרתקת. שהרי, כפי שאתם בוודאי זוכרים, מניעת כאב ושיוויון הם עקרונות היסוד המוסריים של הליברל, וממילא מי שסובל הכי הרבה הוא הראשון שצריך לעזור לו. עולה מכאן שככל שאתה מדוכא יותר על ידי החברה, כך לדעת הפרוגרסיביות מגיע לך יותר - יותר פיצויים, יותר חמלה ואמפתיה, יותר תשומת לב. ומעבר לכך, הגישה הפרוגרסיבית מעניקה בונוס רגשי למי שמצוי בתחתית הסולם: אמנם אתה סובל, אבל אתה נושא פחות בושה כיוון שחלקך במערכת המדכאת הוא אפסי, בעוד ששאר השחקנים במערכת שסובלים פחות ממך חבים לך חוב מוסרי גדול. ובמילים אחרות: נוצר כאן סט של תמריצים להעצמת הקירבון העצמי, להתמקד באופנים שהחברה פוגעת בך. וחשוב לי לומר - אני בכלל לא נכנס כאן לשאלה אם זה טוב או לא טוב, להציף באופן מכוון את הדרכים שבהם החברה מדכאת אותך. מה שאני אומר הוא שהרצון להציף את המודעות הזו, שמובע באופן מפורש בתפיסה הפרוגרסיבית, מייצר תמריצים חברתיים חזקים להזדהות כקורבן, שהרי רק כך תקבל יחס ואהדה וגם מעמד מוסרי גבוה שאיתו יגיע גם הכח להשפיע.
לשם המחשה של האווירה הזו, בואו תאזינו לסיפור די משעשע של קריסטינה הוף-סאמרס, שהזכרנו באחד הפרקים הקודמים, ובו היא מספרת על חוויה בכנס פמיניסטי בניחוח הצטלבותי שהיתה בו בשנות ה-90:
"אני ראיתי את התופעה בכנס פמיניסטי ב-1992. מארגנות הכנס רצו לכבד את כל הזהויות של כל המשתתפות, ולכן ביקשו מן המשתתפות להתארגן בקבוצות קטנות על פי מפתח של צרכי הריפוי שלהן. מיד נוצרו קבוצות של נשים אסייתיות, נשים אפריקאיות, נשים זקנות, נשים יהודיות, נשים נכות, נשים שמנות - אף אחת מן הקבוצות הללו לא שמרה על יציבות לאורך זמן.
הקבוצה השמנה התפצלה לתת-קבוצות סטרייטית והומואית; הקבוצה של הלסביות השחורות לא הצליחה להסתדר יחד - אלו שהיו להן בנות זוג לבנות הואשמו בכך שיש להן פריווילגיה מיוחדת, והיו חייבות לייסד קבוצה חדשה. ומעבר לכך, זהויות חדשות החלו לצוץ - נשים עם אלרגיות יצרו קבוצה משל עצמן, וניסחו תביעה שנשים אחרות יתחשבו בהן ולא ישתמשו בסוגים מסויימים של ספריי שער.
זה היה כנס של אנשי אקדמיה, אבל לא הצלחנו לפתור את הבעיות שלנו בדו-שיח. במקום לעזור ליישב מתחים באופן רציונלי, הגישה ההצטלבותית העצימה את המתחים וגרמה למריבות."
אז, המתחים הללו בין חלקי הקואליציה נמצאים שם כל הזמן, גם בעיתות של שלום קואליציוני. אנשים מוכנים לוותר על הנוחות שלהם במיקרו באופן מדוד, ובלבד שירגישו שבמאקרו הם מתקדמים למקום טוב יותר. אבל לאור הדברים שסקרנו לאורך העונה, אני חושב שאנחנו יכולים להבין מדוע בתקופה האחרונה אנחנו רואים שככל שהתנועה הפרוגרסיבית מתמקמת בעמדות השפעה, גם המאבקים הפנימיים שבתוכה מתחילים להתעצם, מה שמוביל לפירוק הקואליציה. ואולי יהיה הכי קל לסקור את האירועים הללו לפי הכללים של הפרוגרסיבים עצמם, לפי קבוצות זהות מסויימות.
הקבוצה הראשונה שראוי שנזכיר היא הנשים. השקענו עכשיו מספר לא קטן של פרקים שבהם ראינו איך הרעיון של "נשים טרנסיות הן נשים" מאתגר את היכולת של נשים לשתף פעולה עם טרנסג'נדרים, שכן קבוצות גדולות והולכות של נשים מרגישות שהביטחון האישי שלהן במלתחות, בבתי סוהר ואפילו במקלטים לנשים מוכות נמצאים בסכנה מפני גברים שמזדהים כנשים. באופן דומה, גם ההזדמנויות שניתנות לנשים, כמו בספורט ובמלגות ללימודים גבוהים, פתאום יכולות להילקח גם כן על ידי גברים ביולוגים בשם האידיאולוגיה הפרוגרסיבית. כלומר, הנרטיב הפרוגרסיבי מספר לנשים שמי שעומד וחוסם את הדרך שלהן להצלחה הם הגברים הסיס-ג'נדרים, אבל כל שבוע הן מתעוררות וקוראות בעיתון על עוד אישה טרנסית שקוטפת פרסים בספורט לנשים, כשמה שמאפשר את המחטף הזה הוא האידיאולוגיה הפרוגרסיבית שבחסותה גברים ביולוגים פולשים, לתחושתן, למרחבים נשיים.
בשל התופעה הזו, יש אפילו קולות בתוך הקהילה הלהט"בית, וספיציפית הקהילה הלסבית, שאומרים שצריך להפריד בין ה"ט" לבין ה"להב". לטענתן, הכניסה של הקהילה הטרנסית לקואליציה שלהם החלישה בעצם את הזכויות של הקהילה הלסבית. כך לדוגמה ב-2019 נוסד בבריטניה הארגון LGB Alliance, "אחווה לה"בית", שנועד בדיוק כדי לייצר את ההפרדה הזו. בדיבייט שנעשה בעניין הארגון הזה לפני כשנה, אמרה בוו ג'קסון, אחת משתי המייסדות, את הדברים הללו:
"נאלצנו לייסד את האחווה הלה"בית כדי לחזור לשורשים של התנועה שהתמקדה במשיכה מינית. ברגע שייסדנו את האחווה הלה"בית, הגיע אלינו מבול של פניות מכל העולם של נשים לסביות שאמרו לנו - תודה לאל שאתן כאן, אנחנו מרגישות כל כך מבודדות. תודה לאל שאתן כאן, מתי אתן מייסדות יחידה של הארגון בקנדה? מתי באוסטרליה? מה אנחנו יכולות לעשות כדי לעזור…"
ואם כבר אנחנו בדיבייט הזה, בואו נשמע את פיטר תייל, נציג העמדה הפרוגרסיבית, מבקש ממנה לשווא לשמור על אחידות הקואליציה:
"בעבר ראינו את שני המאבקים הללו, הלה"בי והטרנסי, כשונים אך בעלי דמיון מסויים. שתי הקבוצות חוות חוויה דומה של אפליה, של קרבנות של פשעי שנאה, ואנחנו צריכים להישאר יחד, ולא להתפצל."
