エピソード
-
קורות חייו של עמי דרור, ממובילי המחאה נגד ההפיכה המשטרית והתביעה להתפטרות הממשלה בגלל אחריותה למחדלי ה-7 באוקטובר וסיכול החזרת החטופים, כוללות פרק החורג מהשיגרה לא פחות מהעדפתו לתה על פני קפה.
בסוף העשור האחרון של המאה הקודמת גוייס דרור ליחידה לאבטחת אישים בשב״כ. הוא סיים את הכשרתו והתייצב ביחידה בבוקר שלמחרת רצח יצחק רבין. בו ביום הופעל במשימה המאתגרת של אבטחת שועי תבל שהגיעו להלווית רבין. בהמשך, כמאבטח וכמפקד, חווה את שלבי הדיכדוך וההתאוששות של השב״כ כולו ואגף האבטחה בתוכו.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ משבח דרור בעיקר את האלוף עמי אילון, ראשו החדש של השב״כ לאחר התפטרות כרמי גילון, ואת המפקד שהביא משייטת 13 לאבטחת האישים, טל שאול. הם הפיחו רוח אחרת, מקצועית וצנועה, בחבורה שהתקשתה להשתחרר מהרגלים ישנים ומתחושות אשמה.
שלושה ראשי ממשלה - פרס, נתניהו וברק (וגם שרון, לפני בחירתו לרה״מ) - איבטח דרור, ותובנותיו המעניינות מהיחסים הראויים בין מאובטח למאבטח עימו. מהכרותו עם נתניהו ומשפחתו לא היה דרור למעריץ קנאי שלהם. הקוטב הנגדי לבזבזנותם החמדנית הוא בני בגין, שהתאים את סדר-יומו לרצונו לחסוך במשאבי המדינה. הציבור אינו מבין, מציין דרור, כמה כסף, מאבטחים, שוטרים והטרדת משתמשי דרך מושקעים בכל נסיעה של נתניהו לצילום סרטון; וכמה עולה למדינה אבטחת בנו ״בסאונות של מיאמי״.
לפני שנתיים היה לאחד הקולות הבוטים והבולטים במחאה. לעתים לא התאפק, חצה את הכביש והעיר למאבטחים הצעירים ממנו בשנות דור היכן שגו. הוא אומר גם כיום כי למרות יחסו האישי למאובטחים מסויימים, אילו חזר לתפקידו הממלכתי היה ״לוקח כדור״ למענם, כחובתו הממלכתית.
דרור מדבר על המחאה המבוזרת, נטולת ההנהגה והמנגנון; על הממשלה הכושלת והמפקירה; ועל עתיד גורמי החברה האזרחית לכשיתממש חלומו ובעקבות בחירות שיוקדמו תקום הנהגה חדשה. האם בעצמו ירצה להיות אז שליח-ציבור? מתגובתו עולה שמצב כזה יהיה בלתי-סביר, אך לא בלתי-אפשרי.
הפיק : איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פסבנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
23 קצינים בצה״ל הגיעו עד כה לדרגת רב-אלוף, בתפקידם כרמטכ״ל. מעטים מהם הותירו חותם. מתוך מאות האלופים שכיהנו והעשרות שקיוו ולא זכו, לקומץ היו השפעה ויוקרה חריגות מעבר לזמנם - אלון, שרון, טל. ישראל טל, ישרוליק של הילדות כפרא אדם בבאר טוביה וטליק בפי כל מהצבא הבריטי ואילך (אבל ״המפקד״ בשריון, ולא רק בו), היה שילוב מיוחד של תבונה וכוחניות, אסטרטגיה והנדסה, פילוסופיה וטכנולוגיה. אם ידין, דיין ורבין נמצאים בראש רשימת הרמטכ״לים, טל לידם על הפודיום של האלופים.
לשיא רישומו הצבאי הגיע טל באמצע שנות ה-60׳, כבונה. כוח ומפעילו, מפקד גייסות השריון והאוגדה שהושתתה על גי״ש והיוותה את העוצבה המובילה בחזית הדרום במלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה התעמת עם הרמטכ״ל הבא, בר-לב, בסוגיית ההיערכות להגנה בסיני וסירב לעשות שקר בנפשו כתנאי לתפקיד אלוף פיקוד הדרום (חברו ושותפו הרעיוני, שרון, שנועד לפיקוד המישני בצפון, קפץ על המציאה). עד שבר-לב פינה את לשכת הרמטכ״ל לדדו אלעזר התמקד טל בתוכנית הפיתוח והייצור של הטנק הישראלי עם המנוע האמריקאי - מרכבה.
כשאדם נושא את הכינוי ״אבי ה׳מרכבה׳״, לא קל להיות בנו האמיתי. במובן מסויים, יאיר טל הוא נציג אופייני של דור ילידי תחילת שנות ה-50׳ שספג את עיקר המחץ של מלחמת יום הכיפורים - שירות קרבי, פיקוד זוטר, קו המגע. במובן אחר, לא ממש אופייני אם גם לא יחיד, בנו של קצין בכיר מאד, במקרה זה סגן הרמטכ״ל. 1973, רבע מאה לאחר 1948, היתה מלחמת האבות שבמצפה הפיקוד העליון הדואגים לבניהם שבחזית - דאגה ששוב ושוב היתה לדאבה. יאיר טל נפצע פעמיים; בשנייה פונה ואושפז.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר יאיר טל את מסלולו האישי, משימותיו כסגן מפקד פלוגה בגדוד 9 בגיזרה הצפונית של התעלה, פגישותיו עם הוריו בבית החולים ושלושת הספרים שחיבר, או שהיה שותף לחיבורם, לאחר מות אביו. החשוב שבהם מבוסס על מחקר מלחמת יום הכיפורים, שיאיר המשיך בעקבות טליק.
יותר מיובל שנים לאחר המלחמה, שצלקה קשות את נפשו של ישראל טל ולקראת סוף המאה גם פגעה בגופו ללא תקנה בעימות מילולי עם אלוף צעיר ממנו, היא עודנה שם, במשפחת טל, כצללית כהה ודוממת של מרכבה בחניון לילה.
טליק הציל את ישראל מחידוש קטלני ללא תכלית - זולת ריפוי גאוותם הפצועה של שר הבטחון דיין והרמטכ״ל דדו - בהיותו מפקד חזית הדרום בחודשיים האחרונים של 1973. הוא שילם על כך בסילוקו מהפיקוד, בקרע כואב עם דדו ובדחיקתו להחלטה עיקשת לפרוש מצה״ל ולוותר על הסיכוי להתמנות לרמטכ״ל שישקם את הצבא. בנו, שלא תמיד הסכים איתו בחייו, תרם רבות להעמדת מצבה מודפסת - ועכשיו גם משודרת - לאחד מאנשי הבטחון הבולטים ביותר בתולדות ישראל.
בולט וכאוב (ולעתים גם מכאיב, ואז מצטער). לא נכון לחשוב, ציטט אותו יאיר בספרו ״טליק: פרקי חיים״, ש״החיים הם ים רצוף של אושר, שלפעמים צצים בו איים של צער וכאב. המציאות שונה. החיים הם ים רצוף של צער וכאב, שלפעמים מופיעים בו איים של שמחה ואושר״.
הפיק : איתמר אורן
אולפן: קמילה פאס פסבנר, אורי אנוליק
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
エピソードを見逃しましたか？
-
תא״ל במילואים דני ברן, שהתארח ב״אפרכסת״ לפני שנה, חוזר לשיחה מעדכנת עם אמיר אורן על לקחיו מבניין הכוח של צה״ל, תורת ההפעלה שלו ומימושה; על הקושי - מדומה או אמיתי - בהתמודדות צבא חדיש ומתוחכם עם אירגונים הנחזים כפרימיטיביים; על משקלה המכריע של הטכנולוגיה בכלל והדיגיטלית בפרט במלחמות המאה ה-21; ועוד.
ברן, עיקש ודעתן, לא הסתיר את עמדותיו (למשל, בהעדפת מיקומו של הסייבר ההגנתי בצה״ל באגף התיקשוב על פני אמ״ןן/8200), גם במחיר מתיחות עם אלופים. הרמטכ״ל הטוב ביותר שהכיר מעבודתם המשותפת, גדי איזנקוט, הציע לו להתמנות לראש מפא״ת, מינהל המחקר, הפיתוח ואירגון התשתית הטכונולוגית במערכת הבטחון, אך ברן ויתר על ההזמנה למושב בדיון המטכ״ל לטובת פרישה בגיל שיאפשר לו לממש את תקוותו להיות ליזם.
