Bölümler
-
חידת הספינקס פתחה עבורנו את הדלת אל ממד אחר של סקרנות, הסקרנות כפי שהיא לגבי החיים. זאת אומרת, הסקרנות ככל והיא קשורה בקיום.
תומר ועמרי ממשיכים במסע אחר הסקרנות, כנגד הרדידות השטוחה של תעמולת ימינו והפוליטיקה המנסה לדחוק כל יצר חקר בקרבנו תחת מגפיים גבוהות וקשקשת מוחות. החיים אינם יכולים להצטמצם להצהרות באנאליות, נדרשת סקרנות אמיתית, סקרנות של ילדים, או אולי... אם נעז... סקרנות של חתולים?
עם פרויד נתהה על שאלת השאלות "מאין באים הילדים?" (הוא השני למלך, בלעדיו אין מלכה, בלילה יש שניים וביום אף אחד, מי הוא?), עם פסאודו-אפולודרוס נצלול אל חידת הספינקס (מה מטייל מסביב לעולם אבל נשאר כל הזמן באותו המקום?), עם אפלטון ננסה להיזכר בזה שאנחנו בעצם זוכרים ונגלה את האנמנזה (מה היה ההר הכי גבוה בעולם לפני שגילו את הר האוורסט?), עם צ'יינהטאון ולאבקראפט נחטוף קצת צמרמורות על הסכנה בסקרנות (מה יש בקצה הקשת?), עם טיק ניאט האן נגלה שהתשובה חונקת את הסקרנות (איזו המצאה מאפשרת להביט דרך קיר?), ועם המיינדפולנס נתהה – האם המוח מלא? או שמה כל כך ריק שיש מקום לסקרנות? (דמיינו עצמכם בחדר חשוך לחלוטין, מהי היציאה ממנו?).
מקרל מזמינים אתכם לחלק השני בנושא הסקרנות, ובעיקר מפחדים לכבות את האור... כי מי יודע איזה לייק נקבל בחושך... אבל אתם יודעים טוב טוב שאתם רוצים להאזין. אז למה אתם מחכים?
קריאה נוספת:
אפלטון, מנון, מאגנס:1938
פרויד, "שלוש מסות על מיניות"
סופוקלס, המלך אדיפוס.
Bhikkhu Bodhi, In the Buddha's words : an anthology of discourses from the Pāli canon, Foreword by the Dalai Lama XIV:2005
Pseudo-Apollodorus. Apollodorus, The Library, with an English Translation by Sir James George Frazer, F.B.A., F.R.S. in 2 Volumes. Cambridge, MA, Harvard University Press; London, William Heinemann Ltd. 1921. Includes Frazer's notes.
Thich Nhat Hahn, “Being Peace”, Plum Village: 1987
תשובות: האות ל', בול, הר האוורסט, האות ת', חלון, מפסיקים לדמיין.
-
כל בני האדם שואפים מטבעם אל הדעת. האומנם?
אם יש משהו שהתקופה הזו מלמדת אותנו, הוא שייתכן והדעת חלפה מהעולם, מתה, נקברה, הייתה, פסה, אינה עמנו, יצאה לחופשה תמידית, ארזה מזוודות, עלתה על המטוס, נמוגה ופגה, קרסה תחתיה, שבקה חיים, הלכה לפגוש את יוצרה, נחה על מי מנוחות, נפחה את נשמתה האחרונה, סגרה הדלת והגיפה התריסים, עברה אל עולם שכולו טוב, היא אקס-דעת!
במקומה, עם ישראל בחר בממשלה הנוכחית. ייתכן, יש האומרים, שיש יותר אתיקה בתוכי של מונטי פייטון מאשר בממשלה הזו. לפחות הוא אינו מתעקש לעמוד איתן כאשר אבד עליו הכלח... ובכל זאת! הננו כאן, ואריסטו (השובב) גורס כי אל הדעת אנו שואפים מטבענו.
תומר ועמרי אינם מפספסים הזדמנות לסקרנות, וממשיכים במסע להסתקרן על טבעה של הסקרנות עצמה. עם אריסטו נתחיל במסע שאלת השאלות (מי הזיז את התוכי שלי?), עם הרמב"ם נגלה שיש מה לגלות (מה זה התוכי הזה???), עם פרויד נתהה על הדחף להביט ולשלוט (מי שידך את התוכי שלי!?), עם סארטר והאקזיסטנציאליסטים נתהה אם הסקרנות שלילית (מי מכר לי את התוכי הזה?!!?), עם לאקאן נגלה את הסובייקט הסקרן (למה מכרת לי את התוכי הזה!!!!?), ועל חברי ממשלת ישראל הנוכחית נסתקרן מדוע אינם רוצים שנסתקרן וכמה סקרנות היא מסוכנת (קחו את התוכי פילדלפי שלכם לקיבינימט, ותחזירו את התוכים חיים!).
עם הגזמה פראית במטפורה של מונטי פייטון, והגזמה כללית בנוגע לקשקשת קיומית, תומר ועמרי אינם מפסיקים להסתקרן ומזמינים אתכם להסתקרן עמנו בפרק החדש של מקרל!
ולסיום חידה: מה עושים תוכים באינטרנט? עשו לייק ותגלו.
קריאה נוספת:
אריסטו, המטפיסיקה: ספר א', מאגנס: 1992
לאקאן, סמינר 8 העברה
פרויד, "שלוש מסות על מיניות"
הרמב"ם, מורה נבוכים, מוסד הרב קוק
-
Eksik bölüm mü var?
-
האם מדינת ישראל משחקת בחיי אזרחיה? בילדיה?
נדרש פה לקבל החלטות קשות... האם להבין את המציאות ומורכבותה כדי ליצור את הנרטיב שמספר את חיינו בעת הזו? או אולי לפרק את המציאות לגורמים, ולשחק בגורמים אלו כדי למצוא פתרון יצירתי? האם ההשלכות לכל מעשה – כמו עסקה על החטופים - ידועות מראש? או שאולי... מדומיינות? מה הדרך הנכונה לפעול בה?
אנו ניצבים בפני שאלה קשה: מה המצפן שלנו – קבלת ההחלטות על בסיס הסתברות והשלכות, טבלאות סטטיסטיות ותחזיות, נבואות זעם וכלכלת "ברוך השם", או אולי... אתיקה? בשאלה הזו, ישראל של היום צריכה להכריע. והתשובה תקבע את גורלה, לא באיזה עתיד מדומיין... אלא במה שאנחנו עושים לעצמנו (ולאחרים). וזה לחלוטין באחריותנו, במלוא כובד המשקל.
בשביל להבין משהו על כך, תומר ועמרי ממשיכים לחקור את האנטיתזה (וואלה?) למציאות – המשחק. פרויד מוביל אותנו במסלול העדין שבין משחק ופנטזיה (מה בא לכם, פוגים או מבוכים ודרקונים?), הפסיכואנליטיקאי ההונגרי פרנצי יעזור לנו לאבחן את המציאות הילדית (מי שלא שיחק בגומי לא נהנה מימיו!), עם קגן ופרפיט נצלול עמוק אל תורת המשחקים והחשיבה הרציונלית (פעם היינו מציירים קלאס על הרצפה עם הידיים, היום גם זה מגיע קומפלט!), ובסופו של דבר הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט יכווין אותנו להבין סוף סוף מהו משחק (אחשלי, כבר כואבות לי האצבעות מהסבתא סורגת! תורך!).