הקבוצה השניה שראוי להזכיר היא האקדמאים מן השמאל. גם כאן ראינו דוגמאות רבות לכך שכל אקדמאי שסוטה מן האידיאולוגיה הפרוגרסיבית, מוקע מיד ומותקף, ולחץ אדיר מופעל על האוניברסיטאות לפטר או לפחות לחנך מחדש את הדמות הבעייתית. גם כאן, אפשר להבין איך תהליך שכזה יוביל לאט לאט לפרישה של דמויות ליברליות מובילות לא רק מהתפקיד האקדמי שלהם, אלא גם מהקואליציה עצמה. למי שרוצה לצפות בדיון בין ארבעה אנשים כאלו לפני כ-6 שנים, ששניים מהם חשו שהשמאל הפרוגרסיבי עסוק בקניבליזציה עצמית, ושניים עדיין האמינו שהשמאל הפרוגרסיבי דווקא בסדר, מוזמן להאזין לאחר הפרק ללינק שאשים בתיאור. הכותרת של הסרטון אומרת הכל: היא מציבה שאלה בפני המשתתפים: "האם השמאל מכלה את עצמו לדעת?" "Is the Left eating itself?"
אחרי שתי אלו, אנחנו מגיעים לקבוצות האתניות. נתחיל קרוב לבית עם הקבוצה השלישית, שהיא יחסית חדשה, והיא כמובן היהודים. היהודים בארצות הברית, בעיקר אלו שאינם אורתודוקסים, היו במשך דורות מהקולות הכי בולטים בתנועות הליברליות לזכויות אדם בארצות הברית. לדוגמה, ההוגה המפורסם אברהם יהושע השל היה מתומכי המאבק של מרטין לותר קינג, וישנה תמונה מפורסמת שלו ב-1965 צועד לצידו של המנהיג השחור באחד מן ההפגנות הגדולות דאז.
אבל אנחנו לא ב-1965 אלא ב-2024, וכשהגיע השביעי לאוקטובר, גלי האנטישמיות פרצו בכל העולם, והממסדים שבהם הפרוגרסיבים שולטים, כמו האוניברסיטאות, ארגוני הנשים והתקשורת הממוסדת, מילאו פיהם מים במקרה הטוב, במקרה הרע הטילו ספק בסבל היהודי, ובמקרה הגרוע תמכו בכלל בחמאס. היהודים בכל העולם המערבי היו בהלם - הרי אין בגידה גדולה יותר של הקואליציה מאשר להעלים עין מרצח נוראי של 1200 איש, כולל מעשי אונס וחטיפה של נשים וילדים המתועדים במצלמות גו-פרו. אנחנו רק כמה חודשים אחרי האירוע, וקשה עדיין להעריך את גודל השבר, אבל לפי מה שיצא לי לקרוא ברשתות ובטורי דעה וכתבות תחקיר, השבר עמוק ביותר, והיהודים לעולם לא יהיו שוב חלק אורגאני של הקואליציה הזו.
התפיסה הפרוגרסיבית היא מאד שחור-לבן: ישראל והיהודים נמצאים גבוה יותר בהירארכיה ביחס לפלשתינאים, ולכן אין ברירה אלא לראות את הפלשתינאים כקרבנות שעושים את מעשי הזוועה שלהם רק בגלל שישראל לא השאירה להם ברירה. אבל היהודים בארצות הברית, שדיברו במשך שנים על "תיקון עולם" וחשבו שיש בבשורה הפרוגרסיבית ברית אמיתית שרגישה לכאבם של כולם, התעוררו יום אחד לגלות בעשירי באוקטובר שברגע האמת, הקואליציה לא תהיה שם עבורם להגן עליהם ממתקפה אנטישמית רצחנית. הפלשתינאי תמיד ינצח במחשבון הדיכוי.
אל תחשבו שההתפכחות הזו קורית רק בקרב היהודים, גם אם שם ההתפכחות היא הכי נוכחת ואלימה. גם מיעוטים אתניים אחרים, שנחשבו "בכיס" של הקואוליציה הפרוגרסיבית, מתחילים להרגיש שמחיר הברית גבוה מהדיווידנדים שהיא משלמת. נניח, הקהילה האסייתית.
הקהילה האסייתית בארצות הברית היא אחד מהגורמים בקואליציה שעושים כאב ראש גדול לתיאוריה הפרוגרסיבית, ומדוע? כי לפי התיאוריה, כל המערכות האקדמיות שטופות במערכת לבנה, וזו הסיבה שבגללה אפרו-אמריקאים והיספאנים לא מצליחים להתקדם מספיק בתוכן. אלא שאז מגיעים האסייתים, ומוכיחים שזה ממש לא הסיפור - אנשים ממוצא אסייתי מצליחים מאד באקדמיה. אם ב-2020 35% מהאסייתים השיגו בין 700 ל-800 בפרק המתמטי של ה-SAT, הפסיכומטרי האמריקאי, בעוד רק 9% מהלבנים הגיעו להישג הזה, קשה מאד לטעון שהמבחנים מוטים לטובת התרבות או הגזע הלבן.
אבל זה לא נעצר כאן. כיוון שאסייתים מצליחים להוציא ציונים גבוהים מאד, הם היו אמורים גם להתקבל באחוזים גבוהים מאד לאוניברסיטאות המובילות בארצות הברית. יש כמובן מערכות של אפלייה מתקנת לטובת בני מיעוטים - אבל גם אסייתים הם בני מיעוטים, נכון? ובכן, בשנים האחרונות רבו התלונות מצד אסייתים שיש אפליה נסתרת נגדם, ושבשם דברים א-מורפיים כמו "אי התאמה אישיותית" או "בחינה הוליסטית של ההתאמה לממסד", המוסדות המובילים מסננים הרבה אסייתים ומקבלים במקומם שחורים והיספאנים עם ציונים נמוכים יותר. וממילא, לפני כמה שנים, הגיעה לבית המשפט העליון בארצות הברית תביעה מטעם מועמדים אסייתים נגד אוניברסיטת הארוורד ואוניברסיטת צפון קרוליינה, שטענה לאפליה על בסיס גזע. כתוצאה מן התביעה הזו, בית המשפט ניצל את ההזדמנות לבטל לחלוטין את ההיתר החוקי לבצע אפלייה מתקנת על בסיס גזע באקדמיה, אבל מה שחשוב לדיון שלנו הוא לראות שוב איך הקואליציה מתחילה להתפרק.
אפשר להראות דברים דומים עם עוד קבוצות, כמו שחורים והיספאנים שחשים שמקריבים את טובתם למען מהגרים בלתי חוקיים, או הורים לילדים שמרגישים שמנסים לכפות על ילדיהם תיאוריות מגדר פרוגרסיביות ללא רשותם, וכמובן מתחרטי מגדר שסיפרנו את סיפורם בשבוע שעבר. אבל נראה לי שאת הרעיון הבנתם. אז אני רוצה לשוב ולשאול - למה כל הדברים הללו קורים? מה הכשל הפנימי במבנה הפרוגרסיבי שגורם לבעיות הללו?