השנים שחלפו מאז אמצע העשור שעבר, ובמיוחד הכשלון הנורא ב-7 באוקטובר, שינו את השקפתו על השירות הציבורי. הוא נרתע ממעורבות בפוליטיקה, אך מעללי ממשלת נתניהו והתפוררות המסגרות הממלכתיות גרמו לו לחוש שהוא בשל להיענות להצעת מינוי לתפקיד ניהולי בכיר בתחומי מיומנותו המוכחת, לכשתגיע בבוא חילופי השלטון.
הפיק : איתמר אורן
אולפן: קמילה פאס פסבנר, אורי אנוליק
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
בקיץ 2010 התמודד אלוף אבי מזרחי על תפקיד הרמטכ״ל, יחד עם - ונגד, אם גם לא מסע השמצות - שניים מידידיו, גדי איזנקוט ובני גנץ, ואלוף רביעי שלא היה שותף לחבורתם, יואב גלנט. שנה לפני כן רצה הרמטכ״ל גבי אשכנזי, שסירב למנות את גלנט לסגנו, לבצע הצרחה בין מזרחי שבזרוע היבשה לגלנט שבפיקוד הדרום. לכך סירב גלנט. הוא התמנה לרמטכ״ל - בגלל נכונותו לתקוף באיראן, בעוד שלושת האלופים האחרים מתנגדים לה בהיעדר הסכמה אמריקאית, לדעת מזרחי - והציע למזרחי ולאיזנקוט את תפקיד סגנו. שניהם סירבו ולבסוף בוטל מינויו.
בשלב זה יזם מזרחי שיחה עם ראש הממשלה נתניהו. בדרך אליו התבקש לסור תחילה אל שר הבטחון ברק. שם ניסה מזרחי לשכנעו לחזור בו מכוונתו למנות ממלא-מקום ארעי לרמטכ״ל, עד שיימצא רמטכ״ל קבוע. בכך הצליח יותר מאשר במאמציו להניא את האלוף שחזר ממילואים לסגנות הרמטכ״ל, יאיר נווה, שלא להניח לפוליטיקאים להשתמש בו. לקינוח, זומן ללהב 433, לחקירת חצות בפרשת מסמך הרפז, כשבחדר הסמוך יושב איזנקוט, והחוקרים מצליבים את גירסותיהם.
היו זמנים במטכ״ל, וכל זה עוד בלי לדבר על הפנימיה הצבאית ליד הריאלי בחיפה, שהקנתה לאבי מזרחי מקריית ים ערכים, מוטו (״הצנע לכת״ ו״בהשקט ובבטחה״) והשכלה; אכזבתו מסיירת גולני; שנותיו כקצין זוטר ואחר כך בכיר בשריון; החיים כמאבטח שב״כ בהאיטי של ״בייבי דוק״ ובריוני טונטון מאקוט; הפיקוד על אוגדה 36 במבצע חומת מגן; ושלושת תפקידיו כאלוף, באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, בזרוע היבשה ובפיקוד המרכז (שם דיבר מפורשות על ״טרור יהודי״.
מזרחי התאכזב מרה, איך לא, מתיפקוד צמרת צה״ל ב-7 באוקטובר. נדרש תיחקור יסודי של שרשרת הכשלונות, הוא אומר בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״, אך ברור לו שגורם עיקרי היה חטא היוהרה. הוא מתקומם על כך שהרמטכ״ל הלוי והאלופים בתפקידי המפתח לא התפטרו גם כאשר הצבא חזר לשיווי משקלו.
את המונחים החריפים ביותר שומר האלוף במילואים לדרג הפוליטי ובמיוחד לראש הממשלה, שאחריותו עליונה. בחזונו של מזרחי לא ירחק היום, השלטון יופל והאחראים לאסון המתרחש יועמדו לדין. עוד הרבה לפני כן הוא דוחק בהם לחדול מאשליות הישגים צבאיים נוספים, להחזיר את כל החטופים ולכרות הסדרים מדיניים שיביאו לסיום המערכות בעזה ובלבנון.
הפיק : איתמר אורן
אולפן: קמילה פאס פסבנר, אורי אנוליק
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
ד״ר מירי נהרי, שגוייסה למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים כפסיכולוגית, לא היתה מאטה הארי או ״סינדי״ מסיפור ואנונו, אך נותרה בה דאגה, שמא סכר הסודות השמורים איתה ייפרץ והמבול יציף את הארץ. לא נעלם מעיניה שמאד יתכן שתודעת החשאיות טבועה בה גם משום היותה נצר למשפחה בטחונית ותיקה.
נצר, פשוטו כמשמעו, כי אביה, צבי נצר, היה פעיל מרכזי באירגון מילוטם של יהודי פולין ושכנותיה, ילדים כמבוגרים, בעת מלחמת העולם השנייה ולאחריה. תחילה כמאויימים, בהמשך כשורדי שואה, באירופה ואף באסיה. זאת, כפי שמנציחים מירי נהרי וחבריה בעמותה המטפחת את זכר ״הבריחה״, יציאת אירופה - אקסודוס - 1944-48.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ משחזרת נהרי את עלילותיהם רצופות התלאות והסכנות של נצר ושותפיו, בהנהגת שאול אביגור, לקראת הקמת המדינה ולאחריה, בבריחה ובנתיב. במחלוקת הידועה על שאלת סגנון הפעולה מול שלטונות מוסקווה וסירובם להתיר יציאת יהודים, בכלל ולישראל בפרט - בפעולה חרישית או בצעקה גדולה - היתה לנצר עמדה מובהקת בעד התועלת שבמהלכים תכליתיים, לא קולניים וראוותנים המקשיחים את הסובייטים.
כפסיכולוגית במוסד היה על נהרי לאבחן מועמדים למסלולים ולתפקידים שונים. היא חיפשה את האיזון הנכון בין יושרה פנימית, בדיווח לממונים, ליכולת התחזות והכחשה כדי להיטמע בארצות יעד ובסיס. כטיפוסי עובדים מבצעיים ההולמים את דרישות המוסד, חביב עליה בין חיות היער הפיל, השוקל בכבדות את צעדיו, על הנמר המסתער בפראות.
הפיק : איתמר אורן
אולפן: קמילה פאס פסבנר, אורי אנוליק
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
בינואר 2002 השתלט צה״ל בים האדום על אניית הנשק ״קארין איי״, שנועדה לחמש את הרשות הפלסטינית, בסיוע איראני, נגד ישראל. הרמטכ״ל שניצח על פעולות חילות הים והאוויר היה שאול מופז. התיעוד, שהסיר כל ספק שיאסר ערפאת אחראי למשחק הכפול של מגע מדיני במסגרת תהליך אוסלו והסכמה לפיגועים בעורף ישראל, נשלח לשגרירות בוושינגטון. שם, למסירה ליועצת לבטחון לאומי של הנשיא בוש, קיבל אותו נספח אמ״ן, אלוף-משנה שלמה מופז.
המודיעין המובהק על מעורבות ערפאת ב״קארין איי״ שיכנע את בוש להתנער מיו״ר הרש״פ ועודד את ממשלת שרון - בדירבון הרמטכ״ל - לצאת לאחר הטבח במלון ״פארק״ לצאת למבצע ״חומת מגן״, שהסתיים בהישג צבאי ובכשלון מדיני, הכרה פומבית ראשונה של נשיא אמריקאי במטרת הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית, אך לגוף העניין המשפחתי, ג׳ורג׳ וו. בוש היה בנו של הנשיא שהפסיד לקודמו של הבן, קלינטון; ושלמה מופז היה, ועודנו, אחיו הצעיר של רב-אלוף מופז. כך גזר עליו סדר הלידות במשפחת מופז, שהיגרה מאיראן לאילת ושכל הבנים הזכרים בה שירתו בקבע, כקצינים בכירים.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר שלמה מופז - צנחן, קמ״ן 890, קצין מחקר שהתמחה בטרור, קמ״ן סיירת מטכ״ל (יחידה חביבה במיוחד על משפחת מופז), קצין מודיעין בגבולות סוריה ולבנון, סגן ראש חטיבת המחקר באמ״ן - על מימצאיו ותובנותיו מתהליך צמיחת חיזבאללה לממדיו העכשוויים, מבעד לעדשת קהילת המודיעין הישראלית, לזרועותיה שלא תמיד היטיבו לשתף פעולה זו עם זו, במיוחד בזירה הלבנונית, כשאמ״ן במרכז ובאגפיו השב״כ והמוסד.