אז תניחו ת'אידיאולוגיות שלכם בצד, ותתכוננו לתפוס את הכדור – כי במשחק הזה כאן, צריך להסתכן ולערב את הגוף כדי להגיע לתוצאות.
אז תביאו בלייק, תעשו בשיתוף, ותתחילו לרוץ כי – "חיי שרה!"
קריאה נוספת:
פרויד, "המשורר וההזיה", 1908.
פרנצי, שנדור. "החלום על "התינוק המלומד"" (1923), בתוך בלבול שפות בין המבוגרים לילד. הוצאת עם עובד.
פרנצי, שנדור. "אנליזה של ילדים עם מבוגרים" (1931), בתוך בלבול שפות בין המבוגרים לילד. הוצאת עם עובד.
Winnicott, D. W. (1971) Playing and Reality. London: Tavistock Publications.
Parfit, Derek, Reasons and Persons (Oxford, 1986; online edn, Oxford Academic, 1 Nov. 2003), https://doi.org/10.1093/019824908X.001.0001, accessed 24 July 2024.
-
המציאות הקשה של ימינו, עושה רושם שאי-אפשר להיחלץ ממנה.
ומה אם אנחנו בכלל טועים בגישה... וזו לא שאלה של "קריאת המציאות", אלא שאלה אחרת לחלוטין... משהו שקשור בגישה שלנו, ב"איך" שאנחנו ניגשים לדברים. אולי צריך לגשת אל החיים כמו אל פאזל...?
תומר ועמרי לומדים מהילדים ומנסים לגשת לאחת השאלות המעניינות בתחום החינוך, בריאות הנפש, ההורות, הפילוסופיה, המדינאות, והמדע – מה קרה למשחק? איך המשחק קשור לחיינו? מה בין משחק למחקר? ומה המשחק יכול לעזור לנו דווקא בימים טרופים כמו אלו? אולי אנחנו בכלל צריכים ללמוד קצת יותר מהילדים...?
יצחק קצנלסון ישיר לנו שירים שאף פעם לא קראנו מקרוב (כל העומד מאחורי ומצדדי הוא העומד!), בוב בלאק ינסה לשכנע אותנו שלא צריך ללכת לעבודה (תפ-סו-ני!), ניטשה יפזז וירקד לנו עם המדע העליז (יש לנו גולם במעגל!), יאנוש קורצ'אק יפכח את עינינו בשאלות של חינוך והטרדות של המחנך (קווה קווה דה לה אומה, קווה קווה קווה!), עם הפוליטיקאים של ימינו נבין איך המציאות הורסת את המשחק (אחת שתיים שלוש דג מלוח!).
מקרל צוללים אל משחקי הילדים עם כובע מצחייה ובקבוק מים, ומזכירים לכם ש- "הרצל אמר לעשות לנו לייק!" אז יאללה, סופרים עשר ומתחילים!
קריאה נוספת:
בוב בלאק, "ביטול העבודה"
פרידריך ניטשה, "המדע העליז", שוקן:1967
קורצ'אק, יאנוש. כיצד לאהוב ילדים. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 2002
-
רגל אחת בתוך מלחמה, רגל שנייה במלחמת אחים, אך מקרל מסרבים להשתכשך במי-הביצה הרדודה ואנו מתעקשים להישיר מבט אל המדינה ולשאול – מה אנחנו עושים לעצמנו.
רק שהפעם, המיקוד מצטמצם בדיוק אל אלו אשר הכי מושפעים ממה שאנחנו, המבוגרים האחראים, עושים: הילדים. מה קרה לילדים? מה קרה ליַלְדוּת? כיצד נתפס המושג 'ילד' בימינו, ומה אנו עושים עם ההוויה הזו, שכל כך תלויה בהחלטות, ההכרעות והמעשים שלנו – הורים ומדינה. פרק זה מציין מיקוד עדשה, ספתח לסדרת פרקים שתעסוק בשאלות הקשורות בילד.
והנה לכם אתגר, זהו את הציטוטים (התשובות בסוף).
את הדרך סולל דו"ח מאת המועצה לשלום הילד העוסק במספר הנערים הנושרים ופורסם בעיתון כלכליסט (“Please, sir, I want some more.”), עם אפלטון נגלה את הפוטנציאל של הילד ("אינני חוששת מסערות, כך אני לומדת להפליג בספינה שלי"), עם אוגוסטינוס נלמד על הילדות כחטא ("אין טעם לחזור לאתמול, כי אז הייתי אדם שונה"), עם ז'אן ז'אק רוסו נלמד על החינוך והצביעות ("בכל משימה שצריך לבצע, יש אלמנט של כיף. אתה מוצא את הכיף, והעבודה הופכת למשחק"), עם פרויד נשנה תמונת השקפה על הילד ("רק עם הלב תוכל לראות בצורה ברורה; שכן מה שחיוני אינו נראה לעין"), ועם ז'אק-אלן מילר נלמד מהילד ("אדם הוא אדם, לא משנה עד כמה הוא קטן").
נקרא גם שיר של ויסלבה שימבורסקה ("כל הדברים הם כל כך לא וודאיים, וזה בדיוק מה שמרגיע אותי"), ונסיים עם לייק ותגובה מעוררת מחשבה שלכם. עם תסמונת פיטר פן תומר ועמרי צוללים אל ארץ היַלְדוּת, ומזמינים אתכם לתהות קצת – מה קרה לילדים...
קריאה נוספת:
אילן, שחר. "המועצה לשלום הילד: מספר הנערים הנושרים עלה ב-20% בשלוש שנים". פורסם בתאריך 3.3.24, בעיתון כלכליסט. https://www.calcalist.co.il/local_news/article/hkfakjztt
מילר, ז'אק-אלן. מתוך פרזנטציה ביום עיון בנוגע למוסד הילד, מהתאריך 19 במרץ 2011.
"פּוֹלִיטֵיאָה", בתוך: כתבי אפלטון כרך ב', תרגום: יוסף גרהרד ליבס, שוקן:התשי"ד
עיר האלוהים לאוגוסטינוס
ויסלבה שימבורסקה, "תצלומו הראשון של היטלר", בתרגומו של רפי וייכרט.
ז'אן ז'אק רוסו, אמיל או על החינוך בתרגום ארזה טיר-אפלרויט. מהדורה מדעית בעריכת עמוס הופמן עם הערות ומאמר מאת הופמן, הוצאת מאגנס, 2009
Bob Black, The Abolition of Work
תשובות (לפי הסדר): אוליבר טוויסט (הסרט), נשים קטנות (הספר), אליס בארץ הפלאות, מרי פופינס, הנסיך הקטן, דר' סוס (הורטון שומע משהו), המומינים.
