Bölümler
-
איך נוגעים בדבר שהכי מפחיד את כולנו ואומרים שזה לא סוף העולם?
איך אפשר ללוות את הילד שלך אל מותו ולדעת שהחיים יימשכו ואפילו תשמחי בהם?
בפרק החדש בפודקאסט "סוף הדרך", הקשבנו לסיפורה של כרמל, שבנה נח נמצא כעת בשלב מתקדם של מחלת הסרטן ובטיפול הוספיס בית.
"אני היום מרגישה הקלה מאוד גדולה על זה שאני יכולה לדבר על מוות, לקרוא עליו, ללמוד את זה. אני ממש זוכרת את הרגע שאמרתי 'הדבר הזה שאני כל כך מפחדת ממנו – אני רוצה שהוא יהיה חבר שלי, אני רוצה להתקרב אליו".
כרמל היא אמא לילד קטן שחולה מאז היה תינוק. אמא של כרמל אובחנה ומתה מסרטן תוך כדי הידרדרותו של נח וכרמל החליטה לאמץ גישה אחרת כלפי מחלה, גסיסה ומוות. היא הרגישה בחושיה החדים שהמסרים שהחברה שלנו מחדירה לנו מגיל צעיר על מהו סוף החיים, אינם משרתים אותה. היא הבינה לבדה שיש עולם שלם של חיים סביב המוות, עולם מושתק וסמוי מן העין, והיא חקרה בו ולמדה והסכימה להשתנות כדי לאפשר לבנה לעזוב את העולם מתוך שחרור ואמת ואהבה ולא מתוך התנגדות וחרדה. היא הסכימה לדעת מבפנים שהמוות אינו מוחק את החיים, אלא הוא חלק מהם. חלק חשוב שאפשר ללמוד ממנו כל כך הרבה על איך לחיות.
כרמל היא אישה חיה מאוד, מורה לספרות ומחנכת בתיכון, בת זוג לנמרוד ואם לעוד שתי בנות קטנות, משפחה אוהבת וקרובה שמלווה את בנה הבכור אל סוף חייו. היא אמא עייפה אך קורנת, חכמה ורגישה שמספרת לנו סיפור אחר. סיפור שחשוב כל כך להקשיב לו, להיפתח אל האפשרויות הטמונות בו. כולנו רוצים לא לדעת וטפוחמסה לא עלינו. אבל המוות כאן כדי להישאר, לנו נותר רק להחליט איך נקבל אותו כשיגיע.
-
הושבנו את הילדים שלנו לשיחה על מוות🙂
יעל ובארי לומדים בכיתה ז' וגדלים עם אמהות שנותנות מקום משמעותי למוות בחייהן וגם בבית כמובן.
חשבנו שאם כבר פודקאסט, זו הזדמנות טובה עבורנו לשמוע מה הם חושבים על מוות, על מחלה, על תפקיד ילדים בליווי אל סוף חיים של קרוב, על חוויות מוות שעברו, על מה מפחיד במוות, ועוד.
בעיקר עולה הרושם שעבורם זה לא נושא יוצא דופן לשיחה:) הם לא חושבים על המוות באופן אקטיבי, הוא פשוט קיים שם. לא מאיים ולא קוסם. פשוט נוכח כעובדת חיים. כשהם נדרשים לתשובות, נראה לעתים שהם מנסחים לעצמם לראשונה מחשבות, כדי להסביר לנו את המובן מאליו עבורם.
יעל אומרת: "זה לא שאני חושבת על מוות כל הזמן, ככה גדלתי... כשילדים אז החיים יותר פשוטים, בצורה טבעית, אז יותר בקלות לוקחים את זה, בלי הרבה עומק ובצורה יותר תמימה".
פלובר, באחד ממכתביו לז'ורז' סאנד כותב לה:
"יש לחשוף ילדים רק לצד המתוק והיפה של החיים עד שהדעת תוכל לבחור בין קבלת הרע לבין ההתמודדות איתו," את אומרת. אינני מסכים. כי אז מן ההכרח שיתרחש משהו נורא בלבם, התפכחות שאין לה תחתית... החיים הם בהכרח חינוך בלתי נלאה. הכול יש ללמוד, החל מלדבר וכלה בלמות."
אנחנו מקוות שהשיחה הזו תעודד לשיח על מוות עם ילדים, במיוחד כשיש מחלה או מוות צפויים במשפחה, אבל ממש לא רק. בסופו של דבר, המוות צפוי לכולנו, במוקדם או במאוחר. או כמו שאומר בארי: "זה כמו ללמוד לדבר עברית, זה חלק מהחיים שלך, אתה תדע את זה מתישהו. אם תתחיל בגיל צעיר - תלמד את זה יותר מהר. אם תתחיל בגיל מבוגר - זה ייקח יותר זמן".
מוזמנות ומוזמנים לקבוצת הפייסבוק של סוף הדרך:
https://www.facebook.com/groups/1257258018871953/?ref=share&mibextid=KtfwRi
ולקבוצת הוואטסאפ השקטה של סוף הדרך:
https://chat.whatsapp.com/CBOaWDSfmGqGT8ODFoiLRV
-
Eksik bölüm mü var?