מופז משחזר אירועים כהתנקשות בעבאס מוסאווי, שהעלתה להנהגת חיזבאללה את הצעיר המוכשר חסן נסראלחה; מבצעי ״דין וחשבון״ וחיקויו לאחר שלוש שנים - כי לא נמצא רעיון אחר - ״ענבי זעם״; ופינוי דרום לבנון ב-2000. שאול מופז היה הרמטכ״ל שאיפסן את הסתייגותו מהמהלך וביצע את הוראת ראש הממשלה ושר הבטחון אהוד ברק, לפנים ראש אמ״ן שהצעתו לצאת כליל מלבנון נדחתה ב-1985. שלמה מופז השתתף בדיונים לקראת הפינוי כנציג אמ״ן, מומחה לטרור. כעת, כאזרח ששנותיו בצה״ל הרחק מאחוריו, הוא מנהל במרכז למורשת המודיעין בגלילות את מרכז המידע למודיעין ולטרור על-שם אלוף מאיר עמית, היחיד שעמד בראשות אמ״ן והמוסד גם יחד.
לשלמה מופז דעות מוצקות וחריפות על מה שאירע לממשלת ישראל, לצה״ל ולמודיעין (באמ״ן, בשב״כ ובפיקוד הדרום/אוגדת עזה) ב-7 באוקטובר ועל חובת כל ממלאי התפקידים הבכירים להתפטר; ויש לו, כמובן, מה לומר על חיזבאללה בכלל ונסראללה - בין איראן ללבנון - בפרט, במלחמה ובמערכה הנוכחית בה, מאז אמצע ספטמבר.
הפיק : איתמר אורן
אולפן: קמילה פאס פסבנר, אורי אנוליק
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
ד״ר נדב קפלן, אלוף-מישנה ונווט קרב בחיל האוויר בשנותיו בקבע ובמילואים, נכבש לחקור הבטים בתולדות יחסן של מדינות לאישים שפעלו בתקופתה של שואת יהדות אירופה. תחילה התעמק בראול ולנברג, שוודיה והונגריה, ומתוך הסיפור ההונגרי הגיע לפרשת רצח קסטנר, ההתנקשות הפוליטית המסעירה ביותר בתולדות ישראל - מטרים מעטים מהרחוב המנציח קורבן קודם, ארלוזורוב - עד לרצח רבין.
כאיש-צבא היה קפלן בין השאר ראש לשכת מפקדו הסוער של חיל האוויר באמצע שנות ה-70׳, אלוף בני פלד, כולל במבצע אנטבה; וראש מחלקת ארגון ותכנון במטה החיל. בתום שירותו היה מעורב במאמץ לשכנע חברים בממשלת שמיר-פרס שהמשך תוכנית ה״לביא״ יפגע בכושרו הכללי של חיל האוויר (כוחות היבשה סבלו עוד יותר).
דומה שמערכת המיון והאיבחון של חיל האוויר השכילה לנתב אותו, ממושב הנווט ועד לתפקידו כאל״מ, כך שייטיב לנצל את יכולתו השיטתית והיסודית. לראייה, כשאסף את החומר לחקירה הבלשית שהניבה את ספרו ״מדוע חוסל קסטנר״, ניהל עבודת-מטה, שתי וערב, בעזרת מומחים וצוותים.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מגולל קפלן את היריעה המשפטית, הפוליטית והבטחונית של פרשת רצח קסטנר. זאת מסכת של מערכות רבות, מבודפשט 1944 לנירנברג 1945 לירושלים ותל אביב של שנות ה-50׳, עם דמויות ראשיות ומישניות, בן גוריון ואיסר הראל, שרת והיועץ המשפטי לממשלה חיים כהן, ראשי מחתרת הימין יעקב חרותי ויוסף מנקס, הקורבן קסטנר והמתנקש אקשטיין.
בתפקיד ניצב ג׳, נשיא המדינה החותם ביומו הראשון בתפקיד על חנינת המורשעים ברצח - זלמן שז״ר. זה קרה שבועות מעטים לאחר שהממליץ הראשי על החנינה, הממונה (על ראש השב״כ עמוס מנור) הראל, התפטר בעקבות סכסוך עם בן גוריון על רקע מדיניותו כלפי גרמניה, ושבועות מעטים לפני התפטרות בן גוריון מראשות הממשלה.
קפלן הספיק לדובב, באחרית ימיהם, את חרותי - גם על ידידותו המופלאה עם רודפו, איסר האוסר והמשחרר - ואת אקשטיין, שהודה בייצור גירסה כוזבת, מאוחרת, שסתרה את העובדות המוכחות.
זאת היתה רק היסטוריה רחוקה, נבירה בעתיקות, אילו מוסדות המדינה איפשרו סוף-סוף לכל סקרן להתוודע למלוא החומר המתועד; והרי מלכתחילה יש בפרשיות כאלה חוליות גורליות בעל-פה בלבד, ואחרות שרישומיהן מושמדים. אבל השב״כ, באטימות המעודדת חובבי השערות מזימתיות להאמין שהנסתר במזיד מוסתר, שיכנע את בית המשפט העליון, כמו בשנות ה-50׳, לקבור את הסודות ולכסות את הכיתוב שעל המצבה.
ואחרי כל הדברים הללו, לעומת ההווה שקפלן - גם נדב, לא רק רחוב המחאה - מתקומם כנגדו, המדינה הצעירה ההיא, על כל פגמיה וצרותיה, עם מפא״י ומחתרות, שילומים ושערוריות, ב״ג וש״ב וכאבן של משפחות קרבנות כקסטנר, היתה טובה יותר, מגלמת הבטחה שאינה מיוחדת לנווטים במטוסיהם, לאופק מתבהר.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: קמילה פאס פסבנר, אורי אנוליק
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
כשנערים ונערות בישראל חולמים על קורס-טיס, משננים באזניהם ותיקים מה ששמעו בתורם: ״זה לא קלוב תעופה״. טייסים ונווטים מוכשרים כלוחמים אוויריים ומסתכנים באימונים, במבצעים וביתר שאת במלחמות.
צוותי אוויר צבאיים השורדים שנות פעילות הם לרוב מפעילים מיומנים, איכותיים מסוגם, של מכונות מעופפות, בתמהיל של תעוזה וצייתנות. עד לשנים האחרונות שמרו על דממת אלחוט כאילו עודם טסים לתקוף את בסיסי חיל האוויר המצרי במבצע ״מוקד״. חריג בולט מרתיעתם מפעילות ציבורית היה עזר ויצמן; רק מעטים באו בעקבותיו לפוליטיקה, לא חשוב באיזו מפלגה.
כתב האישום נגד נתניהו פרץ את הסכר. מאות, כעת כבר יותר מ-1700, התחילו לשאת עם הכנפיים גם את ציפייתם למימוש ערכיה של מדינה צודקת יותר, נקייה ודמוקרטית. זה התחיל בבלפור, גאה בהפיכה המשטרית ונשמר גם במחאה נגד השתמטות הממשלה מעיסקת הפסקת האש שתשחרר את חטופי עזה.
המנוע של חוג צוותי האוויר ״555״, גיא פורן, הוא בנו של תת-אלוף אפרים (פרויק׳ה) פורן, מזכירם הצבאי של רבין ובגין בשנים 1974-81. הייחוס המשפחתי זימן לגיא חוויות עם שני ראשי הממשלה. הוא הוכשר כטייס מסוקים בבית-הספר לטיסה בחצרים ובבסיס זרוע היבשה האמריקאית (כבשת הרש של המסוקים נותרה ברשותה כשזרוע האוויר יצאה מתוכה לעצמאות) באלבמה - אז פורט ראקר, עכשיו - כי ראקר לחם בצבא הדרום נגד הצפון - תחת שם אחר.
פורן מגן בלהט על תום-ליבם ושיקול דעתם של הטייסים-המוחים, כ״אליטה משרתת״. בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ הוא מספר על העצומות, ההפגנות והאזהרות כי התמדה בתוכנית ההפיכה המשטרית תיענה בהפסקת ההתנדבות למילואים. הוא מוקיע את קהותם של נתניהו, לוין ורוטמן ומשבח את תגובתו - המאוזנת, לדעתו - של מפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר. לכל גנאי ראויה בעיניו התגוללותם של חברי-כנסת מהימין על הטייסים, שהתריעו מפני המפולת שאכן באה ושהתייצבו ולחמו ״ב-150 אחוזים״ ב-7 באוקטובר ומאז; והרי אותה טייסת 69 שמילואיה סימלו את המחאה היא גם זאת שצוותי ה״רעם״ שלה קטלו את נסראללה. נקלה במיוחד המאמץ לסכסך בין צוותי האוויר והקרקע, ללא רקע עובדתי ועם נימה עדתית של אדונים ומשרתים.