יש כאן כמה דברים. את הראשון כבר תיארנו מוקדם יותר, והוא העובדה שהתיאוריה עצמה מעודדת את חברי הקואליציה לחפש כל הזמן מקומות שבהן יש אפליה, וכלל ידוע בפסיכולוגיה האנושית הוא שכשמחפשים - מוצאים. תוסיפו לזה את העובדה שמראש מדובר בדמוגרפיה שמכילה אחוז גבוה של מי שקרויים "פעילים חברתיים", כלומר אנשים שרוצים לתקן את המציאות החברתית, וקיבלתם מערכת שעסוקה 24/7 בחיטוט בפצעים של עצמה.
בהקשר הזה שווה אולי גם להזכיר תופעה פסיכולוגית שהרבה דנים בה בשנים האחרונות: במחקרים שנעשים רואים באופן ברור שליברלים סובלים מרמות גבוהות יותר של דיכאון ביחס לשמרנים. השאלה המתבקשת היא כמובן, למה יש קשר כזה, והיא מעסיקה הרבה חוקרים ובעלי טורים. יש כאלו שסבורים שככל שמישהו מרגיש עצוב יותר, כך יש סיכוי גבוה יותר שיהיה מאלו שמתמקדים בחצי הכוס החברתית הריקה, מה שמוביל אותו לתפיסת עולם ליברלית. מצד שני יש שהופכים את הכיוון, ואומרים שהרגישות הפוליטית הגבוהה של הליברל לצער וכאב חברתי, הם שגורמים לו להרגיש תחשות ייאוש ודיכאון באחוזים גבוהים יותר אל מול הבעיות שסביבם. וכמובן, אפשר להציע עוד גורמים שמשפיעים, כמו הבדלים בין הקבוצות במעורבות ברשתות החברתיות וכן הלאה. אני מזכיר את זה כאן רק בגלל שמעניין לראות את ההלימה שבין המצב הנפשי הזה לבין מה שתיארתי כאן - נבירה מתמדת בבעיות של החברה המערבית במקום בצדדים החיוביים וההצלחות שלה.
אבל זה לא הכל - יש כאן כשל נוסף. הפרוגרסיביות מסתכלת על הירארכיות חברתיות ואומרת שצריך להתמקד באלו שסובלים הכי הרבה, אלו שבתחתית הסולם, ולפרק את המערכת כדי לעזור להם. אבל שימו לב שכל זה סבבה כשאתה רק רוצה להצביע על כשלים של מערכות של אחרים, כמו לדוגמה מה שעושים כתבים ופרשנים במערכות החדשות השונות. אבל הפרוגרסיביות מנסה לא רק לבקר, אלא גם לבנות חברה אחרת, מודל אחר של חברה, והקטע הוא שהחברה הזו שהם בונים - גם אצלה נוצרת הירארכיה. זו לא חברה עם מבנה שטוח, שבו כולם אותו הדבר, אלא כפי שראינו, ההירארכיה שלהם פשוט הופכִית להירארכיה הקיימת. בהירארכיה שלהם הגבר הלבן הוא זה שנמצא בתחתית, ומעליו יש את אלו עם קצת פחות שותפות במערכת הלבנה הפטריארכלית, וכן הלאה. וממילא, השאלות המוסריות מתחילות להתערבל אצל חלק מן האנשים, אלו שבאמת מאמינים באידיאל הפרוגרסיבי: הצטרפנו לקואליציה כדי שכולם יהיה שווים, לא כדי שנוכל לשעבד את המשעבדים שלנו! וגם לא התכוונתי לוותר על הכח שלי בחברה המערבית רק כדי שמישהו אחר יקח את הכח הזה וישעבד אותי איתו.
ממילא, ככל שהפרוגרסיבים מקבלים יותר כח, ובכל מוסד שבו הם שולטים בהנהגה, הפעילות שהם נוקטים בה נהיית גם היא דכאנית יותר ויותר. ולאט לאט, נשים מתחילות לשים לב שהטרנסיות מדכאות אותן, אקדמאים מתחילים לשים לב שהממסד משתיק אותם, וכן הלאה וכן הלאה. וכשהם מציפים את הבעיה, המערכת לא אומרת "וואו, מצויין שהערתם על זה! בואו נתקן!". במקום זה היא מתחילה להתגונן, ולהאשים את אלו שמציפים את הבעיות שבה בטרנספוביות, גזענות, שמרנות חשוכה וכן הלאה, ועושה כל שביכולתה לבצר את כוחה ולשמר את המערכת החדשה שהיא בנתה בלי לאפשר ביקורת. בעצם, היא הופכת לבת-דמותה של המערכת שהיא טוענת שהיא נלחמת בה.
כשאני חושב על התופעה הזו, עולה בעיני רוחי הסוף של הספר "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. הספר הוא אלגוריה למהפכה הקומוניסטית. בתחילת הספר כל החיות משועבדות לבני האדם, והחזירים מובילים אותם למהפכה שבה הם מסירים מעליהם את עול המשעבד האנושי. אבל לאורך הספר החזירים צוברים יותר ויותר כח, לכאורה בשם השחרור של החיות כולן, עד שבסוף החיות מוצאות את עצמן משועבדות באותה צורה ואפילו מעבר למה שהיו תחת בני האדם. בסצינה האחרונה בספר, החיות צופות בבני האדם והחזירים יושבים יחד וחולקים משקה חריף תוך כדי משחק קלפים, עד שקטטה מתפתחת ביניהם, וכך נאמר שם:
"הם רצו חזרה לבית והביטו שוב דרך החלון. כן, קטטה אלימה היתה שם. היו שם צעקות, דפיקות על השולחן, מבטים חשדניים והכחשות חותכות. מקור הבעיה היה, כך נראה, ויכוח בין נפוליאון החזיר למר פילקנגטון, שכל אחד מהם החזיק בידו אס עלה בו זמנית.
שנים עשר קולות צעקו בכעס, והם היו זהים כולם זה לזה. לא היתה שאלה כבר מה קרה לפרצופם של החזירים. החיות שבחוץ הניעו את מבטם מן החזיר לבן האנוש, מבן האנוש לחזיר, ומן החזיר לבן האנוש שוב. אבל כבר נעשה בלתי אפשרי להבחין ביניהם, ולדעת מיהו מי."
כך, אפשר לומר, נראית תחילת דעיכתה של מהפכה.
אז מה ראינו היום? שהמערכת הפנימית של הפרוגרסיביות גועשת, וחלקים ממנה מתחילים ללכת לכיוון אחר, עצמאי. כמובן, אין לצפות שתוך יומיים הכל יתפרק - תהליכים כאלו לוקחים הרבה זמן, וגם כאן זו תהיה טעות לחשוב שכל הנשים או כל האסייתים הם בלוק אחד ואחיד בדעותיו.