-
במסדרונות האפלים של החיים, במקום אליו אור השמש לא מגיע, היכן שזעקותינו לא נשמעות – שם רובץ החוסר-אונים. הוא מתכרבל לכדור ומאיים בכליה, לוחש לנו מילות אימה: רק האמינו בצדקת הדרך ויהיה בסדר. מה יש בו בחוסר האונים שמצמית אותנו כל כך? ואם הוא כל כך מפחיד, אפל ורחוק איך זה שהוא גם מרגיש כל כך מוכר? נראה שאנחנו מרגישים בו בבית. ואולי, זה הקול שלנו עצמנו?
תומר ועמרי אינם מוותרים לחוסר האונים. במקום להתקפל לכדור, משנסים מותניים, מקפלים שרוולים ומאירים פנס בכל פינה אפלה. ואולי כשהצללים יסתלקו נוכל להבין מהו חוסר האונים ומה קרה לו. הדרך קשה ומפרכת, אך אם נתעצל להתמודד עם הקשיים, איך נלמד דבר או שניים על עצמנו?
עם הפסיכואנליטיקאי מוסטפה ספואן נחקור את מהותו של חוסר האונים ונזכר במושג das Ding(מישהו צלצל בדלת?), עם פרויד נכונן חוזה אדיפלי המקיים אפשרות מעבר לציווי (נראה לי שזה שוטר שם בדלת...), עם הרש"ר הירש נלמד דבר או שניים על "בזעת אפיך" (אחי, הוא מוציא אזיקים!), עם שלי קגן נבדוק אם אנחנו make a difference(אני דורש עו"ד!), עם ג'וליה נפסקי נלמד דבר או שניים על משמעות אתית ויכולת (מה זאת אומרת קפוץ לי?), ובסופו של דבר נתמודד עם שאלת השאלות – חטופים או אידיאל? (מה זה עניינה של המשטרה למי הצבעתי בבחירות!!!).
אם ישנו חוסר אונים, האם זו חולשתנו הגדולה ביותר, או אולי ההפך – הפוטנציאל הגלום בלעשות משהו אחרת? אם אתם רוצים לדעת את התשובה, כל שעליכם לעשות הוא לתת פה לייק ולכתוב תגובה.
זה לא קליקבייט! זה פוטנציאל להביע את דעתכם, אפילו אם המשטרה מעדיפה שלא! אז לא שותקים, ממשיכים.
קריאה נוספת:
רש"ר הירש, חמישה חומשי תורה
Shelly Kagan, “Do I Make A Difference?”, From: Philosophy & Public Affairs 39, no. 2. Wiley Periodicals: 2011.
Nefsky, J. (2017). How you can help, without making a difference. Philosophical Studies: An International Journal for Philosophy in the Analytic Tradition, 174(11), 2743–2767.
Safouan, Moustafa. Four Lessons of Psychoanalysis. Other Press. 2004
-
הפיכה משטרית, 7 באוקטובר, מלחמה בלתי-נגמרת, אנטישמיות בעלייה, חוקים דכאניים, אלימות משטרתית, הרחבת ההתנחלויות, עצירת כספים לחברה הערבית, עלייה בפשיעה, עלייה בתאונות הדרכים, חקירות פוליטיות אלימות, שיח פוליטי רדוד ואטום, ערוצי טלוויזיה מגמתיים, הפרנויה עולה, הסחרחורת מתגברת...
עם יד על הלב – צריך בכלל לשאול מה קרה לחוסר האונים?
תומר ועמרי מסרבים לשתוק תחת ציווי הדממה, ומזמינים את חוסר האונים לשיחת-עומק. לשם כך, אנו נדרשים בסיועם של מומחים אמיצים, שהעזו לתהות על קנקנו של חוסר האונים:
החשוד המיידי שלנו הוא הרברט מרקוזה, המואשם בטענתו שהאדם חד-ממדי (סמינר בטופולוגיה א'), אל מרקוזה מצטרפים ה- Dead Kennedies שמבקשים להתפנות בדחיפות (סמינר בהיגיינה), תוך זמן קצר מתלווים אליהם תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר לחרישת שדות התרבות (סמינר בתעשייה מתקדמת), ומייד ממשיכים בדרכם סדרת פסיכואנליטיקאים חרוצים – זיגמונד פרויד על החוסר-אונים הילדי (סמינר באנושיות למתחילים), סוסנה הולר על גישת הזבנג וגמרנו הישראלית (סמינר מבוא לאתיקה), ולבסוף נקנח עם יוהאן וולפגנג פון גתה שיזכיר לנו קצת מהו מקור הפחד, המועקה והאימה (סמינר בשירה למתקדמים).
מקרל בפרק לא פשוט, אך (אולי בשל כך) גם מאוד מצחיק, בו תומר ועמרי מספרים לא מעט בדיחות, קצת כמו התמרדות לנושא: "חוסר אונים? אנחנו נצחק מזה". מה שמחזק מעט את דברי פרויד, שאמר על הבדיחה - זו דרך להתמרד כנגד האדנות וחוסר האונים האנושי.
רוצים לעשות משהו? תתחילו בלייק קטן. זה לא יפתור את החוסר-אונים, אבל זה בהחלט יאפשר לאחרים להיחשף ולשמוע גם, ואז אפשר לדבר על זה. מוכנים? יוצאים!
קריאה נוספת:
פרויד, אי-נחת בתרבות
הולר, סוסנה. "פנל: אי נחת בתרבות: השאלה הפוליטית הטמונה בקליניקה", בתוך חדש-אות גיליון 5, 1989.
גתה, "ייסורי ורתר הצעיר"
גתה, "שר היער" (Erlkönig), בתרגום לעברית מאת טשרנכובסקי ובתרגום לאנגלית של אלפרד באוורינג
הרברט מרקוזה, "האדם החד ממדי", ספרית הפועלים: 1970.
ת.ו. אדורנו, מ. הורקהיימר, "דיאלקטיקה של הנאורות",, מתוך: אסכולת פרנקפורט (מבחר), ספרית הפועלים: 1993
-
מאחורי ההר [1, 2, 3], שם ישבו הפרנויות [1, 2, 3...], לא אכלו ולא שתו [1, 2, 3], רק ישבו ופטפטו [1, 2, 3... מתחילים!]
המסע אל לב הפרנויה הישראלית מוביל אותנו מחיקו של המבט אל חיק השפה, דרך הכלכלה העולמית. יכול להיות שהחברה המודרנית יותר פרנואידית מאי-פעם? ואם כן, איך באה לידי ביטוי הפרנויה הזו? וכיצד כל זה קשור לשפה והאופן בו היא עובדת? ובמיוחד כאן, בישראל של ימינו?