האתגר של 555 ושל מי שאינם חברי המועדון אך שותפים להשקפותיו הוא שימור הנחישות להשמיע ולהשפיע, גם בערוצים פוליטיים, לקראת הבחירות הבאות. מותר להניח שמתוך כתריסר יוצאי חיל האוויר שהתראיינו ב״אפרכסת״ בשנתיים וחצי האחרונות, וכמובן גם מקרב מי שעדיין לא, יימצא שם האלוף במילואים נמרוד שפר; לא רק הוא, מקווה פורן.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: קמילה פאס פסבנר, אורי אנוליק
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
איתן דנגוט על התותחנים בלבנון, הנספחות בהולנד, המעבר מהשדה למטכ״ל, פיקוד העורף, המזכירות הצבאית של שר הבטחון ותיאום הפעולות בשטחים.
כשאיתן דנגוט התגייס לצה״ל, הוא רצה להיות טייס, אך לחיל האוויר היתה דעה אחרת. בבקו״ם, על סף שיגור לגולני, היפנה אותו חבר לתותחנים, עם המלצה. ואכן, דנגוט ראה ברכה וחתם בחת״ם.
כשנתיים לפני מלחמת לבנון נשלח עם תותחיו לחצות את הגבול ולהפגיז מטרות של אש״ף. במלחמה התלווה לחטיבת הצנחנים הסדירה בנחיתה בשפך האוואלי ובהתקדמות צפונה בציר החוף, וגם בביירות ובסביבתה הופעל ולחם.
כסגן-אלוף נבחר מתוך קצונת היבשה להישלח להולנד, כנספח צבאי. השליחות, לדבריו, ״פתחה לי את הראש״. בשובו, כבר אל״מ, במעבר חד מהאג (ובריסל, מטה נאט״ו) לצאלים, המיר את משרדי אירופה במטווחי - ומטבחי - השדה.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר דנגוט על המסלול שמיקם אותו בסוללת שבעת קציני התותחנים שהגיעו בצה״ל לדרגת אלוף (מאיר אילן, אריה לוי, נתי שרוני, דן הראל, יואב הר-אבן, הדי זילברמן). לאכזבתו, לא התמנה לקצין תותחנים ראשי, אך קודם לתא״ל כראש מטה פיקוד העורף, ומשם למזכיר צבאי של שר הבטחון, שני תפקידי תא״ל.
מזכ״צ - גם של ראש הממשלה, אך במיוחד של שר הבטחון, המאשרר (או לא) את החלטות הרמטכ״ל לקידום לאלוף - תימרן דנגוט בשני שדות מוקשים סמוכים: יחסי השר עם הרמטכ״ל (יעלון, חלוץ, אשכנזי) והמעבר מהשר הראשון (מופז) לשני (פרץ) ולשלישי, יריבו של השני (ברק).
כך ראה מקומת שר הבטחון ומחדרי הקבינט, לעתים בשש עיניים או בארבע אוזניים, את הדיונים וההחלטות על מניעת שנה רביעית מיעלון, פינוי עזה, חיפוש גלעד שליט, המערכה בלבנון, מינוי אשכנזי, תקיפת הכור הסורי (״אהוד ברק ביקש לעדכן בהצלחה את אמנון שחק״), עופרת יצוקה והמחלוקת על תקיפת איראן.
דנגוט, שהיה עד לחיכוכים בין ברק ואשכנזי, הפך ממשקיף למעורב כאשר ללשכת שר הבטחון הוקצה תפקיד אחד של אלוף לשני מתמודדים בדרגת תא״ל. השני, ראש המטה מייק הרצוג, כיום השגריר בוושינגטון, היה מקושר יותר, אבל גם דנגוט הכיר היטב את מסדרונות השררה, והוא שזכה בדרגה, כמתאם הפעולות בשטחים. מתוקף נסיונו המצטבר, יש לו מה לומר על צה״ל, חמאס, עזה ולבנון.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: קמילה פאס פסבנר, אורי אנוליק
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
תא״ל במילואים חיים גופן, בן קיבוץ אפיקים, היה טייס קרב במלחמות יום הכיפורים ולבנון, מפקד טייסת 201, ראש ענף קרב במטה חיל האוויר, ראש מחלקת מודיעין-למבצעים ומפקד בסיסי רמון ותל נוף. גופן אינו מתיימר להכיר היום מקרוב את החיל שבהתפתחותו השתתף, אך ממצפה המשקיף המנוסה הוא משוכנע שעודנו שמורה נדירה של איכות ומצויינות.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר גופן על מסלולו כטייס, מפקד וקצין מטה, שהעדיף להשתחרר מצה״ל לאחר הפיקוד על תל נוף ולוותר על תפקידי תא״ל נוספים - ראש להק כוח אדם, ראש חטיבת התכנון באג״ת, מזכיר צבאי של ראש הממשלה נתניהו.
בקשה במלחמות חיל האוויר, ב-1973, שמשתיים מגיחותיו הקרביות בה כמעט ולא חזר בשלום, לחם גופן בטייסת סקייהוק בבסיס כנף 1, רמת דוד, והמריא לתקיפות מסוכנות בסוריה ובמצרים. הוא מתאר את כוננות הספיגה של הטייסים לטילי פרוג, את ליל פגיעתו הקטלנית של אחד מהם במגורי המשפחות ואת התעקשות מפקד הכנף, אל״מ זוריק לב, להמריא לגיחה שהעלימה אותו עם מטוסו במצולות הים. גופן רואה צד חיובי בהשתתפות מפקד בכיר במשימות פקודיו, אך רק בהכרת מקומו הנכון, הצנוע, לעומת הצעירים החדים ממנו.
לדעת גופן, חיל האוויר וצה״ל כולו התברכו בכך שמח״א ב-73׳, בני פלד, שהתמנה לתפקידו חמישה חודשים לפני המלחמה, שרד אותה ואף התמיד ארבע שנים נוספות. פלד, אומר גופן, שיקם, בנה ואירגן את החיל מחדש והניח את היסודות להצטיינותו מול חיל האוויר וההגנה האווירית של צבא סוריה ב-82׳.
בחיל האוויר שאליו הצטרף כפרח-טיס במלחמת ההתשה התקבלה כשיגרה טבעית רמה קטלנית של בטיחות באימונים: ״פעם בחודש - הלוויה״. עם השנים, ההתבגרות וההקפדה, התברר שזאת אינה גזירת גורל. אפשר גם אחרת. אשר לשאלת האחריות למתרחש בגיחה מיבצעית, מרגע שגלגלי המטוסים ניתקים ממסלול בסיס-הבית, לאחר שצוותי האוויר הוסמכו ושמרו על כשירותם, תם חלקם של מפקדי הטייסות והכנף והקולר עובר לצווארם של קציני מוצב השליטה במפקדת החיל.
הוא מרוצה מביצועיהם של מפקדי חיל האוויר בעשור האחרון - אמיר אשל, עמיקם נורקין ותומר בר - וסבור שלמרות מישגים מסויימים בטיפולו של בר בתסיסת מתנדבי המילואים בתחילת ההפיכה המשטרית, המאזן הכולל של תיפקודו חיובי. להגנת בר הוא אומר, כמי שהתגייס לקורס טיס עוד בתקופת השכן לשעבר מדגניה מוטי הוד, ששום מח״א עד בר לא נתקל באתגר לא-מלחמתי כה מסובך, כשמעליו רמטכ״ל חדש כהלוי ודרג פוליטי - שר הבטחון גלנט וראש הממשלה נתניהו - מסוכסך.
על נתניהו אין באוצר המלים של גופן אף לא אחת המתקרבת לחיוב. הוא רואה בו את תמצית אסונה של ישראל עד ה-7 באוקטובר, בו ביום ומאז. הסירוב לעשות הכל להחזרת החטופים מעזה מפיק מגופן אמירות קשות בהתאם. למדינת ישראל, לחברה ולצבא תהיה תקומה רק כאשר הצמרת הפוליטית והבטחונית (לא כולל בחיל האוויר) תפעיל את כסאות המפלט ותאפשר הרכבת הנהגה חדשה. עד אז, הוא אומר בכאב, אינו חש שהוא כבעבר חלק מהחברה הישראלית, שאותה עמל נתניהו לפצל - ״רק חלק מחלק״.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פסבנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
כשהגיע בתחילת 2011 לראשות המוסד, לאחר שנה וחצי כגימלאי שלו, נקלע תמיר פרדו - שבעשור הקודם היה למעלה מחמש שנים כאחד מסגניו של מאיר דגן - לשיאה של המחלוקת בצמרת הממשלתית והבטחונית בסוגיית ההתייחסות הישראלית לגרעין האיראני.