ועדיין, יש לעניין הזה חשיבות לא מועטת. כי חלק גדול מן המאבק הוא מאבק על התודעה: האם באמת השמרנים הם אנטי-גיי? לא אם יש להם נציגים הומואים שמדברים בשמם בפרלמנט, בתקשורת וכן הלאה. האם באמת הפרוגרסיביות דואגת לכל הנשים? לא אם יש נשים מפורסמות כמו ג'יי קיי ראולינג שמודיעות בפה מלא שהן לא מקבלות את האידיאולוגיה הפרוגרסיבית, או כשארגוני נשים מסרבות להוקיע את מעשי האונס של חמאס. העניין הזה מוכיח לכל מי שצופה שלא מדובר בקואליציה של זהויות שבה דואגים לכולם, אלא בקואליציה של אידיאולוגיה הירארכית נוקשה. החשיפה הזו עוזרת לאנשים להחליט באופן ענייני, לפי הרעיונות של האידיאולוגיה, ולא בתהליך הפשוט יותר של "אם אני בעל זהות X, כנראה שאני צריך לתמוך בפרוגרסיבים".
אז זהו להיום! מקווה שזה עשה לכם סדר והיה מעניין. בפרק הבא נדבר על עוד חזית שהפרוגרסיבים מתמודדים מולה, והיא מה קורה כאשר התכניות שלהם מתנפצות אל מול חופי המציאות. על זאת ועוד, בפרק הבא!
This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com -
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 22.
עד היום, כשדיברנו על הזהות הטרנסית, ההנחה הסמויה שעמדה ברקע היתה שמדובר באנשים בוגרים, שמכירים את עצמם בדיוק כמו שאתם ואני מכירים את עצמנו. היום אנחנו נשאל את השאלה - האם יש מקום שמשהו ישתנה בשיקולים שלנו ברגע שמדובר בקטין? נניח, ילד בגיל 12 שמשתף שהוא חש שהוא בת בגוף של בן, או ילדה בת 10 שמספרת שהיא חשה שהיא בן בגוף של בת - האם מחובתנו לקבל את הזהות הזו, או שמא דווקא להטיל בה ספק?
התשובה היא שתלוי את מי שואלים, והשחקנים הרגילים שלנו עומדים לבצע את התפקיד הקבוע שלהם על הבמה. התגובה השמרנית היא לאתגר את האמירה הזו. ילדים הרי אומרים כל מני דברים ומאמינים בכל מני דברים שאינם אלא פרי דימיונם, ותפקידם של המבוגרים לעזור להכווין אותם לדברים שמבוססים במציאות. לכן, נקודת המוצא צריכה להיות שאמירה דרמטית שכזו איננה שיקוף של אמת פנימית אלא דבר שיחלוף תוך כמה ימים, כמו הרבה דברים אחרים שילדים מדמיינים. ואם התופעה ממשיכה לאורך זמן, יש מקום לשקול אם מדובר בתהליכים פסיכולוגיים אחרים שמתרחשים מתחת לפני השטח, ושבאים לידי ביטוי כרגע בבלבול לגביי המגדר שלהם, אבל זה לא אומר שהתחושה הזו שלהם היא יציבה מספיק כדי להיחשב זהות. רק לאורך הרבה זמן, חודשים ואפילו שנים, אם נראה שהזהות הזו מתייצבת כזהות טרנסית, יהיה ראוי שנכיר בזהות הזו באופן מפורש כדבר אמיתי.
לעומת זאת, התגובה הליברלית, וספיציפית הפרוגרסיבית, היא להניח שמדובר בשיקוף של האמת העמוקה ביותר של הזהות של הילדים, ושחשוב דווקא לאשש ולתמוך בזהות הזו כשהיא מגיחה לאויר העולם בהתנהגות או בהצהרה, כדי שלא נפספס אותה. את הגישה השניה הזו אפשר לשמוע בהמון מקומות, כמו בהרצאת הטד הזו של אנג'לה קייד גֶאופֶרד, רופאת ילדים וטרנסית בעצמה:
"התפקיד שלנו הוא להאזין, לשאול שאלות, ואז לחכות לתשובה… וכשהם מתחילים לחשוף את עצמם, התפקיד שלנו הוא לתמוך בלי לנווט… מהנסיון שלי בתור רופאת ילדים, שמתמחה בטיפול בילדים טרנסים, למדתי שהילדים הללו לא צריכים שאעזור להם לברר מי הם, אלא פשוט להאזין, ולעזור להגביר ולהעצים את הקול הפנימי שלהם. הם לא צריכים שאאבחן אותם, אלא שאקשיב."
גם בקטע הזה וגם בכל ההרצאה, אפשר לשמוע את הקבלה-ללא-סייג של כל זהות שהילדים שבאים לקליניקה שלה מקבלים. האמירה "לתמוך בלי לנווט" היא העניין החשוב כאן. אתם זוכרים שאמרנו בתחילת הסדרה שהתפיסה הליברלית היא שהאדם נולד מושלם והחברה היא זו שמעוותת ופוצעת אותו? הדוברת בעצם אומרת כאן - הדבר הכי גרוע שאני יכולה לעשות כאן הוא להתערב ולאתגר. יש כאן ילד, הוא יודע כבר מה הוא בפנים, ואני צריכה רק להסיר מחסומים ממנו כדי שהוא יוכל להוציא את הפוטנציאל שלו מן הכח אל הפועל.
עוד רגע ננסה לבחון מי מבין שתי הגישות צודק - או שמא שניהם צודקים, אבל קודם אני רוצה להקדיש שתי דקות כדי לדבר על אותה הסרת מחסומים. בפרק הקודם ראינו איך מתחילים לחוקק חוקים בקנדה שתופסים צד בויכוח על הזהות הטרנסית. כמו תמיד, הדברים שאני מביא כאן הם רק דגימה קטנה ממה שקורה בשטח. בפועל, גם במערכת החינוך, וגם במערכת הרפואית - שתי המערכות מלבד ההורים עצמם שאמונים על שלום הילדים שלנו - יש כבר שנים רבות כניסה גוברת והולכת של "מדיניות מאששת מגדרית", gender confirming policy, כלומר מדיניות שהולכת בכיוון של שיחת הטֶד ששיתפתי כאן. מכיוון שכך, כשמישהו מגיע לרופא או למורה ומספר לו שהוא מרגיש שהוא טרנסג'נדר או טרנסג'נדרית, התגובה בהרבה מקומות בעולם המערבי תהיה תמיכה מיידית וללא סייג בזהות החדשה הזו, על כל המשתמע מכך.
לדוגמה, שמעו סיפור שדווח לפני כשנה בניו-יורק טיימס, עיתון ליברלי לכל הדעות. סופר שם על אמא מדרום קליפורניה, ג'סיקה בראדשו שמה, שגילתה יום אחד שהבת שלה, בת ה-15, התחילה להזדהות כבֶּן בזמן שהיא בבית הספר. כשהתחילה לברר פרטים, התברר לה שזה לא דבר שהתחיל לפני כמה ימים - כבר שישה חודשים שהבת שלה מזדהה כבן בבית הספר. כחלק מהעניין, הבת שלה ביקשה מבית הספר להיות שותף מלא בתהליך: שהמורים יקראו לה בשם ה"גברי" שאימצה, יתייחסו אליה כבן לכל דבר, וכן הלאה. לשלב הזה בתהליך הטרנסיות קוראים "social transitioning", "מעבר חברתי" ובו החברה הסובבת מאמצת את הזהות החדשה של האדם, במקום לאתגר אותה. וכמובן, הדברים הללו מגיעים ממקום חינוכי פרוגרסיבי, לפיו הילדים שחשים דיספוריה מגדרית מכירים הכי טוב מי הם עמוק בפנים, שכנראה הם הגיעו להבנה אמיתית של הזהות שלהם, ושלכן הדבר הכי בריא ומוסרי לעשות הוא לקבל זאת ולתמוך בהם.