תומר ועמרי חייבים לכם חוב – לא רק לדבר על הפרנויה, אלא גם לשאול איך עובדים עמה, במשלב של המעשה. וזה מתחיל בטיפוס במעלה ההר עם האנטי של דלז וגואטרי (תומר יש לך מצלמה?), במעלה המתלול נפגוש בבודריאר שיגלה לנו שהכול סימולציה (חייבים לעשות סלפי תומר!), עם הסרת לוט הסימולציה נפגוש בז'יז'ק (אמאלה!) שמחטט בממשי (עשה לנו פוטובומב הסלבוי הזה!), ועם נפילת הסימולקרות והמציאות ההיפראקטיבית נשב ונפטפט עם רולאן בארת שיגלה לנו דבר או שניים על הפרדוקסים הפרנואידיים של השפה (1 נגד 2 נגד 3...?).
תומר ועמרי יוצאים למסע אל לב הפרנויה ומוצאים שם הפתעות שלא האמנו שנמצא – אויבים מכל כיוון, אויבים בשפה עצמה, מתקפת משקאות קלים בטעמים מבחילים, ואת החברה הטובה ביותר והמפחידה ביותר של ביוויס ובאטהד – דריה (יש יותר 90s מזה?).
רק אל תשכחו - אם לא תביאו לייק ולא תשאירו תגובה, תשאירו את תומר ועמרי בקצה הפסגה, מביטים מטה אל עבר הפרנויות המפטפטות... והבוטים במדיה החברתית. אז... 1, 2, 3!
קריאה נוספת:
בארת, רולאן. "מות המחבר". הוצאת רסלינג.
ז'אן-פול סארטר, "היישות והאין", רסלינג: 2007
ז'יל דלז ופליקס גואטרי, "אנטי אדיפוס", רסלינג: 2005
ז'אן בודריאר, "סימולקרות וסימולציה", הקיבוץ המאוחד: 2007
סלבוי ז'יז'ק, "ברוכים הבאים אל מדבר הממשי", רסלינג: 2002
Barthes, Roland. (1975) The Pleasure of the Text. Farrar, Straus and Giroux, Inc.
-
הם שם, מאחורי כל פינה, מסתתרים מאחורי העצים, רודפים בצללים, מתכננים במחשכים, עם תוכניות חרש ומזימות טרף – הפרנויות.
תומר ועמרי לוקחים פנייה חדה בקצה הרחוב, ומתוך השיחים מתבוננים וחוקרים: מה קרה לפרנויה? מהי פרנויה? מדוע ישראל נהיית כל כך פרנואידית? והאם זה דבר חדש בכלל? אולי זה מה שהם רוצים שנחשוב!
המסע אל הרדיפה מתחיל בטיול אל שוק הקפיטליזם עם שלמה גרוניך (תומר, אני שומע רעשים...), מאחורי דוכן העגבניות אנו פוגשים במבטו של סארטר (עמרי, אני חושב שמביטים בי!), בין המשמשים והענבים קולות רמים של יונג ופרויד צועקים (תומר! יש שם משהו בחושך!), ובעוד השוק נחלק לשני מחנות מתווכחים הפסיכואנליטיקאית דנה אמיר תעזור לנו לזהות את שפת הקורבן ושפת המקרבן (עמרי! זה מחבל או קצב!?), ובקצה קצהו של השוק, אחרי המהומה והמלחמה, נחזור אחורה בזמן אל 1939 ונשוחח עם המחבר יעקב שטיינברג על "הצבי ישראל" (תומר... אתה בטוח שיצאנו מהשוק?!).
צוללים אל לב הפרנויה, ובידינו רק שני כלי הגנה: לייקים ותגובות. זה תלוי בכם.
קריאה נוספת:
ז'אן-פול סארטר, "היישות והאין", רסלינג: 2007
שטיינברג, יעקב. "הצבי ישראל" בתוך דמויות וחזיונות, הוצאת דביר, 1959.
Amir, Dana. “The Bilingualism of the Language of the Victim and the Language of the Victimizer”, (2019) Psychoanalytic Dialogues, (29)(3):367-381.
Jung, C. G. (1908) Letter from C. G. Jung to Sigmund Freud, February 20, 1908. The Freud/Jung Letters: The Correspondence Between Sigmund Freud and C. G. Jung 41:122-125
Miller, Jacques-Alain, “Paranoia, Primary Relation to the Other”, The Lacanian Review 10.
-
ב-1849, פרסם דייויד ת'ורו, המשורר והמחבר האמריקאי הידוע, את חיבורו המפורסם "אי ציות אזרחי". הוא לא רק כתב דברים, הוא גם פעל, באופן נחוש ועצמאי. מה הקשר בין ת'ורו ובין הכיבוש? תומר ועמרי יוצאים לפצח תעלומות בנושא הסרבנות, ולא חוששים לנעוץ שיניהם במעמקי הסרבנות האזרחית.
המסע בעקבות הסרבנות מוביל אותנו אל מחוזות לא-ברורים, בין הצהרות של ממשלה תוקפנית כנגד כל פעולה אזרחית שאינה בהלימה עם מדיניותה, לבין אידיאולוגיות מיליטנטיות עזות האוחזות בחברה הישראלית עוד מאז הקמת המדינה. יש מקום לסדר:
עם קירקגור נבחן את הפער בין סרבנות ומרי (תומר! תעשה קפה, בחייאת), עם רוג'ר קלואה הצרפתי נבחן את מקומה של האגרסיביות בסרבנות (לא, בלי סוכר כפרה...), עם לאקאן נבחן את השאלה – כנגד מי מסרבים? (אספרסו ארוך זה טוב, נשמה), עם פרויד נושיב את האני-העליון על כיסא ונדרוש ממנו תשובות בנוגע לקהילה (כן, סבבה, איזה תופין קטן בצד זה טוב), ונקנח עם דריל דייויס המוזיקאי שיצא להבין – למה לעזאזל ה-KKKשונא אותו, ומה אפשר לעשות בנוגע לזה (תודה תומר! שיחקת אותה עם התמר מג'הול לצד הקפה!).
אז מה קרה לסרבנות? לא מסרבים לשאול ולחקור! אבל מסרבים לשתוק. ואתם – אל תסרבו לתת בלייק, ולגבב בתגובות, בין המגיבים והמלייקקים יוגרל אספרסו עם תמר מג'הול.
קריאה נוספת:
דייויס, דריל, " Why I, as a black man, attend KKK rallies" https://www.youtube.com/watch?v=ORp3q1Oaezw
פרויד, טוטם וטאבו
פרויד, אי-נחת בתרבות
ת'ורו, ה. ד., "אי ציות אזרחי", רסלינג: 2006
Kierkegaard, “Either/Or”, in Provocations, 2002.
Caillois, Roger, “Aggressiveness as a Value”, The Edge of Surrealism, 2003.
Miller, Jacques-Alain, “The Pivot of the Desire of the Other”
-
שמאל, ימין, שמאל! שמאל, ימין, שמאל! הכתף שק!