בנימין נתניהו ניכס לעצמו - עד ל-7 באוקטובר - את בכורת המאבק בחתירתה של איראן לנשק גרעיני, אבל פרדו היה שם בתחילת הדרך ומעמיד את הדברים על דיוקם: חלוץ ההחלטות היה רבין והפעולות הראשונות לסיכול הסכנה בוצעו כשראש המוסד היה שבתי שביט. גם בהמשך היו ראשי ממשלה ומוסד שלא המתינו לשובו של נתניהו.
לדעת פרדו, לא היה כורח בתקיפת התשתית הגרעינית באיראן ותקיפה כזו לא היתה תכליתית, אילו התבצעה. היא גם לא היתה אפשרית בלי הסכמה אמריקאית למעבר במרחב האווירי של עירק. אילו, למרות השיקולים השוללים, היתה ממשלת נתניהו מחליטה לתקוף, איראן היתה משקמת את מה שנהרס ומצטיידת בהכשר להתחמש בגרעין כדי להרתיע מפני תקיפה חוזרת.
בשיחתו השנייה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מדגיש פרדו כי אילו התקבלה, באורח חוקי למהדרין, החלטה כזו למרות הסתייגותו, היה נרתם לביצועה במלוא כושרו של המוסד; ואולם אינו מאמין שנתניהו אכן היה מורה - בהשיגו רוב בקבינט - לצאת למבצע. תכונתו הבולטת של נתניהו כמחליט היא שאינו מחליט. איפיון נדיב של תכונה זו הוא זהירות. בוטה ומציאותי יותר - פחדנות. לעולם ישהה וידחה את ההחלטה, עד שלא יהיה מנוס ממנה, או שתתמסמס מאליה.
לכן גם נסער פרדו כל כך בביקורתו על נתניהו, שלא התפטר ב-7 באוקטובר ולא הביא בו-בשבוע, בו-בחודש, לשחרור כל החטופים; והמשיך בכך עוד כשנה. שלטון נתניהו הוא בעיניו רצף החלטות רעות ובריחה מהכרעות יסודיות, המצטבר לכדי אסון חברתי, מדיני ובטחוני. מי ששולט כיום בנתניהו ובאמצעותו בישראל הוא הגילגול המקומי של ״הקו-קלקס-קלאן״ הגזעני והאלים, שפעולתו מתאפשרת רק לנוכח חולשת המימשל.
פרדו הוא בנה של ניצולת שואה. מוראות עזה, עינויי החטופים, הם בעיניו כשואת יהודי הנגב, יהודי ישראל. מי שנחשף פומבית רק במשורה כשהתמנה לרמס״ד הולך ומגביר את קולו מאז שהוסר מכתפיו נטל האחריות הממלכתית והומר בעול האחריות האזרחית. ״הייתי בן 14 במלחמת ששת הימים״, הוא מציין. ״היום נכדתי בת 14, ואין תזוזה לכיוון הפתרון המתבקש ליחסינו עם הפלסטינים, להיפרדות מדינית״. הוא מוכן לסייע ככל יכולתו לפוליטיקאים שיפעלו בכיוון זה, אך לא להיות לאחד מהם - לפחות נכון לאמצע ספטמבר 2024.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פסבנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
חמש שנים, 2011-2016, כיהן תמיר פרדו באחד התפקידים הנחשקים והמאתגרים ביותר במערכת הממלכתית - ראשות המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. הרמס״ד, שאירגונו פועל אך ורק מחוץ לגבולות המדינה (ואז, למעט כשהמארחים מהנהנים, כל פעולותיו במדינות הבסיס וכמובן היעד עוברות על חוקי המקום), תלוי במאות אנשים באלפי מבצעים העלולים להסתבך, להתקלקל ולהמיט על ישראל צרה בטחונית או דיפלומטית.
זה מסחרר ושברירי עד כדי כך שפרדו ויתר על שנה ששית, שהיה יכול לקבל אילו רצה בה. בחכמה עשה: הוא לא רדף תהילה ולא הימר על תוספת מועדת לתקלות.
אף שלא יאמר זאת כאן במפורש, כי החליט שלא לדבר סרה בראשי מוסד בשרשרת לפניו ואחריו, התאכזב ממינוי יוסי כהן - ולא נעם ארז - ליורשו. האכזבה נובעת משתיים: התנהגותו של כהן ודרך קבלת ההחלטות של בנימין נתניהו.
בראשונה בשתי שיחות עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר פרדו על מסלולו טרם איתורו כמועמד ראוי למוסד. יליד 1953, גיוס לצה״ל, טירונות צנחנים/סיירת מטכ״ל, פציעה שגרעה אותו ממצבת הלוחמים והסיטה אותו עד לתפקיד קצין הקשר של סיירת מטכ״ל, אחרי שירות עם צנחני מילואים במלחמת יום הכיפורים.
פרדו מאבחן את סגנון הפיקוד השונה של שלושת מפקדי סיירת מטכ״ל שראה מקרוב - גיורא זורע, יוני נתניהו ועמירם לוין. עם נתניהו רץ בין הכדורים באנטבה ועל פציעתו והעברת הפיקוד היה עליו לבשר לסגנו וממלא מקומו במבצע, מוקי בצר. כשגדוד המילואים של היחידה, בפיקוד בצר, הלך והפך לקומנדו של חיל האוויר, השתתף פרדו בתהליך המעבר, אך חזר לסיירת מטכ״ל כשקצין הקשר החדש נפצע.
על התקופה שלקראת אנטבה הוא ממעט בדיבור. ליווה אותה צל כשלון נדיר של היחידה, בפיקוד נתניהו. בעת ההכנות החפוזות לאנטבה, מול מפת אפריקה וללא יכולת ממשית למילוט אם תשובש תוכנית ההמראה המטוסי חיל האוויר, התקשה פרדו להאמין שרעיון המבצע אכן יתממש. כשיוני נפצע וחבורת הפיקוד התפצלה, רץ פרדו להצטרף כלוחם לאחת מחוליות הפריצה למסוף הנוסעים.
הרמס״ד הראשון, הרביעי והששי בשנותיו של פרדו במוסד היו אלופים שהגיעו מצה״ל - חופי, יתום ודגן. השני, השלישי והחמישי צמחו משורות המוסד - אדמוני, שביט והלוי. בין שתי החלופות הוא מעדיף את השנייה, אך אינו פוסל אלוף שהושאל למוסד במרוצת שירותו הצבאי ולמד אותו, או את מיקצתו, מבפנים, דוגמת מי שנועד לרשת את חופי אך נהרג בלבנון, קותי אדם.
על הרקע הבטחוני של פרדו והתוודעותו לאורחותיו של ראש הממשלה שהפתיעו ומינה אותו לרמס״ד יושתת החלק השני של השיחה, המתמקד בביקורתו החריפה של פרדו על יומרות תקיפת איראן בתחילת העשור שעבר, על דבקות נתניהו בכסאו כנאשם בשחיתות, על ההפיכה המשטרית ועל תיפקוד הממשלה לקראת 7 באוקטובר ומאז, בדגש על ההתמהמהות הקטלנית בהשגת שחרורם של החטופים לעזה.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פסבנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
בצה״ל של העשורים הקודמים היו קצינים, מהצנחנים ומיחידות העלית, שבחלו במסלול הקידום הרגיל של מפקדי חטיבות, אוגדונרים ואלופים. הם העדיפו להישאר ולהתמקצע בקומנדו, מבצעי מודיעין, פעולות איגוף בעומק האויב. הצבא הגדול, המרובע, שיעמם אותם. לא אחת נטשו את שירות הקבע והעדיפו לחזור במילואים ולגוון בזרועות בטחוניות אחרות.
לקבוצה בלתי מקובצת זו - דני וולף, דודיק רוטנברג, מוקי בצר ועוד - השתייך, אף שהעניין כולו הוא הסירוב להשתייך, דוד בן עוזיאל, הידוע יותר בכינויו ״טרזן״. מיחידה 101 דרך גדוד 890 ועד למוסד נותר שלם עם תקנון פנימי של השקעה מירבית ודוגמה אישית.