הסיבה שהניו-יורק טיימס הקדיש כתבה לעניין לא היתה עצם ההזדהות, ואפילו לא המעורבות הבית-ספרית - אלא זווית אחרת של הסיפור: העובדה שבית הספר לא סיפר להורים על השינוי המגדרי ואישוש המעבר החברתי של הבת שלהם, לבקשת הבת. כלומר - באה נערה, קטינה בת 15, מספרת משהו מאד דרמטי לבית הספר שמשפיע באופן עמוק מאד על כל חייה - חברה, משפחה, ואולי גם עניינים רפואיים ופסיכולוגים מרכזיים - ומבקשת שבית הספר יעזור לה בשינויים הגדולים הללו בסתר - והם משתפים פעולה, ולא מספרים להורים, האפוטרופוס הטבעי והחוקי של הילדה. ולא, לא היה מדובר כאן ברשלנות מצד בית הספר, אלא להיפך - מדיניות רשמית של מדינת קליפורניה והמחוז שבו הם גרו, לתמוך אקטיבית בתהליכים כאלו בלי לספר להורים. בכתבה מובאים סיפורים נוספים באותו הסגנון, שחלקם הגיעו לבתי המשפט בתביעה של ההורים נגד בית הספר. באחת התביעות הציגו תמונה של פוסטר מבית הספר, עם דגל הגאווה ועליו הכתובית "אם האמא שלך אינה מקבלת את הזהות שלך, אז אני האמא שלך עכשיו". במילים אחרות, המסר כאן ברור: מדיניות בתי הספר היא שלפעמים צריך להגן על ילדים מפני ההורים שלהם, גם כשההורים פשוט רואים אחרת את עניין הטרנסיות. מבחינת בית הספר והרגולציה המדינתית, ההורים עצמם יכולים להיות "חסם" בפני הזהות האמיתית של הילד, ולכן בראייה פרוגרסיבית - טובת הילד היא להסתיר את המידע הזה מההורים.
בואו נחזור לדילמה שלנו, של איך להתייחס לאמירה של ילדים שאומרים "אני טרנסג'נדר". אנחנו חייבים להרחיב את מבטנו כדי להבין שלא מדובר רק בעניין של קבלה או איתגור למטרות חינוכיות בלבד של עיצוב זהות. שהרי, אחרי המעבר החברתי ישנם שלבים מתקדמים נוספים: התערבות רפואית בגופם של טרנסים. ההתערבות הזו מגיעה בגדול בשתי צורות - נטילת הורמונים שנועדו לעכב את השינויים הפיזיולוגים שבאים בגיל ההתבגרות ושמפתחים כל מין באופן שונה מהשני, וניתוחים פלסטיים להסרת איברים ועיצוב אברים אחרים כדי לדמות לגוף מראה מהמין ההפוך למין הביולוגי.
מהזווית השמרנית, התהליך הזה הוא דבר שחייבים להימלט ממנו כל עוד הוא לא מוצדק במאה ועשר אחוזים. מדובר באירוע מתמשך ומורכב ביותר, כזה שמותיר את אותותיו לכל החיים באופן שאין ממנו חזרה. יכול להיות שתשמעו שיש תרופות מסויימות שאפשר להתאושש מהן, אבל אצל חלק גדול מהן ההתאוששות אפשרית רק באופן חלקי, או רק אם מפסיקים לקחת אותם תוך כמה חודשים. חלק מן התרופות גורמות לסירוס כימי של הילד, שלא יוכל להכניס או להיכנס להריון בעתיד. חלק מן הניתוחים גם מותירים את הגוף מצולק ובמצב שדורש לקיחת כדורים לכל החיים כדי למנוע התפתחות של סיבוכים בגוף בשל הניתוח. במילים אחרות - זה לא דבר שעושים אותו בהינף יד, והחשש שמעבר חברתי יהיה צעד בכיוון של מדרון חלקלק מסוכן הוא מובן ביותר.
אל מול החשש הזה, מגיעה טענת הנגד הפרוגרסיבית, שגם היא כבדת משקל. קודם כל, אם מישהו מבין כבר בתקופת הילדות שהוא טרנס, הרי שיש לו הזדמנות מדהימה: למנוע מהגוף לאמץ את המבנה של ה"מגדר הלא-נכון" בשלבים מאד מוקדמים של חייו. צריך לנצל, לתפיסתם, את העובדה שתפסנו את הבעיה מוקדם, כמו בבעיות התפתחותיות רבות אחרות אצל ילדים, ולטפל בה כדי למנוע סבל מיותר בהמשך. זה יעזור לילדים הטרנסים להשתלב באופן טבעי יותר בחברת קבוצת המגדר הנכונה, כי כלפי חוץ הם ייראו כמוה. וזה גם ישליך באותו האופן לכל שאר החיים, ויעזור לטרנסים להרגיש בבית בגוף שלהם. וקחו בחשבון שלילדים טרנסים יש אחוזי דיכאון גבוהים ביותר, ופתאום נראה שאולי שווה ללכת בכיוון הזה ולהמעיט עד כמה שניתן את הסבל שלהם.
במילים אחרות, מדובר כאן במצב שבו הסיכויים והסיכונים שניהם משמעותיים בכל צד. אלא שבשיח הציבורי לרוב הממסדים הרפואיים בוחרים בצד אחד, בצד הפרוגרסיבי, כפי שתראו בהמשך. מבחינתם, צריך לקבל את הזהות הפנימית של הילד כאמת, שהרי למה שהוא ימציא משהו כזה אם זה לא היה נכון, כשיש כל כך הרבה סטיגמות סביב הזהות הזו? אנחנו חייבים לתת לו להגיד לנו מה הוא באמת ולאן הוא צריך ללכת. מבחינתם, החשש השמרני שאולי התחושה הזאת היא בת-חלוף - החשש הזה הינו במקרה הטוב סתם ריפלקס שמרני שלא אוהב לשרטט מחוץ לקווים, ובמקרה הרע - טרנספוביות עמוקה שתמחק את זהותו של הילד ושרק תזיק לו.
אבל האם זו באמת אזעקת שווא שמרנית? מה יש לידע המדעי לספר לנו על ילדים שחווים דיספוריה מגדרית?
ובכן, לצערי אני חושב שיש לשמרנים כאן סיבות טובות לדאוג. אני אומר לצערי כי היה באמת מדהים אם יכולנו לסמוך על דבריו של הילד ולדעת שהם האמת לאמיתה - אבל זה לא תמיד המצב. בואו נסקור כמה דוגמאות לעניין.