עם הדיון בבג"ץ על גיוס חרדים ומימון ישיבות, תומר ועמרי תוהים על האופי המיליטנטי של החברה הישראלית, ומדשדשים עמוק בבוץ בטירונות הקרבית של הפוליטיקה הישראלית. זה מסע כומתה מפרח, ועל האלונקה יושבים 120 עצלים שמשחקים בחייהם של 120 חטופים שעדיין לא ידוע גורלם, ובעוד צועקים ברחובות וצוחקים במליאה, מקרל שואל: מה קרה לסרבנות?
אבל לא במובן הצבאי, אלא במובן האזרחי. נראה כי לכל הפחות מאז שלטון הליכוד, המונח 'סרבנות' הפך להיות מקושר אוטומטית עם הצבא. סרבנות אינה בהכרח עניין הקשור לגיוס. אז מהי סרבנות בכלל? כיצד היא פועלת, או מופעלת? ואת מה היא משרתת?
פרעה מלך מצריים יקבל שיעור באנושיות ממיילדות (כפרה על המיילדות!), סוקרטס יעזור לנו להבין מהם חיים הראויים לחיותם (תביא איזה משתה סוקי יא גבר!), קאמי ימזוג לנו שוט של מרדנות (יאללה קאמי יאללה!), לייבוביץ' יבנה לנו סולמות ערכים לטפס בהם (מעבירים את המסיבה אל הגג חבר'ה!), וזה רק ספתח קטן למסיבה האמיתית שתמשיך בפרק הבא, שניהם עוסקים בשאלה המהותית – מה קרה לסרבנות.
אז תביאו בלייק, ותרחיבו בתגובה, והנה מקרל קופצים למים העמוקים אל חקר הזכות והחובה לומר "לא"!
קריאה נוספת:
"האלימות הקשה והעדויות: כך פוגע חמאס בתושבי עזה", כאן חדשות, 28.5.24
שמות פרק א'
"אפולוגיה", כתבי אפלטון, כרך א', תרגום: י. ליבס, שוקן: 2016
לייבוביץ', י., "חוק וערך", מתוך: "על דמוקרטיה וציות", תנועת "יש גבול": 1990
קאמי, האדם המורד, הוצאת עם עובד.
-
היו היה שני עצים בגן העדן, ואנחנו כל הזמן עסוקים רק באחד מהם – עץ הדעת. אבל היה עוד עץ, שמו – עץ החיים. מה קרה לעץ הזה? מה קרה לחיים? ואולי חשוב יותר– מה קרה לקדושת החיים?
תומר ועמרי יוצאים לנתץ מיתוסים ואקסיומות שנאמרות כלאחר יד אודות החיים בימינו, ובעצם תוהים – האם איבדנו את הדרך? ואיזו דרך התחלנו לפסוע בה במקום? ואולי אנחנו בכלל לא פוסעים... אלא כמו המיתוס השגוי על הלמוסיים, רצים אל מותנו בהמונים?
לאורך המסע, נפגוש בהפתעות מרובות: הטקסט התורני אודות גירוש גן העדן יסייע לנו לסלול את הדרך (ונאמר אמן), תלמוד בבלי יספר לנו על מחלתו של רבי אלעזר ומעשיהו של רבי יוחנן (יתברכו), עם ניטשה נשאל על החיים (אנושי, אנושי מדי...), עם מוחמד דף נשאל על אהבת המוות (והאהבה העצמית), עם הגב' סטרוק (חג שמח) נבחן מה ההבדל בין הצהרה לבין לוגיקה (אקמול חינם לסובלים מכאב ראש), עם פרויד ננסה קצת להבין מהו דחף המוות (אשר יש שמכחישים עד היום), יסייעו לנו גם הפסיכואנליטיקאית מישל מונטרלה (היכונו לסקנדל!), הפסיכואנליטיקאי אריק לוראן (והמעשה היוצר), ובסופו של דבר... הפוליטיקה והאקטואליה בישראל של ימינו (שומו שמיים...).
לאן יוביל המסע בעקבות קדושת החיים? Bejahung des Lebens יאמר ניטשה, ואנחנו נאמר – האזינו לפודקאסט, שימו איזה לייק קטן, ואם תגיבו – אנו מבטיחים שאולי נגיב חזרה!
קריאה נוספת:
בבלי, ברכות, דף ה' ע"ב
ניטשה, פ. "אנושי, אנושי מדי: ספר לחופשיים ברוח", מאגנס: 2008
בראשית ג'
משלי ג'
לאקאן, סמינר 11
מישל מונטרלה, הצל והשם
אריק לוראן, "סגנונות חיים"
-
יגעת ומצאת – תאמין!
המסע שלנו אל בטן החילוניות מגיע אל סיומו עם שאלה הנראית כבלתי-אפשרית: האם יש פרקטיקה חילונית?
אחרי הכול, כדי להבין פרקטיקה דתית צריך פשוט לפתוח שולחן ערוך – הכול כתוב ומסודר לפי פרקים. פרקטיקה חילונית דורשת חפירה עמוקה יותר. ואנחנו רק שומעים לחפור, מיד מסתערים. אז יאללה, בואו נסתער.
עם הנחת היסוד 'איני יודע', תומר ועמרי מתחילים באלו שהיה להם מה לומר על החילוניות: פרץ סמולנסקין יתקן עבורנו את ההלכה (מישהו אמר מתאבנים?), אחד-העם ישיב לנו את הקניין על היהדות (הנה הבירה שלי...), נחמן סירקין יצוטט את המשורר הגדול היינה כנגד האורתודוקסיה היהודית (סלסלת לחמניות וחמאה!) וחיים ברנר יצעק את זעקת החילוניות ופנטזיית הדתיות (זו הייתה אחלה מנה ראשונה).
שלב מנות הפתיחה נגמר, מנקים חך ומתקדמים אל המנה העיקרית עם אחד הדיונים הכי סוערים שהיו לנו בנוגע לפרקטיקה החילונית. מזלג, כף, סכין וצוללים:
תבשיל סמיך וקשה ללעיסה של נטורי קרתא ואחמדיניג'אד (באֵלוֹהִי קוּר בָשִי!), הרוטב המסריח של שמעון פרס על דפי פסטת נאומו של הרב שך עם שפנים וחזירים (באצוג צו דייער, דער טאוול אוט א גולדנע נשמה!), רש"י עם מנקה חך לקראת המנה האנטי-ציונית הבאה (מג'יר אדעואה!), עם מנת נקניקיות גרמניות בסגנון מרקס עם כרוב אנטי דתי-אידיאולוגי (האלט די קלאפה!), ונקנח עם כרס מלאה בשאלות – האם יש קשר בין חילוניות ודמוקרטיה? ומה זה אומר להיות יהודי-חילוני בארץ ישראל של ימינו?
וכמובן, אי אפשר לאכול ארוחה כזו מלאה, מבלי לשלם את החשבון (אל ראלי ראחס, ולראחס ראלי!). אז תביאו איזה לייק, הגיבו עם מחשבותיכם ו... יאללה, מתחילים.
קריאה נוספת:
לאקאן סמינר 11.