כשהוא נושק ל-90, בן עוזיאל גאה בכושרו הגופני, שהביא אותו לטיפוס על הרים ברחבי תבל (באוורסט הגיע ל-5,500 מטר) ולמסעות מפרכים בארצות רחוקות. הוא עיקש, תקיף, נדיב ומסתפק במועט. כך גם הסתפק בדרגת סגן-אלוף וסירב לשלם את המס הנדרש של מעבר לתפקידים משעממים.
בן עוזיאל לוחם - ואם לא מאפשרים לו, לפחות תומך לחימה ומפתח לוחמים - מאז היה בן 12, בשנתו האחרונה של המנדט הבריטי. מעולם לא קרא את ספרי טרזן, המקוריים שתורגמו או המאולתרים מתוצרת הארץ. הכינוי הודבק לו בעקבות מעלל חילוץ טובע בנוסח ג׳וני וייסמילר, השחיין-שחקן.
אף שאינו רגשן, בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתרפק בן עוזיאל על שנות 101 והצנחנים תחת פיקודו התובעני, השאפתני וחסר הפשרות של אריק שרון. שלושת הקצינים שהניחו את המסד לרמת הביצוע ולהשראה לצבא כולו, הוא אומר, היו שרון, סגנו אהרן דוידי (״כשאני מתכופף אינני יכול לחשוב״) ומאיר הר ציון. כל האחרים, דוגמת מוטה ורפול, טובים וחשובים ככל שהיו כמפקדי פלוגות ובהמשך גדודים, עמדו על מסד זה.
פרק מרתק בקורות טרזן התרחש, איך אפשר לא, באפריקה. הטירונות היתה אזרחית, בשליחות תנועתית לדרום אפריקה הנגועה באפרטהייד. לאחר שנים, כשהתגייס למוסד, שוגר לדרום סודן, לאמן את המחתרת המקומית כדי להפריע לשלטון העויין לישראל בצפון לסייע לאויבת העיקרית, השכנה המשותפת מצרים. הוא לא רק הכשיר צבא - במידה רבה, בנה אומה. במבצע הטסת יהודי אתיופיה דרך סודן היה לחיצת הדק נרגזת אחת של קצין מקומי וחייליו ממוות. עלילותיו יאות לספר והוא אכן חיבר אותו.
בן עוזיאל הוא מאחרוני העדים לחוליות חיוניות בסיפור הישראלי, החברתי - וגם הפוליטי - לצד הבטחוני. כמי שראה שמעשי ידיו טובעים בים ואין טרזן שיזנק להושיע, אכזבתו מתיפקוד המערכת כולה ב-7 באוקטובר מרה ועמוקה במיוחד.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פסבנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
לולא צה״ל היו אויביה של ישראל מצליחים לסכל את הקמת המדינה בסמוך להכרזה עליה, במאי 1948. גם לאספקת הנשק - לכאורה צ׳כי, למעשה באישור סובייטי, בנוסף לרכש וייצור עצמיים - היתה תרומה מכרעת לנצחון במלחמת תש״ח.
אלא שמחצית השנה לפני מגילת העצמאות שקרא בן גוריון הושגה ההסכמה העולמית לייסוד מדינה יהודית בחלק משטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בלי הסכמה זו, החלטה 181 של עצרת האו״ם מ-29 בנובמבר 1947, היתה ההיסטוריה מתפתחת בנתיב אחר.
כדי להשיג רוב להצעת ההחלטה נדרשה הצבעה של שני שלישים ומעלה. אילו מתוך 45 משלחות תמכו בחלוקה 30 והתנגדו 15, היתה זו הצלחה מספרית ותבוסה מהותית. על נציגי המדינה שעדיין לא נולדה הוטל, באותם ימים גורליים, לעשות מאמץ עילאי להוסיף ל-30 ולגרוע מה-15.
הסוף ידוע: 33-13 (ו-10 נמנעות, שאינן מובאות בחשבון), החלטה, מדינה. מאז ל׳ בנובמבר שלמחרת כ״ט פרחו הנחות שונות למקורו של ההישג. מחליטים בבירות ושליחיהם בניו יורק היו למושאי חשדות שצרכיהם וחולשותיהם היו כר פורה להנאות או לסחיטות.
עכשיו באים דובי (בן ראובן) שילוח והמחבר-המו״ל נעם טפר ובידיהם סיפור מסעיר, מושתת על עובדות ומגשר ביניהן בהשערות מסקרנות ואף מרתקות.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר דובי שילוח את דמותו של אביו, ראש וראשון למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, איש מגעים חשאיים עם גורמים עולמיים ואזוריים לפני הקמת המדינה ולאחריה, בכיר במשרד החוץ כמקורב לבן גוריון ולשרת, בשלהי שירותו הממלכתי ציר מדיני בשגרירות ישראל בוושינגטון. לימים, כמעט ללא קשר לזכות אבות, גוייס דובי למוסד ועבר בו מסלול מספק בין אגפים ויחידות.
העלילה שטווה טפר, בעקבות מחקר מעמיק ועזרת שילוח, מחפשת את ההסבר להצבעתם של נציגי מדינות מאמריקה הלטינית לטובת מדינת היהודים, כאשר אמל״ט היתה שוות-ערך דיפלומטית לאמל״ח.
בסוף שנות ה-40׳, טרום עצמאותן של רבות ממדינות אפריקה ואסיה, היה משקל חשוב לאמריקה הלטינית, והיא התחשבה מאד בעמדת אמריקה הצפונית, ובתוכה בעמדת אישי כספים וכלכלה שהשפיעו על המשק - הכללי והפרטי - באותן רפובליקות שהודבק להן שם המשפחה ״בננות״.
טפר ושילוח הולכים אחר קליפות הבננות לנלסון רוקפלר, בנקאי-פוליטיקאי עתיר הון, קשרים וסודות שחשש מחשיפת כתם קשה-ניקוי על חליפתו. ראובן שילוח יצא ללחוץ על רוקפלר. התוצאה, לפי בנו ושותפו לכתיבה: משלחות מרכז אמריקה ודרומה, למעט קובה, התיישרו לפי הקו הציוני.
אמיתי לחלוטין, או רק רובו מוכח ומיעוטו בדיוני? לא ממש משנה. באין הסבר משכנע יותר ונסמך על ראיות מוצקות מאלה שמביאים שילוח וטפר, די בסיפור המאלף ובהפחת חיים באישים ובמאורעות נשכחים, שבלעדיהם לא היתה מדינת ישראל.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
לעו״ד אורי סלונים חן לבבי ונועם הליכות, סגולה לשבירת הקרח גם במיפגש עם זרים חשדנים, נוצרי סודות או תאבי בצע. תכונות אלה, וחתירתו הסבלנית למציאת עמק השווה גם בין הרים המתנשאים לטרוף זה את זה, הפכו אותו לסניגור בולט ולשליחם של ראשי הממשלה, שרי הבטחון ובכיריה המוסד למגעי שו״ן, שבויים ונעדרים.
בשירות החובה שלו, בתחילת שנות ה-60׳, היה סלונים לוחם בגדוד הנח״ל המוצנח, בדרכו לקצונה, כשנלקח מבין השורות והתבקש להתנדב לתפקיד מד״צ - מדריך צניחה, שההדרכה בשלושת שבועות הקורס בתל-נוף, או בשעות הריענון למחדשי צניחות, היא רק הבסיסית במשימותיו. תכלית הצניחה הצבאית היא מיבצעית - האומץ שבהתגברות על החשש הוא רק בונוס - והחשוב בתפקידי המד״צ הוא המשלח. בעומדו בפתח הפעור של ההרקולס, או לפנים של הדקוטה, דרוך המשלח לצפות בשטח ההצנחה למטה, לאמוד את חוזק הרוח, לטפוח בזה אחר זה על כתפי הצונחים (והצונחות) ולשחרר מי שמיתריו הסתבכו בזיזי המטוס, כנפיו או מנועיו.
מאות צניחות - אוטומטיות וחופשיות - והצנחות מקזזות מהקפיצה אל השמיים, הבהירים או המעוננים ולרוב החשוכים, משהו, לא הכל, מהבלתי-נודע. במכפלה איומה, זוהי אי-הוודאות המכרסמת במשפחתו של נעדר, שנעלם בשעת קרב או נפל לידי אויב, כאיש צוות-אוויר שנטש מטוס פגוע או כבן ערובה, חייל או אזרח, ששוביו - או מי שמתיימרים להביאם לשידוך - מתנים את שחרורו בקבלת תמורה.