מקום טוב להתחיל בו הוא מחקר ידוע לגביי נערים ונערות שחשו כטרנסים בילדות. לפני שהגישה המאששת הפרוגרסיבית היתה מקובלת, המגמה הרפואית היתה שונה - לתמוך בילדים הללו בתמיכה פסיכולוגית קלאסית בגיל ההתבגרות, ורק אם התחושה הטרנסית מתמידה כשהם בוגרים - לעזור להם לעשות את המעבר המגדרי המלא. האם מסקרן אתכם לדעת מה היו תוצאות המדיניות הזו? ובכן, התשובה היא ש-80% מהם, כשהגיעו לבגרות, הפסיקו להזדהות כטרנס ובמקום זה הזדהו כלסביות וגיי. כלומר, במבט של כמה שנים לאחור התברר שהתחושה שהם הרגישו בצעירותם לא היתה דיספוריה מגדרית עמוקה, אלא משהו אחר, אי נוחות כללית כזו עם הזהות המינית שלהם והמשיכה מינית שחשו, ולקח זמן - שנים! - עד שהם הבינו מהו הדבר הזה. עכשיו, בואו נחשוב - מה היה קורה לאותם 80% אם היו בגיל ההתבגרות היום? הם היו מקבלים עידוד מהמערכת הרפואית והחינוכית להתחיל לעשות מעבר חברתי, לשנות את שמם, ובהמשך לקבל הורמונים ואולי אף לבצע ניתוחים בגופם, כדי שהגוף והמראה החיצוני שלהם יתאים לזהות הפנימית שהרגישו בילדותם. רק לאחר כמה שנים הם היו מבינים שכל זה היה ללא צורך - הם בן בגוף של בן, או בת בגוף של בת, אבל הם פשוט גיי, ועכשיו לכל החיים שלהם הם יסתובבו בגוף שנראה כמו המין שהם כבר לא מזדהים איתו. בעצם, אפשר לומר שעבור אותם ילדים, יש כאן הסללה של הקהילה ההומולסבית להפוך לטרנסג'נדרים. כפי שכותב ד"ר רוי אפאן, רופא אנדרוקרונולוג והומוסקסואל, בטור שפירסם ב-WSJ בדצמבר האחרון:
"כשמסתכלים על זה ככה, טיפול מאשש-מגדרית נראה דומה מאד לטיפולי המרה. בעבר, טיפולי המרה נעשו על ידי חישמול, סירוס כימי ואפילו כריתה של אונות מהמוח. היום, טיפולי ההמרה החדשים עושים זאת על ידי סטריליזציה ופגיעה בתפקוד המיני של הילדים לכל חייהם… בדיוק כמו טיפולי ההמרה, רופאים אומרים להומואים ולסביות שיש משהו לא בסדר איתם…".
ובואו לא נעצור כאן. יגיע היום והנערים והנערות הללו, שעברו את השינוי המגדרי הרפואי ואז גילו שכל זה היה שלא לצורך, יבואו חשבון עם אלו שלא הגנו עליהם מפני הטעויות הללו, ושאף עודדו ודחפו אותם לכיוון הזה. לתופעה הזו, שהרבה אנשים לא מכירים, קוראים "מתחרטי מגדר", או "חרטה מגדרית", ובאנגלית - Detransitioners. בואו ותקשיבו לעדויות של שתיים מהן, אחת בכתב ואחת בקולה, ועל הדרך תקבלו טעימה גם ממה שקורה בצד הרפואי בקליניקות ובתי החולים בחו"ל בעניין. קודם, זו שבכתב, מאת כותבת בשם לורה. אני מצנזר חלק מן התיאורים - אתם מוזמנים להסתכל בלינקים המצורפים לקבל את הקטע המלא.
"הסיפור שלי דומה להרבה מתחרטי מעבר מגדרי, שמשתפים בסיבות שבגללן הם הרגישו שהם צריכים לעבור מעבר חוזר. גדלתי על הספקטרום האוטיסטי, חוויתי התעללות מילולית, רגשית ופסיכו-סוציאלית מהמשפחה שגרמה לפוסט טראומה, דיכאון וחרדה. סבלתי מדיכאון חמור כתוצאה מבעיות תלות וחוסר ויסות הורמונלי בגלל שחלות פוליציסטיות, הרגשתי שונה באופן כרוני, הן כנערה, כאישה צעירה ואדם. סבלתי מקשיים ביחסים רומנטיים, יחסי מין וחברויות עקב טראומה לא מאובחנת. נאחזתי בדיספוריה המגדרית כגורם לרוב הקשיים שלי.
חיפשתי טיפול למצוקה הקשורה למגדר ולמדתי באינטרנט שהפתרון היחיד הוא לקבל את היותי טרנסג’נדר… במהלך התהליך הזה ראיתי רופאים רבים, פסיכיאטר ומטפלים, שאף אחד מהם לא הטיל ספק בזהותי או בטראומות שלי ולא סיפק עזרה לבעיות הנפשיות המורכבות שלי. בדיוק מלאו לי 20, הייתי בוגרת טרייה של מחלקה פסיכיאטרית, שם אושפזתי בעקבות מחשבות אובדניות, ובייאושי קבעתי לי תור כדי לנסות ולרפא את הדיכאון באמצעות שינוי הגוף שלי בניתוח.
אין צורך בהסבר נוסף. הייתי בת 20, לא בוגרת מבחינה התפתחותית, חולה נפשית, אובדנית, פוסט טראומטית, ולא במצב הכרה רציונלי. ובכל זאת, מערכת בריאות הנפש לא הצליחה לספק את השירות הראוי. הרופא שלי ומנתחים קוסמטיים אחרים, קפצו ברעב על ההזדמנות להרוויח מניתוח בשר טרי בשוק המערב הפרוע הבלתי מבוקר הזה שנקרא “רפואה מגדרית”.
מעבר לחרטה של לורה, מה שאתם שומעים כאן הוא עוד דבר: שכשהיא הגיעה לרופאים שלה, היו לה הרבה תסמינים, וכל אחד מהם יכול היה להיות הגורם העמוק ביותר לתחושת הדיספוריה שלה. נניח, אולי לא הדיספוריה היא מה שעמד כאן בשורש החוויה שלה, אלא דווקא האוטיזם, ואם היו לוקחים את הזמן לברר את העניין, היו מבינים זאת ובוחרים במסלול טיפולי אחר. אבל לפחות ממה שהיא מספרת - אף אחד לא לקח את הזמן לשאול את השאלות הללו. נראה, שהאידיאולוגיה והרגולציה שבעקבותיה צובעות הכל באותו צבע, ובמקום להגיע לסיפור ממקום של סקרנות ומחקר, הרופאים פשוט תפסו עמדה מראש, והשאר היסטוריה.
והנה גם דבריה של קלואי קול (Chloe Cole), מתחרטת מגדרית שהתפרסמה בשנה האחרונה לאחר שנתנה כמה ראיונות לגביי החוויה שלה, ושיתפה את הדברים הבאים בפני הקונגרס האמריקאי. אני אקריא ואשמיע רק כמה קטעים שערכתי של דבריה - אבל הסרטון כולו הוא 5 דקות אז אתם יכולים בקלות לצפות בכולו בנפרד, ובראיונות הרבים שהיא נתנה ושמצויים ביוטוב על החוויה שלה באריכות. שימו רק לב שיש בסרטונים עצמם גם תיאורים גרפיים של הניתוחים שעברה, שאולי לא יהיה קל להאזין להם.