שלמון, יוסף. אם תעירו ואם תתעוררו: אורתודוקסיה במצרי הלאומיות. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
רש"י, בראשית פרק א, פסוק א
בבלי, יבמות, סב, ע"ב
מתוך התוכנית "כל שני וחמישי". רפי רשף מראיין את הרב צפניה דרורי, אל"מ גידי נצר, אמנון לוי ואת ליבוביץ בעניין "פסק הלכה" שהוציאו רבנים כנגד תוכניתו של רבין לפינוי ישובים עתידי
מרקס, האידיאולוגיה הגרמנית
-
אחרי המסע שלנו בעקבות התפתחות המונח חילוני, מעמדה הממוקמת אל מול הדת, כעת אנו צוללים אל השאלה – מהי חילוניות? מהם שורשיה ההיסטוריים? לשם כך, תומר ועמרי צוללים אל העבר היהודי ובארץ ישראל, וחוזרים עם ראש מסובב.
אם הדת היא 'אפקט של פרקטיקה דתית', האם יש כזה דבר 'אפקט של פרקטיקה חילונית'? אם הדת מציעה מסגרת ברורה (או שואפת להיות ברורה) של כללים, טקסים, אמונה, מנהגים ומעשים, מה האופן בו החילוניות מנסה לטפל בבלתי-נסבל בקיום האנושי? מאיפה הגיעה הציונית הדתית? מה ההשפעה של החרדיות על החברה? ואיך החילוניות ניגשת לשאלת החרדה, הכאב, השונה?
עם ההימור של פסקל (שם 100 על 'אין אלוהים'!) נעמוד על ההבדל בין רציונל ואמונה, עם פרויד (למה אני חושב על אבא?) נשאל את הקשר בין פרקטיקה ואמונה, עם הפסיכואנליטיקאי קרלו דה פנפיליס (חרד מלבטא את זה...) נבחן את האפקט של פרקטיקה דתית, עם התנאים (שומו שמיים) נגלה איך הלימוד הפך לפרקטיקה דתית, עם אסא כשר (אחשלי, נפגעתי) נעמוד על המושג 'פגיעה ברגשי הציבור הדתי', נקפוץ גם לטריפ קטן בהודו (האורות! אחי!) ונגלה מדוע נציגי Wolt (יתברך שמם) הם הפסיכולוגים הטובים ביותר.
מוכנים לטריפ אחר? תכינו קפה (תביאו לייק), תפתחו את האוזניים (ותגיבו!), מתניעים ויוצאים לדרך עם עוד פרק הזוי של מקרל (איך אפשר לאכול את זה?!).
קריאה נוספת:
יהושע מנחם רוזנברג, חופש הביטוי מול האיסור על פגיעה ברגשות דתיים, דעת: ספטמבר 2011
מתוך תמלול ותרגום לעברית של המפגש השלישי בסדרת מפגשים לקראת כנס ה-WAP לשנת 2024, ניתן לצפייה - https://www.youtube.com/watch?v=Mh5zeAmVqiE&t=1056s
לאקאן, סמינר 10.
לאקאן סמינר 11.
-
יש לנו מספיק סיבות לריב, אבל האם הדת היא סלע המחלוקת המרכזי בחברה הישראלית?
העובדות מדברות בעד עצמן: ישראל רותחת, שאלת גיוס החרדים עומדת על הפרק בשיאה עם דיון בג"צ ומחאות אדירות מתפרצות ברחובות. ממשלת וכנסת ישראל, עושה הרושם, בוחרות שוב ושוב לחמוק מהכרעה ולקדם התחנחנויות פוליטיות לטובת הבחירות. ובינתיים, ברחובות צועקים "גיוס חובה לכולם". על רקע עליית עוצמתן של המפלגות המשיחיות, הזעם על הדת גובר, אך נראה שלא עוצרים לשאול – בעצם, מה קרה לחילוניות? מה קרה לאדם החילוני?
תומר ועמרי פותחים מהלך אל לב האינדיבידואל עם שאלות שלרובנו לא נוח לשאול. הגענו למסקנה שהכי קל להפנות את הזרקור החוצה ולשאול מה קרה לדת, אבל אולי הגיע הזמן להתבונן פנימה, לחקור לבב. שלושה פרקים יוליכו אותנו בדיון על החילוניות: מאיפה בכלל הגיע המושג הזה חילוני? מה ההבדל בין חילון וחילוניות? מה הקשר בין חילוניות ודת? ומהי חילוניות בישראל 2024?
נקפוץ לבקר את איש האמונה הבודד ושפינוזה יכין לנו יופי של קפה (עם הרבה הל!), עם הפסיכיאטריה נתהה על הגדרת הניהיליזם (ניהיל נובי תחת השמש?), ניטשה יסקרן אותנו על טקסי הכפרה (ניטשה, כפרה עליך!), נשוטט בדרך עם כהן מתוך מדרש ויקרא רבה (רק אל תתנשא עלינו!), נקרא קצת בעיתון הצבי (פשוטים אנחנו), וניוועץ בזוכה פרס ישראל למדעי היהדות המוקצה יוסף קלוזנר (תשמע, עגנון לא שכח לך...), עם הפסיכואנליטיקאית לאורה סטורטי נלמד מעט על התשוקה בדת (בצניעות, כמובן, בצניעות!), וננסה גם לעזור לבן-גוריון להבין את החזון-איש (למי יש עגלה ריקה להשאיל?) כי... בואו, איזה הנדסאי תחבורה היה בישראל בתחילת דרכה?
ואיך כל זה קשור באינדיבידואל? נותיר לכם להכריע, אז תנו פה איזה לייק קטן, כתבו בתגובה את דעתכם (האינדיבידואלית!), ואל תפסיקו לשאול את השאלות הלא-נוחות. יאללה, מתחילים!
קריאה נוספת:
הצבי, 2.10.1895, מתוך אתר עיתונות יהודית היסטורית
י’ קלוזנר, שפת עבר – שפה חיה, 1896, מתוך “מאגרים” של מפעל המילון ההיסטורי
"חילוני וחילוניות", האקדמיה העברית ללשון.
מתוך תמלול ותרגום לעברית של המפגש השלישי בסדרת מפגשים לקראת כנס ה-WAP לשנת 2024
שפינוזה, ב., "מאמר תיאולוגי מדיני", מאגנס: 1961
סולוביצ'יק, י., "איש האמונה", מוסד הרב קוק: 1992
ניטשה, פ., "המדע העליז", תרגם: ישראל אלדד, שוקן:1975
חזון-איש שבן-גוריון רוצה בעצתו: מי הוא הרב קרליץ המתבודד בבני ברק שהיהדות הדתית שומעת בקולו?, מעריב, 20 באוקטובר 1952
-
מה קרה לאינדיבידואל?
המסע שלנו אל לב הדמוקרטיה הוביל אותנו, באופן בלתי נמנע, אל האדם הפרטי והאפקט של האינדיבידואל על הקבוצה. אבל מה זה בכלל אינדיבידואל? האם מדובר במושג זהה לסובייקט? אנחנו כולנו רוצים להיות אינדיבידואליים – אבל למה אנחנו כל כך בטוחים שאנחנו יודעים מה זה אומר?