סלונים, שעליו סמכו רבין ואחרים בצמרת הישראלית, היה מעורב במאמצים להשגת מידע על מצבו המעודכן של נווט חיל האוויר, סרן רון ארד; על תעלומת נעדרי קרב השריון בסולטן יעקב; ואחרים. הוא ישב, לעתים לבדו, קיר חוצץ בינו לבין איש המוסד ישראל פרלוב (שיחה איתו - בפרק קודם בסידרה זו), עם רשעים, נבלים ואולי נוכלים. רק לעתים רחוקות פוגשים בעסקים אפלים אלה את חסידי אומות העולם.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר סלונים את מסלולו כמשפטן, שאליו נקלע כשהוריו סיכלו את תוכניתו להפליג בימים כחובל. לעולם יחתור לפשרה, להסדר, להסתפקות בחלק מתאוות לקוחו כי ההישג הגדול הוא חסכון בשנות המתח והמאבק שסופן מי ישורנו. זאת גישתו, אך לדבריו לעולם אינו מנתב את הלקוח אליה, אלא מציג לו את החלופות, סיכוייהן, סיכוניהן ומחיריהן. איכשהו, בלי המלצה, הם תכופות נוטים להתרשם כמוהו.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
הקלישאה השחוקה מאפיינת דיפלומט מקצועי כאדם ישר המיומן בשקרים למען שולחיו - המלך, המדינה, שר החוץ. כביכול, לא האיש הוא המסובב בכחש את מארחיו, בהעמידו פני צדיק, אלא הדיבוק הממלכתי הוא הדובר מפיו, והכל לתכלית ראויה.
המדינה המארחת מבינה שהדיפלומט מייצג עמדה רשמית, לא פרטית, וכי השקפתו-הוא אולי שונה קוטבית; וברור גם שחובתו לדווח הביתה נאמנה מה שנמסר לו ורשמים נוספים שליקט. כך לרוב, אך בישראל של שלטון נתניהו השתכללה הציפיה מהדיפלומט; עכשיו עליו לשקר גם לשולחיו ולעטוף את המציאות הרעה שאיבחן במתק שפתיים המהלל את גדולת הקברניט ומדיניותו. וכל זאת, כשהקברניט עצמו נודע באמינותו המפוקפקת.
במתח הזה, שבין השליט והשליח, הגיע נדב תמיר מוקדם מדי לסוף דרכו היעילה במשרד החוץ, לקצה המסדרון שמעליו מהבהב שלט היציאה. דיווח שלו מהקונסוליה הכללית בבוסטון בפרט ובניו אינגלנד בכלל פיקפק, במימצאיו, בתבונת הקו הממשלתי, שקשה לשווקו לזרים. נתניהו ראה בו ובשכמותו מוקשים שנותרו במשרד החוץ מתקופת שרון, אולמרט ולבני (וגם אוסלו, שנתניהו טען אי-פעם שברצונו לקדם, אם גם אחרת מרבין ופרס). לקראת פיזור הושאל תמיר ללשכת הנשיא פרס - שלצידו שירת בגילגול קודם, כבוגר טרי של קורס הצוערים שהוצב לסייע לשר החוץ בממשלת רבין - וראה ברכה בעמלו.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר תמיר על בית גידולו בקיבוץ הספר המאויים והמותקף מנרה, על שירותו הצבאי כלוחם ומפקד בשריון במלחמת לבנון, ועל החלטתו שלא להמשיך בשירות הקבע לאחר תפקיד מ״פ בגדוד 53, חטיבה 188, המח״ט (בעצמו בן קיבוץ להבות הבשן) עמירם לוין. הוא היה, ככל הידוע, קצין מוערך, גם בעיני עצמו. על מפקד פלוגה שכנה, שנשאר בצבא עד לדרגת אלוף, הוא אומר בחיוך, ״היה המ״פ השני הכי טוב בגדוד״.
מודעה על קורס צוערים בשירות החוץ גירתה את דמיונו והוא נרשם, התמיין, התקבל וצלח. אחרי לשכת שר החוץ הוצב במחלקה המדינית בשגרירות בוושינגטון, בתקופת שלושה שגרירים, שניים של נתניהו (בן אלישר ושובל) ואחד של ברק (עברי). שם התוודע לעבודת המימשל, כמו גם לנבכי פעולת השדולה למען ישראל. איפא״ק, שנפלה בשבי הליכוד והרפובליקאים.
שנים אחר כך, בעשור שעבר, פרש משירות המדינה, נותר קשור במרכז פרס והתמנה למנכ״ל בישראל של האירגון הטרי והממזרי, ג׳יי סטריט, שהוא כל מה שאיפא״ק לא. כשנתניהו בשלטון, זיהויו עם הרפובליקאים מוחלט והשגרירות בוושינגטון ידועה לכל כנטולת השפעה, חשיבותו של ערוץ ג׳יי סטריט לדמוקרטים רבה מתמיד.
לא דמיוני מדי לחזות מימשל בוושינגטון בראשות קמלה האריס וממשלה בירושלים בלי נתניהו ואגפו המשיחי. ראש ממשלה ושר חוץ, במצב כזה, עשויים לפנות לנדב תמיר ולבקש ממנו ללבוש שוב את החליפה שפשט, לתפקיד בכיר בארץ או בשגרירות מובילה.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
הרופא ד״ר אבי עורי עבר שתי חוויות של גיהנום עלי אדמות, או מתחתיהן, בבונקר ובתא כלא, באוקטובר-נובמבר 1973. תחילה, יממות נוראות של הפגזות וירי ונפץ ולהביור ועשן וחנק ורעב וצמא - הכי קשה, הצמא - וטיפול בפצועים, המייחלים חליפות לחייהם ולמותם; ואז, כחודש וחצי של שבי וסכנות הוצאה להורג וחקירות מטלטלות וניתוק ממידע על גורל מדינת ישראל במלחמה.
אלה היו מיפגשים עם שחצנות ושאננות לפני יום הכיפורים, הפקרה והקרבה של לוחמי הקו - ביניהם חיילי מינהלה דלי אימון ומיותרים - באותה שבת ובימים שלאחריה, אומץ וייאוש, חיים ומוות ביד חיילים מצריים תאבי קטל וקצינים ורופאים שהצילו את השבויים ביחס חומל.
ואחרי שתי התנסויות קשות אלה באה נחיתת הריסוק בשיבה מן השבי, בקבלת פנים נוקשה וחשדנית בידי אנשי צבא, בטחון ורפואה שעדיין לא השכילו להבין את משמעותה ארוכת-השנים של הצלקת הנפשית, גלויה או סמויה, שנחרתה בשבויים.
הדוקטור היה לפרופסור עורי, מהבולטים במומחי השיקום ומי שידע למצוא מסילות לפדויי שבי, בני דורו ומאוחרים יותר. הוא גם הירבה להרצות לחיילי יחידות מיוחדות בסדרות השבי שלהן, ולקחיו עימו.
ב-7 באוקטובר 2023 חזר הסיוט, שלא נמוג אלא רק הודחק. שוב, הקו הדק של הניצבים בחזית, הפעם גם אזרחים, כשהמערכות היהירות שזילזלו באויב כשלו. שוב, שבי - הפעם אף קשה יותר, בידי אירגון טרור שחטף גם נשים וילדים והחזיקם במנהרות - וקליטת הפדויים; והמנגנונים, שהתדפקו על דלתו של אבי עורי, סיכמו שיחזרו להצטייד בתיעוד שצבר (ושעותקיו נמחקו מהזכרון האירגוני של צה״ל וחיל הרפואה), ושכחו לחזור. אין חדש.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
הרופא ד״ר אבי עורי עבר שתי חוויות של גיהנום עלי אדמות, או מתחתיהן, בבונקר ובתא כלא, באוקטובר-נובמבר 1973. תחילה, יממות נוראות של הפגזות וירי ונפץ ולהביור ועשן וחנק ורעב וצמא - הכי קשה, הצמא - וטיפול בפצועים, המייחלים חליפות לחייהם ולמותם; ואז, כחודש וחצי של שבי וסכנות הוצאה להורג וחקירות מטלטלות וניתוק ממידע על גורל מדינת ישראל במלחמה.
אלה היו מיפגשים עם שחצנות ושאננות לפני יום הכיפורים, הפקרה והקרבה של לוחמי הקו - ביניהם חיילי מינהלה דלי אימון ומיותרים - באותה שבת ובימים שלאחריה, אומץ וייאוש, חיים ומוות ביד חיילים מצריים תאבי קטל וקצינים ורופאים שהצילו את השבויים ביחס חומל.
ואחרי שתי התנסויות קשות אלה באה נחיתת הריסוק בשיבה מן השבי, בקבלת פנים נוקשה וחשדנית בידי אנשי צבא, בטחון ורפואה שעדיין לא השכילו להבין את משמעותה ארוכת-השנים של הצלקת הנפשית, גלויה או סמויה, שנחרתה בשבויים.