-
אז איך בעצם אנשים מתים?
לא ממה מתים. לא בתיאוריה. בפועל, איך מתים?
כלומר, איך מתרחש המוות בגוף?
כיצד מתגלמת הקירבה אל הקץ בבשר? בתודעה?
כנראה שרק מעטים מאוד מאתנו יודעים איך מתים. רובנו כנראה מניחים באופן מודע או לא, שהמוות הוא שיא של סבל אנושי ומדחיקים את קיומו. זהו מעין סוד מוזר שלמרות שהוא מתגלה שוב ושוב, הוא נותר כמוס. סוד שאף אחד לא רוצה לדעת. וחבל.
לו ידענו, היינו חיים כנראה עם הרבה פחות פחד מוות.
שמענו לא מעט בני משפחה לאחר מות יקיריהם שהתפלאו לגלות כי רגעי המוות היו עדינים, רכים ושקטים, בניגוד לדימוי המפחיד שהיה להם עד אז, הגדוש סבל וייסורים.
שוחחנו על הצפוי להתרחש לקראת המוות עם לא מעט אנשים גוססים ובני משפחותיהם וגם עם אנשים שאינם קרובים אל המוות כלל. השיחות האלה תמיד מעניקות הקלה ונוסכות רוגע.
חשוב כל כך לדעת. זה משנה חיים. ומוות.
-
סבתא חפצי חולה בסרטן חשוך מרפא ונמצאת בטיפול הוספיס בית. היא עטופה במשפחה אוהבת ואמיצה ששמה את האמת על השולחן המשפחתי גם כשזה כואב מאוד. ישבנו לשיחה פתוחה עם חפצי ומשפחתה ואנחנו רק יכולות לומר שהאופן שבו היא ובני משפחתה עוברים את הדרך אל הסוף יכול ללמד את כולנו שיעורים חשובים באהבה ובפרידה. חפצי אומרת: "אין לאן לברוח. זה מה שיש, אז נקבל את זה באהבה". אי אפשר לסכם את השיחה הזו, צריך להקשיב לה.
-
אבא של עינת מת כשהייתה בת עשר. בפרק הזה היא מספרת על הילדות בקיבוץ עם אב חולה, ועל מותו בחברה שבה לא מדברים על מה שקורה, לא לקראת המוות ולא אחריו. את השיעורים שלמדה מתוך המוות הזה היא לוקחת איתה לעבודה בהוספיס עם הורים וילדים ומאפשרת הבנה אחרת של חשיבות הנוכחות של ילדים במרחב סוף החיים.
-
הפודקאסטשלנו עוסק בישורת האחרונה, במוות הידוע מראש, מוות שנוטים אליו. אבל הוא נולד בשנהשבה אנו חשופים מקרוב וללא הפסקה למוות פתאומי, אלים וטראומטי.
הפעםבפרק ראיינו את ד"ר אילן שריף, עובד סוציאלי, מנהל תחום אובדן ושכול במשרד הרווחה ואישטיפול ותיק, ששוחח איתנו על שכול בנסיבות טראומטיות, ועל ההבדל בינו ובין שכול בשלמחלה או דעיכה טבעית.
מהמאפיין שכול טראומטי?
איךמוצאים משמעות בחיים שהמוות קטע ללא הכנה?
איךהמדינה מסייעת (או לא) לאנשים וילדים שכולים?
איךאנחנו כקהילה וכחברה יכולים לעזור?
ועוד נושאים רבים ומעניינים
-
מה קורהלאנשים כשהם מגיעים לסוף חייהם? אילו סוגי עזרה וליווי אפשר לקבל? מה ההבדל ביןהוספיס אשפוזי למחלקה סיעודית? מה זה הוספיס בית ולמי הוא מתאים? מי מחליט מתיחולה נוטה למות? פעמים רבות אנשים בסוף החיים ובני משפחותיהם מוצפים במידע וצריכיםלבחור את הטוב ביותר עבורם בתוך מצב רגשי לא פשוט ובתוך מצב הישרדותי.
בפרק הזהאנחנו עושות קצת סדר באפשרויות העומדות לפני אנשים בסוף החיים. בעינינו המידע הזהחשוב גם למי שלא ניצב כרגע מול החלטות כבדות משקל שכאלה. כשחושבים על הדברים מבעודמועד ובנחת, אפשר לשוחח ולהתכונן טוב יותר לבאות וכיוון שאף אחד מאתנו לא באמתיודע מה עלול לקרות ומתי, המידע למעשה רלוונטי לכולנו😊
-
הפרק עוסק במלים שלנו סביב מחלה ומוות, ובהשפעה שלהן על התודעה וההתנהגות האישית והחברתית, ונוגע בנושאים מהותיים רבים כמו נוכחות אל מול המוות, חוסר אונים, הצורך לעשות מול הצורך להיות ועוד
-
הפרק הראשון! תצוגת תכלית - מי אנחנו, מה זה סוף חיים ולמה חשוב לדבר על זה.