שמי קלואי קול, ואני מתחרטת מגדרית. דרך אחרת לומר זאת היא שפעם האמנתי שנולדתי בגוף הלא נכון, והמבוגרים שבחיי, שבהם בטחתי, איששו את האמונה הזו שלי, והעובדה הזו גרמה לי נזק בלתי הפיך שיימשך כל חיי…
בגיל 12 התחלתי לחוש את מה שמומחי רפואה יגדירו בהמשך כ"דיספוריה מגדרית". הייתי מתבגרת מוקדמת, והרגשתי לא בנוח עם השינויים שהגוף שלי עבר. תשומת הלב שהתחלתי לקבל מבנים הציקה לי, וכשאמרתי להורים שלי שאני מרגישה שאני בעצם בן, מה שהבנתי למפרע שבאמת היה כאן היה שסבלתי מתקופת ההתבגרות המינית שלי ורציתי שהיחס החדש שקיבלתי מהבנים שסביבי יפסיק…
מומחה המגדר שהוריי התייעצו איתו אמר להם שהם חייבים להתחיל טיפולים הורמונליים מונעי-התבגרות ומיד, ושאל אותם שאלה פשוטה [שרמזה לכך שאולי אתאבד אם לא אקבל טיפול מאשש]: "האם תעדיפו שתהיה לכם בת מתה, או בן טרנסג'נדר חי?" האמירה הזו היא מה שגרם להוריי להפסיק לאתגר את המערכת, ובראייה לאחור אני לא יכולה להאשים אותם. זה היה הרגע שבו כולנו נהיינו קורבנות של טיפול מאשש-מגדרי…
מיד התחילו איתי טיפולים הורמונליים… בגיל 13 התחלתי לקבל טסטוסטורון, שהתחיל להשפיע על הגוף שלי באופן בלתי-הפיך… עדיין לא ידוע אם אוכל להוליד ילדים בעתיד… אני מסתכלת במראה לפעמים ומרגישה כמו מפלצת…
אחרי הניתוחים, הציונים שלי צנחו, והטיפולים לא עזרו בטיפול בעניינים הפסיכולוגיים העמוקים שהתמודדתי איתם. הרופאים שלי עם התיאוריות שלהם על מגדר חשבו שכל הבעיות שלי יעלמו ברגע שיישנו את הגוף שלי בעזרת ניתוחים למשהו שנראה באופן מקורב כמו גוף של בן. אבל התיאוריות שלהם כשלו. התרופות והניתוחים שינוי את הגוף שלי, אבל לא שינו את המציאות, ומעולם לא יכלו לשנות את המציאות הפשוטה, שאני הייתי ולעולם אהיה נקבה… כשהתחלתי את התהליך לא הייתי אובדנית, אבל לאחר הניתוחים שעברתי בגיל 16 כמעט התאבדתי. הרופאים יצרו במו ידיהם את הבעיה שהם טענו שיעזרו למנוע.
מהו המסר שאני רוצה להביא בפניכם היום? שלא היה צריך לשקר לי. הייתי צריכה אמפתיה, הייתי צריכה פסיכותרפיה, זמן להבין מה עובר עליי, ולא הבטחה שאם אני אהפוך להיות בן זה יפתור את כל הבעיות שלי. אנחנו צריכים להפסיק לומר לילדים בגיל 12 שהם נולדו לא נכון, שהם צודקים בכך שהם דוחים את הגוף שלהם ולא מרגישים טוב בתוך עורם. אנחנו צריכים להפסיק לומר לילדים שאפשר לבחור לא לעבור את גיל ההתבגרות, שהם יכולים לבחור איזה גיל התבגרות לעבור כמו שהם בוחרים איזה בגדים ללבוש או איזה מוסיקה להאזין לה. התבגרות היא תהליך שחייבים לעבור, ולא מחלה שיש לטפל בה.
אוקיי. דברים שלא קל להאזין להם או לקרוא אותם. וחשוב לומר - יש גם סיפורים קשים של נערים ונערות טרנסיות שחשו כלואים בגופם וטיפולים מאששי מגדר עזרו להם. המטרה איננה לעשות כאן תחרות סבל ואמפתיה בין שני המחנות, אלא להבהיר נקודה אחת בלבד - החשש של השמרנים מפני קבלה מיידית של הצהרות זהות של הילדים שלהם אינו נטול ביסוס. זה משהו אחד להתמודד בגבורה עם הסיכונים שבשני סוגי הטיפול, המאשש-מגדרית, וזה שמעדיף לחכות ולנהל את הרגשות המורכבים בפסיכותרפיה סטנדרטית. זה משהו אחר לגמרי לומר שיש רק יתרונות לאישוש מגדרי, ושאלו שמציעים אלטנרנטיבות מגיעים ממקום של טרנספוביה וניסיון למחוק את הזהות הטרנסית.
בואו נבחן את מה שראינו כאן מעוד זווית. אפשר להסתכל על השמרנים והפרוגרסיבים כמתמודדים עם אתגר לא פשוט של כיול החיישן שלהם לזיהוי אנשים עם דיספוריה מגדרית. הפרוגרסיבים רוצים להשיג מה שקוראים בעגה המקצועית "recall" גבוה - לא לפספס אף אדם טרנסי, גם במחיר של זיהוי מוטעה של אנשים סיס-ג'נדר כטרנס. ולעומת זאת, השמרנים פועלים בכיוון ההפוך, ומתעדפים דיוק, מה שקוראים "precision", כלומר לוודא שהזיהוי יהיה אמין. הם מעדיפים לפספס הרבה טרנסים ובלבד שלא לסמן אנשים כטרנס שאינם כאלה.
במצב רגיל, שני הקולות היו נשמעים, היו דיונים פתוחים, והורים וקטינים היו מקבלים הסברים על סיכונים וסיכויים של כל כיוון מאת המומחים שהיו מדברים איתם. אבל אם יש משהו שאני מקווה שאתם מבינים מתוך המהלך שהתווינו עד כאן בנושא הטרנס, הוא שלא מדובר בויכוח רפואי נטו, אלא לויכוח הזה יש שורשים פילוסופיים עמוקים על מהותה של זהות, על איפה הזהות הזו מעוגנת, וממילא לשיקולים הרפואיים משתחלים גם מוטיבציה אידיאולוגית. הרי, אם הפרוגרסיבים יודו כשקטין ממין זכר אומר שהוא מזדהה כבת, אנחנו צריכים להתחשב במין הביולוגי ואולי לסייג במשהו את ההסתמכות על הזהות רגשית, תהיה בכך הודאה שלביולוגיה יש משקל מכריע בסיפור הזה. אפילו להם יהיה קשה לקנות, ולא כל שכן למכור, את הטיעון ש"הביולוגיה כן חשובה כשאתה צעיר, ורק בגיל 18 או 20 זה מפסיק להיות חלק מהזהות שלך". ולכן, יש כאן מוטיבציה אידיאולוגית חזקה לסרב להקשיב לשמרנים שמתריעים בשער שאולי הקטין מבולבל. וכיוון שהרגולציה, כפי שראינו, תופסת צד יותר ויותר לטובת התפיסה הפרוגרסיבית, מה שאנחנו מקבלים הינו עולם רפואה מוטה, והתוצאות בשטח ניכרות.