הדוקטור היה לפרופסור עורי, מהבולטים במומחי השיקום ומי שידע למצוא מסילות לפדויי שבי, בני דורו ומאוחרים יותר. הוא גם הירבה להרצות לחיילי יחידות מיוחדות בסדרות השבי שלהן, ולקחיו עימו.
ב-7 באוקטובר 2023 חזר הסיוט, שלא נמוג אלא רק הודחק. שוב, הקו הדק של הניצבים בחזית, הפעם גם אזרחים, כשהמערכות היהירות שזילזלו באויב כשלו. שוב, שבי - הפעם אף קשה יותר, בידי אירגון טרור שחטף גם נשים וילדים והחזיקם במנהרות - וקליטת הפדויים; והמנגנונים, שהתדפקו על דלתו של אבי עורי, סיכמו שיחזרו להצטייד בתיעוד שצבר (ושעותקיו נמחקו מהזכרון האירגוני של צה״ל וחיל הרפואה), ושכחו לחזור. אין חדש.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
יותר מיובל שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשלושה עשורים מאז שזהותו נרמזה ולבסוף נחשפה ו-17 שנה לאחר מותו ממחלת הנפילה ממרפסת לונדונית, הרקע האמיתי לפעולת אשרף מרואן כסוכן ישראלי עדיין מפלג מחנות. מול המשוכנעים שהיה סוכן כשר למהדרין ניצבים המפקפקים בכנותו והחושדים שהופעל בידי הנשיא סאדאת כבורג מרכזי בתוכנית הרדמה, הטעייה והונאה, ששיאה ערב מלחמת יום הכיפורים.
אלוף-מישנה בדימוס ד״ר רפאל בוכניק-חן היה ב-1973 קצין זוטר באמ״ן/מחקר. לימים הגיע לעמדות תצפית משכילות במערכת המודיעינית - בלשכת ראש אמ״ן, במערך ההונאה ולוחמת המודיעין, בקישור עם שירותים זרים ובראשות מחלקת הבקרה (״איפכא מסתברא״), שנועדה לאתגר את החכמה המקובלת של הערכת אמ״ן/מחקר. הוא אינו דובר הצד של אמ״ן בסכסוך הנושן עם המוסד. להיפך; הוא מודע היטב לפגמי המודיעין הצבאי לאורך השנים, ובודאי ב-1973.
אך לא פחות מכך, בוכניק-חן אינו חבר בכת המוסדיסטית-זמיריסטית, המקדשת את מהלכי האלוף במילואים צבי זמיר, ראש המוסד בין 1968 ל-1974. כהני כת זו מתאמצים לייחס את כל הכשלונות לאמ״ן ובראשו האלוף אלי זעירא ומציגים את המוסד וזמיר כקרובים לכליל השלמות, בזכות גיוס (נכון יותר, אישור התנדבות) מרואן וההתרעה הבהולה שהועברה ממנו ארצה אור ל-6 באוקטובר, פחות מ-12 שעות לפני תחילת המלחמה.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מנתח בוכניק-חן, מחבר ״הכשל המודיעיני: הפתעת יום הכיפורים, הגניוס היהודי שהכזיב״, את פרטי הפעלת מרוואן, איכות החומרים שסיפק, מניעיו (או כוונת שולחיו) והליקויים הגורליים בתיפקוד המוסד, המפעיל דובי, ראש לשכת הרמס״ד פרדי עיני וזמיר בשתי היממות שלקראת 6 באוקטובר. איטיות, שאננות ומרובעות - סיבת הפגישה הבהולה, מלחמה (״כימיקלים״), נחשבה להודעה מיבצעית ללא ערך הערכתי המצדיק דיווח לאמ״ן - הצטברו להחמצה הרת אסון.
כל זאת, בהבט המודיעיני, אך בוכניק-כהן מבכה את שתי ההחמצות הגדולות עוד יותר והכרוכות זו בזו. ראשית, שסאדאת השתמש במקורבו מרוואן כערוץ לראש המוסד וממנו במישרין לראש ממשלת ישראל ואף לבית הלבן, כמעקף חסין הדלפות העלולות לעלות לשליט ערבי בחייו. לפי פרשנות זו, שיסודה עוד במגעי קודמו של זמיר, מאיר עמית, עם קצין בכיר ממקורבי נאצר, גולדה לא קלטה שסאדאת מדבר איתה בערוץ מרוואן-זמיר, אף שגולדה הבינה היטב את חשיבותו של ערוץ הצמרת ניקסון-קיסינג׳ר-השגריר רבין-מנכ״ל משרדה דיניץ-גולדה, באמצעות מברקי המוסד, להגבלת שותפי הסוד לקומץ ולמידור משרד החוץ.
ההחמצה השנייה, שנבעה מהראשונה, היתה של מסר יום הכיפורים. זמיר לא פתח את הפגישה בשאלת המלחמה; היה לו נושא מסקרן יותר. מרוואן החזיר אותו למסלול המלחמה. זמיר אסף ושלח פרטים רבים, כולם חשובים, אך טעה בתיעדוף. הוא לא השכיל לנסח את כותרת הידיעה, כדי שתצוד את עינה של גולדה, כך: ״סאדאת הכריע, מלחמה היום יחד עם אסד, אך מהלך מדיני ותקשורתי של ישראל יספק לו עילה לביטול המלחמה״.
התמצית האסטרטגית במסר של סאדאת הוצנעה לטובת הפרטים האופרטיביים. סאדאת, כמובן, לא גילה זאת לעוזריו ולזכרונותיו. על כן זאת רק גירסה משכנעת עם ראיות נסיבתיות, ללא הוכחה חד-משמעית, ואין זאת המילה האחרונה בתעלומת אמ״ן, אבל יש בכך להפיל לבנה נוספת בחומת הצדקנות של המוסד, במאמציו להיראות צחור מול השחור של אמ״ן במלחמת יום הכיפורים.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: עדי זקס, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב -
אלוף-משנה במילואים ארז כ״ץ, בן מושב דישון בגבול לבנון, שייך לדור הלוחמים והקצינים שהתחככו בגזרות הקשות של צה״ל בארבעת העשורים האחרונים, עד גיל 50 בשירות קבע ולאחרונה כמנהל לחימה במפקדת החזית במלחמת עזה - פיקוד הדרום.
כ״ץ, קצין חי״ר ותיק ומנוסה, מחבר ״לישון עם נעליים״ (בהוצאת ידיעות ספרים), צמח כמפקד בגדוד דוכיפת של חטיבת כפיר, בשלושה תפקידי מג״ד בגבעתי וכמפקדם של צוערים בבה״ד 1. במטכ״ל היה תפקידו ראש מחלקת תורת לחימה באגף המבצעים. לפני פרישתו שירת בברלין, כנספח ההגנה בגרמניה. בנושא זה הוא כמעט מתנצל: לא היה לו כל קשר לפרשת רכש כלי-השיט לחיל-הים ממספנות טיסנקרופ.
בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ הוא מפרט ומנמק את אהבתו לחיי הצבא, על חוויותיהם וקשייהם, על אתגרי המנהיגות וההנעה, שמחת ההצלחה וכאב אובדנם של חברים ופקודים. כ״ץ מתאר בהערכה את משימתם המורכבת של אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן וסגנו בחירום, ״זקן השבט״ ובוגר הלחימה בקיבוצו בארי, יוסי בכר. היה עליהם, הוא מדגיש, לפעול בתבונה ובמיומנות מול המטכ״ל שמעליהם ומפקדי האוגדות - בשיא התיגבור, שבעה, שניים בהגנה וחמישה בהתקפה - שמתחתיהם.
כ״ץ מרוצה מבניין הכוח וההכשרה של לוחמי דור חיילי החובה, הקצונה הצעירה ומפקדי היחידות, המסתכנים ותכופות נפגעים. הוא משבח את חטיבת כפיר, הצעירה בחטיבות החי״ר, וגאה במיוחד בגבעתי, על גדודיה ועל היחידות השייכות לחילות אחרים ומשובצות בצוות הקרב החטיבתי שלה. המח״ט, לירון בטיטו, מתאר כ״ץ בספרו, היה בן חסותו כחייל שנאבק לשרת בגבעתי, זוהה כאיכות פיקודית והגיע עד לתפקיד שעליו התמודד כ״ץ בשעתו - מח״ט גבעתי.
הפיק: איתמר אורן
אולפן: קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב - もっと表示する