דבר אחד בטוח - אי-אפשר לדבר על דמוקרטיה, מבלי לדבר על האדם. למרות שפעמים רבות מספרים לנו שהדמוקרטיה היא הרוב (קבוצה), אנו מוצאים כי מהותה היא עבור האדם (פרט). איך איבדנו את הפרט בתוך הקבוצה? ומדוע אנחנו בורחים בימינו כל הזמן אל עבר אידיאלים קבוצתיים? תומר ועמרי משנסים מותניים ולא מוותרים לאקסיומות, אלא צוללים לעומק עם קפיצת ראש נחושה ומגלים בעומק האינדיבידואל... חרדה.
עם פרוטגורס (איך מאייתים את זה?) נברר מדוע "ידע הוא תחושה", עם ולטר בנימין נתערבל בסערת הקידמה (תביאו מטריות!), עם היידגר (אוי ויי זמיר) נמקם את החרדה עם אפקט של אינדיבידואל, עם פרויד ולאקאן נגיש מנה של חרדה (יאמי?) אשר תמקם עבורנו את האינדיבידואליות בפני עצמה, עם ניטשה נבדוק את מות האלוהים (יש למישהו פלסטר?) והמעשה שאינו אידיאליסטי (תשכחו מהפלסטר...), ועם מונטי פייטון (שראברי!) נגלה כיצד מלך מכונן את עצמו (עם הרינג!?).
מהקבוצה אל האינדיבידואל, מקרל חותמת מהלך ופותחת דלת לסדרת פרקים מנקודת מבט אחרת.
קריאה נוספת:
בנימין, ו., "תזות על הפילוסופיה של ההיסטוריה"
לאקאן, ז'אק, סמינר XXVII: הדיסולוציה (1980).
ליבס י., "כתבי אפלטון" – כרך ד', מתוך: תאיטיטוס, שוקן: 1975.
מונטי פייטון, הגביע הקדוש.
ניטשה, המדע העליז, הוצאת שוקן.
ניטשה, "מעבר לטוב ולרוע", תרגום: ישראל אלדד, שוקן: 1967
פרויד, עתידה של אשליה.
Heidegger , M. ( 1962 ). Being and time . New York : Harper & Row.
Soler, Colette. Lacanian Affects. Routledge.
-
בחלק הקודם, חקרנו מה קורה כשהדמוקרטיה היא רק מנגנון ללא מהות. אך מהי המהות הזו? ככל שאנו הולכים ומתרחקים מהרעיון הדמוקרטי בדיון שלנו אנו מוצאים עצמנו תוהים על תכלית הדמוקרטיה והמעשה האינדיבידואלי. מה קרה לדמוקרטיה? ככל ודמוקרטיה אינה רק מנגנון?
האם הדמוקרטיה היא רעיון משיחי? ומה אם בעצם אנחנו כבר בדמוקרטיה, ישראל הדמוקרטית, ונפתרה כל הבעיה? תומר ועמרי מעמיקים חקור בשאלה – מהי דמוקרטיה ומה קרה לה. הפעם, דרך הפריזמה הקטנה של האדם בדמוקרטיה, ולא דרך מבט מאקרו: דמוקרטיה כמנגנון של צורת שלטון. אולי אם נמקד את המבט באינדיבידואל, נוכל לחלץ מהי דמוקרטיה בימינו.
לשם כך, אנו פוגשים לשיחה את חנה ארנדט שתלמד אותנו דבר או שניים על הולדת (מי מביא עוגה?), נפגוש את ביון-צ'ון האן שידכא אותנו לגבי המצב המודרני (...מי מביא פרוזק?), עם תלמוד בבלי נברר מה קרה לעגלה הערופה (מי מביא מנגל?), עם פרנץ ברנטנו נתהה על האינטנציונליות של האדם (מי מביא מילון?), עם לאקאן נחקור את ההבדל בין חוק וציווי (מי מביא שופט?), ועם השר ברקת נבדוק מי אחראי על הכלכלה (מי מביא שקל?) ומדוע אין אחריות בפוליטיקה יותר (מי מביא טישו לנגב את דמעות השר המסכן?).
מהמכניזם, לקלפי, מהקלפי למדיה החברתית, מהמדיה החברתית לרחובות עם שלטי הפגנה, ומשלטי הפגנה לבית המעצר של מרחב ירקון – מקרל יצא לבדוק מה היא בכלל דמוקרטיה.
אז מה באמת קרה לדמוקרטיה? מוזמנים גם אתם לנחש! כתבו דעתכם בתגובה, לחצו לייק ושתפו בפרופיל המדיה חברתית שלכם - בין המנחשים נכונה יוגרל שר בממשלת ישראל. אולי סוף סוף יהיה להם שימוש למשהו...
קריאה נוספת:
בבלי מסכת יומא כג
לאקאן, סמינר 7
לאקאן, סמינר 20, עוד, הוצאת רסלינג.
פרנץ ברנטנו, על ראשית ההכרה המוסרית, מאגנס:1954
Arendt, H. (1958). The human condition. Chicago: University of Chicago Press
Byung-Chun Han, The Agony of Eros.
Derrida, Specters of Marx
ÉRIC LAURENT, “LE TRAITEMENTPSYCHANALYTIQUE DU TRAUMA”
Popper, K. R. (1945). The open society and its enemies (Vol. 1). London: Routledge
-
קל לשפוט את הרוע כאשר הוא רחוק מאיתנו. אבל מה קורה כאשר הרוע טמון בכל אחד ואחת, ומהווה למעשה חלק בלתי-נפרד מהיות אדם? שאלת היסוד הזו תלווה אותנו במסע אל שאלת הדמוקרטיה. אם העד הראשון הוא להבין מהי דמוקרטיה ומה קורה במדינה דמוקרטית, נהיה חייבים לתהות האם האדם הוא כלל יצור דמוקרטי.
לאחר שרשרת ארוכה של פרקים, תומר ועמרי יוצאים מצוידים בתובנות ושאלות לשאול 'מה קרה לדמוקרטיה'. נתיב זה מוביל דרך אחד האירועים מסמרי השיער בהיסטוריית צה"ל ומדינת ישראל, אשר בכל זאת תועד וחשוב שלא ישכח. משם נמשיך אל הדמוקרטיות המודרניות, ההומניזם, המכניזם, הדת והאזרח.
הרצאתו של עמית סגל ("הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו") תוביל אותנו לתהות מהי עיתונות, תומר אביטל ("הנה אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון") ילמד אותנו על מניפולציות של התקשורת, הפסיכואנליטיקאי ז'אק-אלן מילר ("דוקטור, איים אין טרבל!") ירקיד את הדמוקרטיה לצלילי ריקוד המכונה, מרקס ולנין ("עֲבוּר הַדְּרוֹר וּפְדוּת הָרוּחַ!") יחלצו אותנו מכלוב הברזל של הגלובליזם.