כך לדוגמה, שווה להזכיר את הסגירה לפני כשנה וחצי של המרכז הלאומי טביסטוק שבלונדון לטיפול בדיספוריה מגדרית. הסגירה קרתה לאחר בדיקה מקדמית שנעשתה על ידי ד"ר הילארי כאס, שגילתה מגוון בעיות בממסד, כמו לדוגמה חוסר היכולת לעמוד בעומסים הגדלים והולכים של נערים ונערות שמבקשים שירות. בתוך מכלול הבעיות הללו גם עלה שאפילו שאין קונצנזוס מדעי לגביי הטיפול הנכון לדיספוריה מגדרית, זה לא הפריע לקבוע את הגישה המאששת כסטדנדרט היחיד שם - ואני מצטט מתוך הדו"ח עצמו:
"עובדי הרפואה במקום דיווחו שהם חשים תחת לחץ לאמץ גישה מאששת מגדרית ושלא לאתגר את הזהות המגדרית המוצהרת, וזאת אף שנוהל שכזה מנוגד לתהליכים הסטנדרטים של אבחון קליני שהם אמורים לאמץ בכל פעילות קלינית אחרת."
בנוסף לכך, נכון לעכשיו מתארגנת תביעה ייצוגית נגד הממסד, בטענה שהוא הסליל פציינטים לבצע ניתוחים ושינויים הורמונליים ללא הביקורת והזהירות הראויה וללא שהיה בכך צורך אמיתי. מארגני התביעה סבורים שהם ייצגו בסביבות 1000 פציינטים - אלף קטינים שמתחרטים על התהליך שהומלץ להם על ידי הממסד. הדברים עדיין בתהליכים, אז כמובן אין לדעת מה יהיה הסוף של הסיפור. אבל אני מביא את העניין לידיעתכם כדי שתבינו עד כמה זה נפוץ.
והנה עוד טעימה מאיך זה מרגיש לעבוד במקום כזה, ולחוש שהמערכת מצפה ממך להתיישר אידיאולוגית באופן מסויים. אני רוצה לשתף איתכם קטע קצר מהחווייה של תמרה פיצקה, פסיכותרפיסטית שעזבה לאחרונה את המכון הטיפולי בו עבדה. בתחילת הראיון שהיא עשתה לאחרונה בפודקאסט בשם "Transparency Podcast" היא משתפת קצת על תחילת התחושה שלה שמשהו אינו כשורה במכון. זה התחיל בסמינר חובה בנושא טיפול מאשש מגדרית. כשהגיעה לסמינר היא שאלה שאלות מאתגרות את מעביר הסמינר, אבל הושתקה גם תוך כדי הסמינר וגם לאחריו. באחד מסבבי השאלות הללו אמרו לה - "אין לך מושג על מה את מדברת, את צריכה לקחת זמן ולזהות את הדעות הקדומות שיש לך לגביי טרנסים". לאחר ההקדמה הזו, היא מספרת את הסיפור הבא:
"לאחר כמה חודשים היה לי פציינט בגיל 13, בת ביולוגית שמזדהה כבן. האבא שלה ביקש לקבל מכתב שצריך להתחיל להזריק לילדה טסטוסטורון. אבל אני אמרתי - אי אפשר. לילדה היה רקע נרחב של טראומה, ובנוסף גם אבחון של אוטיזם. במפגשים איתה כל מה שהיא עשתה היה לגלול בטלפון שלה ולהראות לי סרטי אנימה עם אלימות גרפית מאד, והיתה מתנודדת קדימה ואחורה באינטנסיביות ולא הייתי מסוגלת לתקשר איתה באופן נורמלי או לנהל שיחה עמוקה איתה, ולכן לא היה נראה לי שמדובר במועמד מתאים לקבלת טסטוסטורון.
אז שאלתי את מעביר הסמינר ואת הבוס שלי מה לעשות, ואמרתי שאני לא מרגישה בנוח לתת מרשם לילדה הזו. בתגובה הם אמרו שאין שום סיבה שהטראומה של הילדה או האוטיזם שלה ימנעו ממנה לקבל מרשם לטסטוסטורון או טיפולים הורמונלים.
לאחר השיחה הזו המקרה דווח ליחידת ניהול הסיכונים במכון, אז אמרתי יופי, אני אגיע לשם ואחלוק איתם את החששות שלי, ואראה להם שהמדיניות הבינלאומית תומכת בחששות שלי. אבל כשהגעתי לפגישה התברר שמבחינתם, אני הייתי הסיכון הגדול לילדה הזו, והעבירו אותי מהתיק שלה. ואז ידעתי שאני צריכה לעזוב את המכון הזה."
כפי שאתם רואים, המערכות הללו דורשות אחידות דעים, ונסיון כמו זה של תמרה להטיל ספק באידיאולוגיה הרפואית השלטת נתקל לא רק בהתעלמות, אלא בעויינות.
מה שכן, חשוב גם להכיר שמתחילים להיות שינויים, ובמדינות מסויימות באירופה המטוטלת מתחילה לנוע חזרה לאמצע. במדינות שנהגו לקחת צעדים מאששי מגדר בעבר, כמו סקנדינביה, שבדיה, צרפת ופינלנד, החלו לאחרונה לאמץ גישה זהירה יותר לפני שמתחילים טיפולים רפואיים. אבל בארצות הברית ובכלל בארצות הדוברות אנגלית, המאבק בנושא עדיין בשיאו. נצטרך להמתין ולראות לאן הדברים ילכו, ובעיקר - איך זה משפיע עלינו כאן בישראל. אבל על הנושא הזה נדבר בפרק אחר.
אז זהו להיום! פרק לא קל, אני יודע, אבל זו המציאות.
בזאת גם סיימנו לדבר על נושא הטרנסים לעונה הזו. יש עוד המון מה לומר עליו, אבל אני חושב שאת העקרונות הבנו, כמו גם איך זה נהיה כזה עניין גדול עבור הפרוגרסיבים ואלו שמתנגדים להם.
אז לאן ממשיכים מכאן? בפרקים שנותרו בעונה הזו, אני רוצה להתחיל לסגור פינות, ולכן את הפרק הבא נקדיש לסקירת הסדקים שמתהווים לאחרונה בברית המדוכאים שהפרוגרסיביות מנסה לתחזק, ולהבין לעומק מה משמעותם. בפרקים שלאחר מכן אני רוצה לחזור אלינו הביתה, לזווית היהודית והישראלית, ולשאול - איך הפרוגרסיביות משפיעה עלינו? זה קשור כמובן לשאלות של אנטישמיות וכו', וגם לשאלות עמוקות יותר על איך המדינה שלנו פועלת והאתגרים שעומדים לפתחנו.
אז זה מה שמצפה לנו! ועד הפעם הבאה…
להתראות,
ביי…
This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com - もっと表示する
![בין בינה לאשליה מלאכותית [2-8]](https://is1-ssl.mzstatic.com/image/thumb/Podcasts211/v4/55/fd/ad/55fdad50-b86a-5a77-f60e-ab7173dd1821/mza_12907134953740973951.jpg/80x80bb.jpg)