זהו חלק אחד מתוך שניים על הדמוקרטיה הישראלית, ואנו מבטיחים לכם כי אם רק תתנו לנו לייק, תסמנו 'עוקב' ותממנו לנו את הפודקאסט, תזכו בדמוקרטיה אמיתית!*
* כל הכתוב לעיל הנו המלצה בלבד ואינו מהווה חוזה מחייב בישראל (אולי באורגוואיי), אבל תביאו לייק, מ'כפתלכם... (ולכו לשמוע אורגוואיי 44).
קריאה נוספת:
אביב לביא, "הוחלט וקויים - רחצוה, גזזו שערותיה, אנסוה והרגוה (מתוך יומנו של דוד בן גוריון, 22.8.49)", הארץ 28 באוקטובר 2005
תומר אביטל, "מדריך מעשי לקריאה ביקורתית: איך להתגבר על פייק ניוז ועל המניפולציות של התקשורת בישראל", הוצאת איחוד העיתונות העצמאית
ÉRIC LAURENT, “LE TRAITEMENTPSYCHANALYTIQUE DU TRAUMA”
Jacques-Alain Miller, “The Response of Psychoanalysis to Cognitive-Behavioral Therapy” in The Later Lacan, SUNY Press.
Lenin, V. I. (1917). The state and revolution. Petrograd: State Publishing House
Marx, K. (1867). Capital: A critique of political economy (Vol. 1). Moscow: Progress Publishers
-
אחד האירועים הכואבים והנוראיים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, הוא השואה. אך זה לא רק אירוע, זה לא איזו נקודה בהיסטוריה וברישומים ההיסטוריים, אנקדוטה שיש ללמוד וללמד, זהו פצע פתוח, חור במובן, טראומה יסודית, ונראה שאיננו רוצים לדעת על הפן הזה של השואה דבר וחצי ודבר.
מה זה אומר 'זיכרון השואה'? מהו זיכרון? האם זיכרון וזכר זה אותו הדבר, וכיצד הדברים נוגעים זה בזה כאשר מדובר בהשלכות החינוכיות, הפוליטיות, האידיאליות, המעצבות של מדינת ישראל, החברה הישראלית, והעתיד שאנו מעצבים בכל מעשה ומעשה.
תומר ועמרי יוצאים למסע לא פשוט אל אחד הנושאים הרגישים בלב החברה הישראלית, ושואלים – מה הקשר בין "כל דור ודור עומדים לכלותנו" ובין "לעולם לא עוד"? כיצד זיכרון השואה מעצב את ישראל? ואולי לא רק את ישראל, אלא גם את העולם? כיצד אנו פועלים עם זה בישראל ומחוצה לה, כלפי פנים וכלפי חוץ? ומה לגבי ניצולי השואה, מה ישראל של ימינו עושה עמם? בנוגע להם?
עם קיקרו ובעזרת הרטוריקן תומס וילסון נקרא על הזיכרון עם סימונידיס מקליאו וקיקרו, פרויד יוביל אותנו בנבכי הזיכרון והטראומה, עם הפסיכואנליטיקאים פיליפ לה-סניה, מישל מונטרלה ואריק לוראן נעמיק בנושא של טראומה בתרבות, ואי-אפשר לדבר על נושא זה ללא פניה אל 'יד ושם', נשתמש גם בסארטר, קירקגור והאקזיסטנציאליסטים, וכמובן שנהדהד מעט מקולו של ק. צטניק.
קריאה נוספת:
"ק. צטניק – השיבה מהפלנטה האחרת", כאן דוקו.
"פורס מז'ור" מאת רובן אוסטלונד.
סארטר, האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, הוצאת כרמל.
שירלי זיסר, Writing, speech and flesh.
שירלי זיסר, סמינר על פסיכו-רטוריקה.
מישל מונטרלה, l’ombre et le nom sur la feminite
וילסון, תומס. "The Art of Rhetorique".
פטריסיה בוסקין-כרוז, "אופניות חדשות של פריצה טראומטית: מהעולם - לשאריות"
אריק לוראן, "ההופכי של הטראומה"
פרק מיוחד: זכרון בסלון – האם השואה מנוצלת לצרכים פוליטיים?
-
בשנת 2001, זכה הפילוסוף הצרפתי היהודי ז'אק דרידה בפרס על שם תיאודור אדורנו ובנאומו, התייחס למושג "החיה", כפי שאדורנו הבין אותנו. דרך צוהר זה, תומר ועמרי צוללים אל עומק השאלה 'מה קרה לפשיזם?'.
כן, זה היה חתיכת ניים-דרופינג, אבל יודעים מה? יש לנו עוד הרבה! מה הקשר בין להיט הקיץ האחרון של גרטה גרוויג (הא?), הסרט ברבי, ופשיזם? מה ברבי תורמת לנו בהבנת הפשיזם בתצורתו המודרנית?
מיקלו תומאס גאספר (הופה!) ילמד אותנו על הפשיזם ההונגרי, ויוזף שטיגליץ (פששש) על פשיזציה בכלכלה העולמית. חשבתם שזהו? עוד קצת... היטלר (וואי וואיי...) ילמד אותנו על צמחונות מתחסדת וכאבי בטן פשיסטים, בעוד זיגמונד פרויד (וואראדי!) יזכיר לפשיסטים את מה שהם הכי מפחדים ממנו, כאן 11 (בום!) יחזיקו לנו יד במסע לעבר אל נבכי המנדט, וז'אק לאקאן (יא סלאם!) מחזיר את האתיקה לשולחן, אבל יש עוד אחרון חביב... מר לנין (טה טה טה דאם!) אשר גם לו יש מה לומר.
אם גם אתם תוהים מה קרה לפשיזם, אפשר להסתכל בחדשות, או להקשיב לדיונים בערוץ הכנסת, ולהשוות אל הדברים שאומרים במקרל – תגיבו לנו עם דוגמאות, ובין המגיבים יוגרל חופש הביטוי וזכות ההצבעה, כל עוד נשאר במלאי. ואל תשכחו לעשות לנו לייק! אומה חזקה עושה לייק למקרל! קדימה, צוללים.
קריאה נוספת:
אומברטו אקו, "הפאשיזם הנצחי", תרגום: יונתן פיין, תשע נשמות:2019
שטיגליץ, י., "אי נחת בגלובליזציה", הקיבוץ המאוחד: 2005
לנין, האימפריאליזם.
"המנדט", כאן 11
"מעבר לעיקרון העונג", ז' פרויד.
" האגו והאיד", ז' פרויד.
שלושת המאמרים על מיניות. ז' פרויד.
Crouse, B. (2012). Fascism: A Precursor to Postmodernism. The Imaginative Conservative
Derrida, Jacque. “Fichus: Frankfurt Address” Paper Machine. Stanford University Press. 2002.
Fascism in the Age of Global Capitalism, Margit Köves, Social Scientist , Sep. - Oct., 2004, Vol. 32, No. 9/10 (Sep. - Oct., 2004), pp. 36-71
Lacan, Jacques. Seminar VII: The Ethics of Psychoanalysis.
- Daha fazla göster
